[רש"י: (א) ויקח את בת לוי - פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה (וחזר ולקחה. וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים, ואתה ג"כ על הנקבות). והחזירה ועשה בה לקוחין שניים [מ]. ואף היא נהפכה להיות [נ] נערה. ובת מאה שלושים שנה הייתה שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר שנה נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה. אם כן כשנתעברה ממנו הייתה בת מאה שלושים וקורא אותה בת לוי:]

אות מ
דהא מיד אחר ליקוחין זו נתעברה וילדה את משה והלא אהרן ומרים היו גדולים יותר ממשה ואם כן מתי ילדתן אלא וכו'.

אות נ
רצונו לומר מדכתיב בת לוי משמע שהיתה בת דהיינו נערה.

(ב) כי טוב הוא - כשנולד נתמלא הבית כולו [ס] אורה:

אות ס
כתיב הכא כי טוב ולהלן הוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב מה להלן אור אף כאן אור.

[רש"י: (ג) ולא יכלה עוד הצפינו - שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין [ע], והם בדקו אחריה לסוף תשעה:
גמא - גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק [גומא].
ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה:
בחמר ובזפת - זפת מבחוץ וטיט מבפנים [פ], כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת:
ותשם בסוף - הוא לשון אגם רושי"ל בלעז [סוף],
ודומה לו (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו:]

אות ע
פירוש אף על פי שאינן ז' חדשים שלימים אלא מקוטעין הן ואינן אלא ששה חדשים ויום אחד אפילו הכי הוא חי.

אות פ
ומה שפירש רש"י בפרשת נח ובתיבתו של משה על ידי שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים כו' ע"ש.

[רש"י: (ה) לרחץ על היאר - סרס המקרא ופרשהו ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו:
על יד היאר - אצל היאור, כמו (שמואל ב יד ל) ראו חלקת יואב על ידי, והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו.
ורבותינו דרשו:
הולכות לשון מיתה, כמו (בראשית כה לב) הנה אנכי הולך למות, הולכות למות לפי [צ] שמיחו בה. והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערותיה הולכות:
את אמתה – את [ק] שפחתה.
ורבותינו דרשו [ר]:
לשון יד.
אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להינקד אמתה מ"ם דגושה.
והם דרשו:
את אמתה את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה:]

אות צ
רצונו לומר השפחות מיחו בבת פרעה שלא להציל את משה.

אות ק
ואם תאמר והא רש"י עצמו פירש לעיל לפני זה לפירוש רבותינו שגבריאל המית כל השפחות שהלכו עמה כבר תירצו בגמ' דגבריאל לא המית כולם אלא הניח לה שפחה אחת בשביל כבוד מלכות כדי שלא תשאר בת פרעה לבדה ולזו השפחה שהשאיר לה שלחה.

אות ר
מדלא כתיב ותשלח את נערה או שפחתה ומדלא כתיב בהדיא ידה דרשו שנשתרבבה אמתה אמות הרבה. (מזרחי). או משום שבאה המ"ם בלא דגש דרשו כן כי שמות הדגושים לא ישתנו בסמיכות וכינוי וכיון שכאן נשתנה המלה דרשו שנשתנה ידה לכך נשתנה גם כן המלה. (גור אריה).

[רש"י: (ו) ותפתח ותראהו - את מי ראתה?
את הילד, זהו פשוטו.
ומדרשו:
שראתה עמו [ש] שכינה:
והנה נער בכה – קולו [ת] כנער:]

אות ש
דאם לא כן ותרא מיבעי ליה ואם כן הוי"ו שבתיבת ותראהו מורה על השם יתברך ודו"ק.

אות ת
דקשה לרש"י למה קרא אותו נער והא לא היה בן י"ג שנים.

