[רש"י: (א) ביום הזה - בראש חודש [ש]. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה?
שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו:]

אות ש
כתיב הכא ביום הזה וכתיב התם החדש הזה לכם מה להלן בראש חודש אף כאן בראש חודש. (נחלת יעקב) נראה לי דהכי פירושו בחדש השלישי ביום הזה ולא נכתב באיזה יום היה הוי אומר לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ראש חודש היה כי ראש חודש נקרא חודש כמו מחר חדש וכן לא חדש ולא שבת וגו' וזהו שאמר בחדש השלישי לכן פריך הרב אם כן לא הוה ליה למימר אלא ביום ההוא כיון שנשמע שהיה ראש חודש בלי גזירה שוה אלא וכו' ובזה יתורצו קושיות הרא"ם.

[רש"י: (ב) ויסעו מרפידים - למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו?
אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני.
מה ביאתן למדבר סיני בתשובה [ת], אף נסיעתן מרפידים בתשובה:
ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת:
נגד ההר - למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד [א], פנים למזרח:]

אות ת
דכתיב ויחן ישראל נגד ההר כאיש אחד.

אות א
אינו רוצה לומר כל מקום שנאמר מנגד שהוא מזרח דהא כתיב מנגד סביב לאהל מועד יחנו ואין פירושו למזרח אלא רצונו לומר כל מקום שנאמר מנגד על פיאה מיוחדת שמלת מנגד מורה על הנוכח ונוכח האדם תמיד מורה על הפנים ומזרח נקרא פנים. (רא"ם).

[רש"י: (ג) ומשה עלה - ביום השני [ב]. וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר (שמות לד ד) וישכם משה בבקר:
כה תאמר - בלשון הזה וכסדר [ג] הזה:
לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להן [ד] בלשון רכה:
ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין:]

אות ב
דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש מדאשכחן במקום אחר שכל עליות של משה בהשכמה היו אי אפשר לומר שעלה ביום ביאתו ואי אפשר לומר נמי שהיה ביום השלישי דהא כתיב וישב משה דברי העם ביום המחרת שהוא שלישי לחדש וכתיב ויגד משה את דברי וגו' הוא רביעי בחדש כמו שפירש רש"י לקמן ואי היה עלייתו ביום שלישי לביאתו לא הוי נתינת התורה בששי בחדש לפי החשבון.

אות ג
היינו שיאמר לנשים תחלה ואחר כך לאנשים.

אות ד
כיון שמצינו דדבור הוא לשון קשה כדכתיב דבר אדוני הארץ אתנו קשות שמע מינה שאמירה הוא לשון רכה ועוד מדכתיב ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' וכתיב נמי ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא וגו' וכתיב נמי סוף סדר ויחי ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' מכל אלה נראה דלשון ויאמר לשון רכה הוא.

[רש"י: (ד) אתם ראיתם - לא מסורת היא בידכם [ה], ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם:
ואשא אתכם - זה יום שבאו ישראל לרעמסס [ו], שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כולם לרעמסס.
ואונקלוס תרגם: ואשא, ונטלית יתכון.
כמו ואסיע אתכם, תיקן את הדבר דרך כבוד למעלה:
על כנפי נשרים - כנשר הנושא [ז] גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתייראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני.
אף אני עשיתי כן.
(שמות יד יט) ויסע מלאך האלוהים וגו'.
(שם כ) ויבא בין מחנה מצרים וגו'.
והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם:
ואבא אתכם אלי - כתרגומו:]

אות ה
דקשה לרש"י למה הוצרך לומר אתם ראיתם ועוד שלא תפול ראייה אלא על הדברים הנעשים לא על העשייה ועוד בקרא משמע דהמאמר הזה אינו אלא להודיעם שהם חביבים לו כדמסיים ואשא אתכם על כנפי נשרים ומה חבה הראה להם בזה, דהלא לא עשה להם מה שעשה אלא בעבור שחטאו ולא בעבור חבתן. לכך פירש וכו' (הרא"ם).

אות ו
אף על פי דבפרשת בא בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה פירש רש"י מאה ועשרים מיל היה ובאו שם לפי שעה, הוא שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, וכאן פירש שכולם נקבצו לרעמסס כו'. דהא והא איתא.

אות ז
הרא"ם גורס דבר אחר כנשר וכו' והוא במכילתא שני פירושים הראשון פירוש על הקלות והשני כנשר הנושא וכו' על החבה, עיין שם.

[רש"י: (ה) ועתה - אם עתה תקבלו עליכם [ח] יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות:
ושמרתם את בריתי - שאכרות עמכם על שמירת [ט] התורה:
סגלה - אוצר חביב, כמו (קהלת ב ח) וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת:
כי לי כל הארץ - והם בעיני ולפני לכלום:]

אות ח
הוסיף רש"י מלת אם שכתב אם עתה מפני שכל מלה שהיא תנאית כמו מלת אם שכתוב בקרא, מורה על הזמן, לכן נקט רש"י אם עתה, כאילו הכתוב הוא מסורס, ופירושו: אם עתה בזמן ההוא תקבלו עול התורה, יערב לכם לעתיד. ואלו לפי משמעות הקרא יהיה מלת אם שהיא מלה תנאית קאי על קבלת המצות ויהיה פירושו אם תקבלו ולא יובן ממנו שיערב להם מכאן ולהבא המורה על זמן העתיד. (רא"ם).

