[רש"י: (א) בחמשה עשר יום - נתפרש היום של חנייה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, למדנו שאכלו משירי הבצק [משירי המצה] שישים ואחת סעודות [ק], וירד להם מן בששה עשר באייר ויום ראשון בשבת היה [ר], כדאיתא במסכת שבת (דף פז ב):]

אות ק
אף על פי שנשארו ששה עשר ימים מניסן ומאייר היו חמשה עשר ימים עד ירידת המן ואם כן הוא ששים ושתים סעודות סעודה ראשונה היו אוכלים במצרים דהיינו ליל ט"ו ובט"ו שחרית יצאו.

אות ר
מדכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת הוא ולא יהיה בו. הקשה הרא"ם שמוכח מהאי קרא שחמשה עשר באייר שנסעו מאלים ובאו למדבר סין יום שבת היה וקשה והא כבר נצטוו במרה על השבת ואיך עברו על איסור תחומין לילך בשבת וכו' ושמא יש לומר שבחמשה עשר יום לחדש השני דכתיב בקרא לא קאי אלא אויבואו אבל נסיעתן לא היה אלא בששי בשבת דהיינו בארבעה עשר יום ועיין בזה בנחלת יעקב.

[רש"י: (ג) מי יתן מותנו - שנמות, ואינו שם דבר כמו מותנו אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו [ש].
ותרגומו: לוי דמיתנא.
כמו (במדבר יד ב) לו מתנו, הלוואי והיינו מתים:]

אות ש
פירוש דהא התרגום מתרגם על מי יתן מותנו לוי דמיתנא כמו שתרגם על לו מתנו ולו מתנו פשיטא שפירושו הלואי והיינו מתים אם כן מי יתן מותנו נמי פירושו הלואי היינו מתים דהיינו שנמות.

[רש"י: (ד) דבר יום ביומו - צורך אכילת יום ילקטו ביומו [ת], ולא ילקטו היום לצורך מחר:
למען אנסנו הילך בתורתי – אם [א] ישמרו מצוות התלויות בו [ב], שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:]

אות ת
פירוש דבר ענין וצורך ומפני שצורך היום הוא לכמה דברים לכן פירש המכוון פה צורך אכילת היום גם הוסיף מלת ילקטו בין מלת יום ובין מלת ביומו להודיע שמלת ביומו דבקה עם מלת ולקטו לא עם יום הסמוך לו שאם כן יהיה פירושו לצורך היום שבאותו יום ואין לו טעם. גם לא נודע מזה זמן לקיטתו לכך מוסיף הרב ואמר ילקטו ביומו והוסיף עוד ולא ילקטו היום לצורך מחר להודיע שאין כונת הכתוב שחובה ללקוט רק שלא ילקטו היום לצורך מחר (הרא"ם).

אות א
ולמען אנסנו הוא דבוק בלחם מן השמים פירש עם המצות התלויות בו דהיינו שמירת שבת ושלא ילקטו היום לצורך מחר לא עם הסמוך לו שהיא ללקטו דבר יום ביומו שאז יובן שמה שהזהרתי שלא ילקטו היום לצורך מחר הוא למען אנסנו אם יקיים מצותי בזה אם לא וזה לא יתכן למה ירצה לנסותו במצות לא תותירו ולא במצות שבת.

אות ב
אבל לא כמו שפירש בפרשת עקב גבי לנסותך לדעת התשמור מצותיו שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו דהתם דבוק הנסיון עם הענוי דלעיל מיניה והנסיון שאצל הענוי פירושו שלא תהרהר אחריו אבל הכא דלא נזכר שום ענוי וצער לא יתכן לפרש הנסיון שלא יהרהר אחר מדותיו. (גור אריה) דכאן אי אפשר לפרש אם תהרהר שאין אומרים לאדם אנסה אותך אם לא תהרהר שאם כן לא היה נסיון אבל יתכן לומר אנסה אותך אם תשמור מצותי אם לא אבל לקמן הם דברי משה אמר ויענך וגו' לנסותך אם תהרהר אחר יתברך שמו.

[רש"י: (ה) והיה משנה - ליום ולמחרת:
משנה - על שהיו רגילים ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע [ג].
ואומר אני: אשר יביאו והיה משנה, לאחר שיביאו ימצאו משנה במדידה על אשר ילקטו וימודו יום יום וזהו (להלן פסוק כב) לקטו לחם משנה, בלקיטתו היה נמצא לחם משנה.
וזהו (להלן פסוק כט) על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים, נותן לכם ברכה פוישו"ן [שפע] בבית למלאות העומר פעמים ללחם יומיים:]

אות ג
כלומר ולא משנה של כל השבוע דהיינו עשרה עומרים כמובן מן הכתוב.