[רש"י: (ט) היליכי - נתנבאה ולא ידעה מה [א] נתנבאה הי שליכי:]

אות א
ואף על גב דדרך הלשון כך כמו הא לכם זרע מכל מקום מדלא כתיב הא לך דרשו כן אף על פי דליכי לשון נקבה הוא מכל מקום מצינו גבי נקבה ג"כ לשון לך כדכתיב הלוא אנכי טוב לך דגבי חנה.

[רש"י: (י) משיתהו - שחילתה והוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כמשחל ביניתא [ב] מחלבא.
ובלשון עברי משיתהו לשון הסירותיו, כמו:
(יהושע א ח) לא ימוש. לא משו (במדבר יד מד) כך חברו מנחם.
ואני אומר: שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מגזרת משה, ולשון הוצאה הוא.
וכן (שמואל ב כב יז) ימשני ממים רבים. שאילו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר משיתהו, אלא המישותיהו, כאשר יאמר מן קם הקימותי, ומן שב השיבותי, ומן בא הביאותי. או משתיהו, כמו (זכריה ג ט) ומשתי את עון הארץ.
אבל משיתי אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיוסד בה"א בסוף התיבה. כגון משה, בנה, עשה, צוה, פנה. כשיבוא לומר בהם פעלתי, תבא היו"ד במקום ה"א, כמו עשיתי, בניתי, פניתי, צויתי:]

אות ב
פירוש כהוצאת שער מן החלב.

[רש"י: (יא) ויגדל משה - והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י)
אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:
וירא בסבלתם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם:
איש מצרי - נוגש היה [ג], ממונה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות [ד] הגבר למלאכתם:
מכה איש עברי - מלקהו ורודהו [ה]. ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו [ו], ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו [ז], כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:]

אות ג
מדסמך ענין ההכאה למאי דכתיב וירא בסבלותם דמשמע ההכאה נמי מענין הסבלות לכך פירש נוגש היה וכו'.

אות ד
פירוש שמיד שקורין התרנגולין היו צריכים לעמוד ולעשות מלאכתן.

אות ה
אין להקשות מנ"ל לרש"י לפרש שהלקהו ולא המיתהו ממש דילמא מה שכתוב מכה איש עברי וכו' פירוש שהרג אותו ממש. יש לומר דלקמן פירש רש"י ראה שאין איש טוב יצא ממנו ולכן הרגו הא אם היה רואה שיצא איש טוב ממנו לא היה הורגו ואי אמרת דמה שכתוב מכה איש עברי פירושו שהרגו ממש אם כן למה היה צריך למשה לראות שאין עתיד איש טוב לצאת ממנו נהי דיצא איש טוב ממנו אפילו הכי היה לו מן הדין להרגו דכיון שהוא הרג את העברי דכתיב בהדיא נפש תחת נפש אלא על כרחך צריך לומר דמה דכתיב מכה איש עברי פירושו לוקה ורודה ולא המיתו ממש ולפיכך היה צריך לראות אם עתיד איש טוב לצאת ממנו דאם היה רואה שיצא שום אדם טוב ממנו לא היה הורגו דמן הדין לא היה חייב מיתה. ואם תאמר ואם כן היאך היה רשאי משה להרוג אותו ויש לומר דבני נח אזהרתן זו מיתתן והן מוזהרין אהכאה כישראל ואפילו הכי אם היה רואה שיצא ממנו איש טוב לא היה הורגו כי היה דן אותו בדין ישראל ולא בדין בן נח.

אות ו
דלקמן בפרשת אמור על פסוק שלומית בת דברי פירש רש"י שבחן של ישראל שפירסמה לנו הכתוב לזו לומר שהיא לבדה היתה זונה ואם כן אי אמרת שאשה אחרת היתה נמלא ששתי זונות היו בישראל.

אות ז
דאם לא כן לא היה משה הורגו דאטו משום שהיה מכהו היה חייב מיתה אלא משום שבא על אשתו ובודאי חייב מיתה דהא משבע מצות בני נח הוא דכתיב ודבק באשתו ובזה נמי מתורץ קושיא דלעיל.