אות ט
פירוש לא אותו הברית שכרתי כבר דהיינו ברית שבת וברית מילה כי פשט הכתוב מורה על ברית התורה שעתיד לצוות בה, שזה עיקר הכונה במקום הזה.

[רש"י: (ט) בעב הענן - במעבה הענן [י] וזהו ערפל:
וגם בך - גם בנביאים הבאים אחריך:
ויגד משה וגו' - ביום המחרת שהוא [כ] רביעי לחודש:
את דברי העם וגו' - תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך [ל], רצוננו לראות את מלכנו:]

אות י
דקשה לרש"י למה ליה כפל לשון, דהא עב נמי שם ענן, כמו דכתיב והנה ה' רוכב על עב קל והנה עב קטנה ככף איש וגו' ועל זה פירש שמלת עב דהכא לשון עובי הענן, וזהו ערפל שהיא עב יותר מענן.

אות כ
שהרי כל עליותיו בהשכמה היו.

אות ל
מתשובתו של הקדוש ברוך הוא שהשיב למשה אנו למדין שמשה אמר לו כך שהרי השיב למשה כי ביום השלישי ירד ה' וגו' ע"כ נראה לי שהם בקשו ממנו. והרא"ם פירש בשם המכילתא דאם לא כן מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום?.

[רש"י: (יא) והיו נכנים – מובדלים [מ] מאשה:
ליום השלישי - שהוא שישה בחדש. ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל העניין האמור בפרשת ואלה המשפטים, (שמות כד ד) ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
לעיני כל העם - מלמד שלא היה בהם סומא, שנתרפאו [נ] כולם:]

אות מ
דילפינן גזירה שוה נכונים נכונים. כתיב הכא והיו נכונים, וכתיב להלן היו נכונים... אל תגשו אל אשה.

אות נ
וזה היה תשובה על מה שאמרו רצוננו לראות את מלכנו.

[רש"י: (יב) והגבלת - קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה:
לאמר - הגבול אומר להם, הישמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם [ס] על כך:
ונגע בקצהו – אפילו [ע] בקצהו:]

אות ס
הרא"ם פירש שלא יתכן לומר והגבלת את העם שתאמר להם השמרו, כי ההגבלה מקומית לחוד והאזהרה לחוד לכן לאמר מחובר עם הגבול, לא עם משה ומפני שלא ענש אלא אם כן הזהיר לכך הוסיף רש"י ואתה תזהירם על כך, שגם משה אמר להם השמרו. ואף על פי שאין לאמר דבוק עם משה מכל מקום כיון שהעונש הכתוב מורה על אזהרת משה, אם כן בהכרח שמלת לאמר תשוב על הגבול וגם על משה.

אות ע
דאם לא כן עלות בהר למה לי? דהא אי אפשר לעלות אם לא יגע בקצהו. (מהרש"ל) שמעתי מחכם אחד, דקשה לרש"י שלא תפרש עלות בהר ונגוע בקצהו, שלא תעלה ותגע למעלה בקצהו, לכך פירש אפילו בקצהו. אי נמי נראה לי דקשה לרש"י, דכתיב: השמרו לכם עלות, משמע לא תעלה, אבל לעמוד מרחוק וליגע בו על זה לא הזהיר. לכן פירש ונגוע בקצהו, אפילו לעמוד מרחוק וליגע בקצהו עד כאן לשונו.

[רש"י: (יג) ירה יירה - מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה, שהיה גבוה שתי [פ] קומות:
יירה - יושלך למטה לארץ.
כמו (שמות טו ד) ירה בים:
במשך היבל - כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול [צ], וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות:
היבל - הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, ושופר של אילו של [ק] יצחק היה:]

אות פ
מדכתיב ירה יירה שני פעמים.

אות צ
שכן דרך המנגנים אם בפה אם בכלי שיאריכו הקול וימשיכו בעת ההפסקה והפסקת הקול היא הוראה על סילוק שכינה שהרי לא באה אלא בקולות וברקים ובקול שופר ונתינת הרשות לעלות היה אחר סילוק השכינה. (הרא"ם).

אות ק
(מהרש"ל) מדכתיב במשוך היובל משמע שופר המיוחד והיינו שופר של אילו של יצחק דכתיב ביה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ומה שהקשה הרמב"ן: והא אילו של יצחק עולה הקריבו אותו, והקרנים והטלפים נשרפו. תירץ הרא"ם, דיש לומר דמחיים פירשו, דלאו בני הקטרה נינהו אף שיש בו מעילה ואי לאחר זריקת דמן לית ביה משום מעילה.