[רש"י: (ו) ערב – כמו [ד] לערב:
וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים - לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו, תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם, שיגיז לכם את השליו:]

אות ד
כמו בערב גרסינן כמו שכתוב אחריו ויאמר משה בתת ה' לכם בערב.

[רש"י: (ז) ובקר וראיתם - לא על הכבוד שנאמר (להלן פסוק י) והנה כבוד ה' נראה בענן, נאמר [ה], אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאוותכם ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו [ו] ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר, שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא:
את תלנתיכם על ה' - כמו אשר [ז] על ה':
ונחנו מה - מה אנחנו חשובין:
כי תלינו עלינו - שתרעימו עלינו את הכל, את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב.
ועל כורחי אני זקוק לפרש תלינו בלשון תפעילו מפני דגשותו וקרייתו, שאלו היה רפה הייתי מפרשו בלשון תפעלו, כמו (שמות יז ג) וילן העם על משה.
או אם היה דגוש ואין בו יו"ד ונקרא תלונו, הייתי מפרשו לשון תתלוננו, עכשיו הוא משמע תלינו את אחרים, כמו במרגלים (במדבר יד לו) וילינו עליו את כל העדה:]

אות ה
שזה היה באותו יום ולא בבקר של מחרתו. (גור אריה).

אות ו
רצונו לומר ששאלתם אותו שלא לצורך כי האדם יכול לחיות בלא בשר. ועוד ששאלתם מכרס מלאה רצונו לומר דהא הרבה בהמות היו להם.

אות ז
דפשוטו משמע שעתה ישמע שתלונותיכם עליו והרי הקדוש ברוך הוא מקודם לכן גם כן היה יודע אלא רק להודיע התלונות ההן על מי הן ואמר שהם אותן שעל ה'.

[רש"י: (יד) ותעל שכבת הטל וגו' - כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה, כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל, ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באוויר.
ורבותינו דרשו:
שהטל עולה מן הארץ [ח] באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו [ט] והנה על פני המדבר וגו':
דק - דבר דק:
מחספס - מגולה, ואין דומה לו במקרא.
ויש לפרש מחוספס לשון חפיסא ודלוסקמא [י] שבלשון משנה. כשנתגלה משכבת הטל ראו שהיה דבר דק מחוספס בתוכו בין שתי שכבות הטל.
ואונקלוס תרגם: מקלף.
לשון (בראשית ל לז) מחשוף הלבן:
ככפר - כפור ייליד"ה בלעז [שכבה קפואה] דעדק כגיר.
(ישעיהו כז ט) כאבני גיר והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם (חולין פח ב) הגיר והזרניך. דעדק כגיר כגלידא על ארעא.
דק היה כגיר [כ] ושוכב מוגלד כקרח על הארץ.
וכן פירוש דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד. דק טינבי"ש בלעז [דק], שהיה מגליד גלד דק מלמעלה.
וכגיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק:]

אות ח
רצונו לומר אף על פי שסדר העולם דלחם עולה מן הארץ ומים יורד מן השמים כאן היה בהיפוך שהמן הוא לחם יורד מן השמים וטל עולה מן הארץ כדאיתא בתנחומא.

אות ט
רצונו לומר לפי שפירש לעיל כשהחמה זורחת עולה הטל וכו' מפרש עכשיו והכי משמע הקרא וכעלות וכו' נתגלה וראו אותו לא שבעלייתו נתהוה אבל לפי מדרש רז"ל שפירשו העלייה מן הארץ צריך לומר שפירוש והנה על פני המדבר מורה על הוייתו שבעליות הטל מן הארץ יורד המן על פני המדבר.

אות י
פירוש מיני נודות וחמות הם.

אות כ
רצונו לומר לא שהמן דומה למראה גיר שהרי גיר הוא שחור אלא דק היה כגיר אבל באמת המן היה לבן.

[רש"י: (יז) המרבה והממעיט - יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט [ל] וכשבאו לביתם ומדדו בעומר, איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באוהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו:]

אות ל
לא שהיו שם אנשים שעברו על גזירתו של משה רבינו והרבו והמעיטו מעומר לגולגולת שאם כן מאי ויעשו כן.