[רש"י: (יב) ויפן כה וכה - ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו:
וירא כי אין איש - עתיד לצאת ממנו [ח] שיתגייר:]

אות ח
(מהרמ"ש) דהוה ליה למימר וירא כי אין אדם וגו' לפשוטו שפנה כה וכה שהיה מתירא שלא יראה אותו שום אדם מה לי איש או אשה לכן פירש איש עתיד להתגייר וכו' ולכן אמר איש רצונו לומר צדיק שעתיד להתגייר ע"ד שפירש רש"י פרשת שלח לך, ופרשת דברים, אנשים-צדיקים, ולא לאפוקי נשים ע"ש. ואם תאמר והא בפרשת אמור פירש רש"י עצמו על פסוק בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר וקאי על בן המצרי דכתיב הכא שהוליד עם שלומית בת דברי ויש לומר דבשעה שהרג משה את המצרי היתה כבר מעוברת ממנו אבל היה רואה שאין עתיד לצאת עוד איש ממנו שיתגייר.

[רש"י: (יג) שני אנשים עברים - דתן [ט] הם שהותירו מן המן:
נצים - מריבים:
למה תכה - אף על פי שלא הכהו [י], נקרא רשע בהרמת יד:
רעך – רשע [כ] כמותך:]

אות ט
דכתיב הכא שני אנשים וכתיב התם סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה.

אות י
דהוה ליה למימר למה אתה מכה רעך כמש"ל מכה עברי אלא ודאי פירושו למה תרצה להכות רעך.

אות כ
דקשה לרש"י איך קראו ריעו אם זה היה רשע וזה לא היה רשע לכן פירש שג"כ חבירו היה רשע. (מהרש"ל).

[רש"י: (יד) מי שמך לאיש - והרי עודך נער:
הלהרגני אתה אמר - מכאן אנו למדים שהרגו [ל] בשם המפורש:
ויירא משה - כפשוטו.
ומדרשו:
דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין [מ], אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:
אכן נודע הדבר - כמשמעו.
ומדרשו:
נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים [נ] בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:]

אות ל
דהואיל וכתיב אומר ולא הלהרגני אתה מבקש אלא ודאי באמירה הרגו. ואין לתמוה מי הגיד לאותו רשע שהרגו בשם המפורש דאיכא למימר כיון שראה שטמנו בחול ולא ראה אותו שעשה מעשה בידים שפט בשכלו שהרגו בשם. (רא"ם).

אות מ
פירוש מלשינים.

אות נ
דאף על גב דכבר נגזרה גזרת ועבדום וענו אותם ת' שנה מכל מקום היה ק"ל למשה שהרי אמרה תורה לא יומתו אבות על בנים וגו'. ([מהר"י]) אי נמי הרי גם שאר בנים היש לומר לאברהם וליצחק ולמה לא נגזר השעבוד עליהם אי נמי אף על פי שגזר עליהם ועבדום וענו אותם מכל מקום בעבודת פרך לא נגזר עליהם וזה היה תמוה בעיניו.

[רש"י: (טו) וישמע פרעה - הם הלשינו [ס] עליו:
ויבקש להרג את משה - מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (יח ד) ויצילני מחרב פרעה:
וישב בארץ מדין - נתעכב שם, כמו (בראשית לז א) וישב יעקב:
וישב על הבאר - לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:]

אות ס
(נחלת יעקב) דהא דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים וגו' הם היו דתן ואבירם כדמשמע פ"ט דנדרים.

[רש"י: (טז) ולכהן מדין - רב שבהן ופירש לו מעבודה זרה ונידוהו [ע] מאצלם:
את הרהטים - את בריכות מרוצת המים העשויות בארץ:]]

אות ע
דקשה לרש"י לרש"י כיון שיתרו היה כהן מדין אם כן למה גרשו הרועים את צאנו וע"ז פירש פירש מעבודת אלילים כו'. ([מהרש"ל]) פרוש היה מעבודת אלילים אבל לא נתגייר לגמרי דהא אחר כך כששמע קריאת ים סוף אז בא ונתגייר ([מהרמ"ש])שמעתי דהכי פירושו פירש מע"א של מדין לע"א אחרים כמשרז"ל שלא הניח ע"א שלא עבדה ואם כן ע"כ צריך לומר שפירש מע"א אחד לע"א אחרת ובזה אתי שפיר הא דפירש רש"י שהתנה עם משה בן ראשון יהיה לע"א וכו' וק"ל.