[רש"י: (טו) היו נכנים לשלשת ימים - לסוף שלושה ימים [ר], הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחדש ניתנו עשרת הדברות לא הוסיף משה כלום. לשלשת ימים, כמו (פסוק יא) ליום השלישי:
אל תגשו אל אשה - כל שלושת ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע [ש] לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת:]

אות ר
מדלא כתיב ליום השלישי כמו שצוה לו הקדוש ברוך הוא אלא לשלשת ימים משמע לסוף שלשת ימים.

אות ש
ואם תאמר מאי שנא דהקפידה התורה על טומאת קרי יותר מבזב ומצורע ובועלי נידות? כבר תירצו התוספות בברכות (כ"א) עיין שם.

[רש"י: (יז) לקראת האלוהים - מגיד שהשכינה יצאה לקראתם [ת], כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שנאמר (דברים לג ב) ה' מסיני בא, ולא נאמר לסיני בא:
בתחתית ההר - לפי פשוטו ברגלי ההר.
ומדרשו:
שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם [א] כגיגית:]

אות ת
פירוש דלשון לקראת לעולם לא נאמר אלא על ההולכים זה כנגד זה כמו הנה הוא יוצא לקראתך.

אות א
ואם תאמר הא כבר אמרו נעשה ונשמע כבר תירצו התוספות דשמא יהיו חוזרין כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן. ועוד יש לומר, דמה שאמרו נעשה ונשמע היינו על התורה שבכתב, ומה שכפה עליהן הר כגיגית כדי לקבל תורה שבעל פה: (מהרא"י) דהא דאנסן הקדוש ברוך הוא לטובתן כדי שלא יסתלק השכינה מעליהם ולא יוכל לשלחם, כמו אנוסה דכתיב ולא תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו.

[רש"י: (יח) עשן כלו - אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פת"ח, אלא לשון פעל, כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תנן כוליה, ולא תרגם תננא [ב].
וכל עשן שבמקרא נקודים קמ"ץ מפני שהם שם דבר:
הכבשן - של סיד.
יכול ככבשן זה ולא יותר?
תלמוד לומר (דברים ד יא): בוער באש עד לב השמים.
ומה תלמוד לומר כבשן?
לשבר את האוזן, מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם.
כיוצא בו (הושע יא י) כאריה ישאג, וכי מי נתן כח בארי, אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע.
וכיוצא בו (יחזקאל מג ב) וקולו כקול מים רבים, וכי מי נתן קול למים, אלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן:]

אות ב
כתרגומו על כעשן הכבשן.

[רש"י: (כא) העד בעם - התרה בהם [ג] שלא לעלות בהר:
פן יהרסו וגו' - שלא יהרסו את מצבם [ד] על ידי שתאוותם אל ה' לראות ויקרבו לצד ההר:
ונפל ממנו רב - כל מה שיפול מהם [ה] ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב:
יהרסו - כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:]

אות ג
כמו העד העיד בנו האיש ונקראת התראה בלשון עדות, מפני שסתם התראה בעדים.

אות ד
מפני שלא יפול לשון הריסה רק על הפרדת דבר מדבר כמו הפרדת בנין, או הפרדת איש מאנשי המצב.

אות ה
דאם לא כן הוה ליה למימר ונפלו לכך פירש כל מה וכו'.

[רש"י: (כד) לך רד - והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה:
ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים - יכול אף הם [ו] עמך?
תלמוד לומר: ועלית אתה.
אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והם מחיצה לעצמם.
משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה':
פן יפרץ בם - אף על פי שהוא נקוד חטף קמ"ץ אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תיבה שנקודתה מלאפו"ם כשהיא סמוכה במקף משתנה הנקוד לחטף קמ"ץ:]

אות ו
(נחלת יעקב) הכי פירושו יכול אף הם, רצונו לומר הכהנים, מדציין הרב והכהנים ולא רשם והעם. דאי אפשר לומר דגם העם עמך, אם כן קשה על מה קאי אל יהרסו, אלא וכו' והכי קאמר דאי סלקא דעתך דהכהנים הם בכלל אל יהרסו, הוה ליה למימר: אתה ואהרן עמך והעם אל יהרסו, וממילא נשמע דגם הכהנים אל יהרסו, ומדפרט הכהנים, יכול דקאי אדלעיל וגם הם עמך וכו'? תלמוד לומר ועלית אתה, למעט בא. והואיל שהמיעוט אתה כתיב קודם ואהרן, שמע מינה דממעט גם את אהרן, תלמוד לומר עמך, שמע מינה דאהרן היה עמו במחיצה אחת ולא עם הכהנים. לכן אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך ולא עם אהרן, ואהרן מחיצה לעצמו ולא עם הכהנים דהא כתיב עמך, והם רצונו לומר הכהנים מחיצה לעצמן ולא עם העם וגירסא אחרת נזדמנה להרא"ם בדברי הרב, עיין שם.