[רש"י: (כ) ויותרו אנשים – דתן [מ] ואבירם:
וירם תולעים – לשון [נ] רמה:
ויבאש - הרי זה מקרא הפוך [ס], שתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר (פסוק כד) ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו, וכן דרך כל המתליעים:]

אות מ
מדכתיב אנשים דבכל מקום שנאמר אנשים או נצים הוא דתן ואבירם.

אות נ
כאלו אמר והתליעו תולעים ולא לשון הרמה ופירושו הגביה תולעים כי לא מצינו וירם פועל יוצא.

אות ס
הרמב"ן. נראה לי שאין להפכו כי הוא לחם אבירים ואין דרכו להבאיש אלא התולעים היו בו תחלה ומחמת התולעים הבאיש (רש"ל) ואין דבריו נראין שהרי כתיב בקרא כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא היתה בו.

[רש"י: (כא) וחם השמש ונמס - הנשאר בשדה נימוח [ע] ונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן, ויודעין מה שבחן של ישראל.
ותרגומו של נמס פשר, לשון פושרין [פ], על ידי השמש מתחמם ומפשיר דישטיפרי"ר [להפשיר] ודוגמתו בסנהדרין בסוף ארבע מיתות [סז]:]

אות ע
לא שהנלקט נמס דאם כן מה יאכלו.

אות פ
פושרין תרגום של ונמס שעל ידי השמש נעשו פושרין.

[רש"י: (כב) לקטו לחם משנה - כשמדדו את לקיטתם באוהליהם מצאו כפלים [צ] שני העומר לאחד.
ומדרש אגדה:
לחם משנה משונה. אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו:
ויגידו למשה - שאלוהו: מה היום מיומיים?
ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם (פסוק ה) והיה ביום השישי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה', שנצטוויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו (פסוק כח) עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:]

אות צ
לא שכיוונו הם ללקוט כפלים בעבור היום ומחר מפני שידעו שאין המן יורד למחר שאם כן למה באו הנשיאים כשראו שהיה להם לחם משנה להגיד הדבר למשה והשיבם הוא אשר דבר ה' וגו'.

[רש"י: (כג) את אשר תאפו אפו - מה שאתם רוצים לאפות בתנור, אפו היום [ק], הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום.
לשון אפייה נופל בלחם.
ולשון בישול בתבשיל:
למשמרת – לגניזה [ר]:]

אות ק
דקשה לרש"י דלפשוטו משמע מה שכבר אפו ובשלו יאפו ויבשלו עוד. לכן פירש מה שאתם רוצים וכו' וגם זה לא יתכן כפשוטו דמה לו ליעצם איך יאכלוהו לכן פירש שייעצם שיאפו ויבשלו לצורך מחר.

אות ר
כמו והיתה לעדת בני ישראל למשמרת ולא כמו ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח.

[רש"י: (כה) ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום - שחרית שהיו רגילים לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו [ש], אמר להם את שבידכם אכלו. לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת [ת], אמר להם שבת היום. ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם היום לא תמצאוהו. מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו:]

אות ש
דכל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה ואם כן הניחא אי שאלתם היה אם יצאו ללקוט כמנהגם והשיב להם את שבידכם אכלו כי שבת היום ואסור ללקוט היום לא תמצאוהו אבל אם היתה שאלתם אם רשאים לאכלו היה די במה שהשיב אכלוהו היום אבל כי שבת למה ליה נתינת טעם אלא ודאי השאלה לא היתה על האכילה אלא אם לצאת. ואפשר כי דברי משה הטעה אותם שאמר להם ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת ופירש רש"י לגניזה והיו סבורים לגניזה כמשמעו ולא לאכלו ליום המחרת כמו והיה לכם למשמרת לדורותיכם משום הכי שאלוהו אם לצאת ולא על האכילה.

אות ת
כי היו סבורים שמא לצורך סעודת שבת אין להם לצאת ללקוט אבל לסעודת הלילה שהוא חול צריכים לצאת כי הששי מכין לשבת ואין מכין לחול לכך חזרו לשאול.

[רש"י: (כו) וביום השביעי שבת - שבת הוא, המן לא יהיה בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות [א] יום הכיפורים וימים טובים:]

אות א
דאם לא כן הא כבר נאמר כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו אלא וכו'.

[רש"י: (כח) עד אנה מאנתם - משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא [ב], על ידי הרשעים מתגנין הכשרין:]

אות ב
פירוש דכך משל הדיוט כשצומחין בשדה קוצים ומיני עשבים וירק טוב ובאו לתלוש אותן קוצים פעמים בא בתלושין מן הכרוב הטוב ונמצא בהדי הוצא לקי כרבא כך זה בהדי ישראל שחטאו לקה אף מי שלא חטא. ואם תאמר דלעיל פירש רש"י בעצמו שתלה הסרחון במשה מפני שלא הגיד לישראל פרשת המן עד ששאלו. ויש לומר דהא והא גרמא דאי משום טעם שלא הגיד להם מצות שבת לחוד למה לא הוכיח הקדוש ברוך הוא את משה מיד שלא הגיד להם ולמה המתין עד כאן? אלא ודאי משום משל הדיוט ואי משום טעם משל הדיוט לחוד למה כלל אותו כאן יותר מבשאר מקומות שחטאו ישראל? אלא משום טעם השני גם כן.

[רש"י: (כט) ראו - בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס [ג] נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים:
שבו איש תחתיו - מכאן סמכו חכמים ארבע אמות ליוצא חוץ לתחום [ד] שלוש לגופו ואחת לפשוט [ה] ידים ורגלים:
אל יצא איש ממקמו - אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר:]

אות ג
כלומר ראו בעיניכם כי ה' נותן לכם בערב שבת לחם משנה. כתב הרא"ם אבל לא ידעתי מאי ראיה היא זו על קדושת שבת וכו' דלמא ברכת הששי היה מרובה ונתן בו לחם משנה כי כל ברכה תוספת טובה היא ואם בעבור שביום השביעי שובת בו המן ואיננו יורד היה לו לכתוב על כן לא ירד המן ביום השבת וכו' ותירץ מה שתירץ. ונראה לי כיון שגם ביום הששי אחד המרבה הרבה מאד ואחד הממעיט מאד לא מצאו כי אם לחם משנה שתי עומרים לגלגולת ואם ברכת היום הששי היא תעשיר למה לא נמצא כי אם לחם משנה ותו לא? אלא ודאי משום הכי יורד לחם משנה ביום הששי כדי שיאכלו ביום הששי וביום השביעי וזהו שכתב רש"י שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת להם לחם יומים כלומר דוקא לחם יומים ותו לא.

אות ד
מדכתיב שבו משמע שלא יצאו ממקומו שמע מינה דאסור לילך וזה אינו דהא כתיב וימצאו איש מקושש שמע מינה דמותר לילך לכך פירש מכאן וכו'.

אות ה
כיון דכתיב שבו איש תחתיו פירוש כתחתיו וכמה תחתיו ארבע אמות גופו שלש אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו.

[רש"י: (לג) צנצנת - צלוחית של חרס, כתרגומו:
והנח אתו לפני ה' - לפני הארון [ו], ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה; מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן:]

אות ו
דהא בכל מקום שמונח לפני ה' הוא דכל העולם שלו.

[רש"י: (לה) ארבעים שנה - והלא חסר שלושים יום?
שהרי בחמישה עשר באייר ירד להם המן תחלה, ובחמישה עשר בניסן פסק [ז], שנאמר (יהושע ה יב) וישבות המן ממחרת, אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן:
אל ארץ נושבת - לאחר שעברו את הירדן שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה, שנאמר (דברים ג כה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן.
ותרגום של נושבת: יתבתא. רצה לומר מיושבת:
אל קצה ארץ כנען - בתחילת הגבול, קודם שעברו את הירדן, והוא ערבות מואב. נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן, שנאמר (יהושע ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח:]

אות ז
ואם תאמר הא רש"י בעצמו פירש לעיל דבששה עשר ירד להם המן תחלה. ויש לומר מה שנקט רש"י לעיל ט"ז רצונו לומר תחלת ששה עשר ומה שנקט הכא חמשה עשר הוא סוף חמשה עשר יום דשדינן הלילה אחר היום שעבר והוי סוף חמשה עשר כיון שירד המן מיד למחר באשמורת.

[רש"י: (לו) עשרית האיפה - האיפה שלוש סאין, והסאה שישה קבין והקב ארבעה לוגין והלוג שש ביצים נמצא עשירית האיפה ארבעים ושלוש ביצים וחומש ביצה [ח] והוא שיעור לחלה ולמנחות.]

אות ח
כי הכל ביחד תל"ב ביצים והמעשר מארבע מאות ארבעים והמעשר משלשים שלשה נשארו עוד שתים תחלוק כל ביצה לחמשה חלקים נמצא שני ביצים עשרה חלקים והמעשר חומש ביצה (מהרש"ל).