[רש"י: (כ) למה זה עזבתן - הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים [פ] עולים לקראתו:
ויאכל לחם - שמא ישא אחת מכם [צ].
כמה דאת אמרת (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל:]

אות פ
([מהרש"ל])נ"ל שמדקדק רש"י מה זה ששאל יתרו לבנותיו למה זה מהרתן כו' אם היה יודע שבכל יום באים הרועים ומגרשים אותם אם כן למה היו הולכים תחלה קודם שהשקו הרועים ואם היה יודע דלאו בכל יום באים הרועים תחלה אם כן למה היה שואל אותן דלמא היום ג"כ לא באו הרועים אלא על כרחך צריך לומר שבאו היום כ"כ מהרה שאף אם לא באו הרועים לא היו באות כ"כ מהרה לכך שאל אותן למה מהרתן והם השיבו לו שבא אחד ושאב ועלו המים לקראתו שלא הוצרכנו לשאוב ומנ"ל שהם השיבו כך יש לומר מדכתיב ותמלאנה את הרהטים וגו' משמע שלא היו משקים את הצאן אלא מן הרהטים ששופכים מים לשם והם השיבו שבא איש ודלה להם והשקה את הצאן משמע שלא היה שופך אל הרהטים אלא כך היה משקה אותם אלא על כרחך צריך לומר שעלו המים לקראתו ולא היה צריך לשפוך עכ"ל (כאן יש לחדש ג"כ ואין הפנאי מספקת עכשיו).

אות צ
([מהרמ"ש])יש לומר דקשה לרש"י למה אמר ויאכל לחם וכי לא היה לו ליתרו לכבדו על טובה כזו אלא בלחם בשלמא אלו דבר כן בפניו היה שייך לומר שדבר מעט ועשה הרבה כדפירש רש"י גבי ואקחה פת לחם וגו' אף על גב דאברהם היה צדיק ודרך צדיקים אומרים מעט כו' משאם כן ביתרו אבל כאן דבר יתרו שלא בפניו של משה אין שייך זה כלל דאברהם דבר כן בפני המלאכים ותו דמשמע קראן לו רק בשביל אכילת לחם לבד ואחר כך ילך לדרכו וכי כל החרדה הזאת שאמר למה עזבתן וגו' קראן לו וגו' כדאי בשביל זה לבד לכן פירש שמא ישא וכו' וז"ש ויואל משה לשבת וגו' לישאר אצל יתרו על ידי ויתן את צפורה וגו' ואתי שפיר לשון ויואל פירוש ויתרצה דמשמע בהדיא שיתרו בקש ממנו זה ומשה נתרצה למלאות בקשתו ואם כן על כרחך שזה נרמז במה שאמר קראן לו ויאכל לחם שמא ישא כו' דמשום הכי שלח אחר משה ודו"ק.

[רש"י: (כא) ויואל - כתרגומו.
ודומה לו: (שופטים יט ו) הואל נא ולין.
ולו הואלנו (יהושע ז ז).
הואלתי [ק] לדבר (בראשית יח כז).
ומדרשו:
לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:]

אות ק
צריך לומר דמייתי הכא ראיה מלשון הואלתי שהוא לשון רציתי מהואלתי האחרון דכתיב לעיל בפרשת וירא דב' פעמים כתיב שם הואלתי דהא הואלתי ראשון דכתיב שם אינו לשון רציתי אלא לשון התחלה כדפירש רש"י שם ע"ש.

[רש"י: (כג) ויהי בימים הרבים ההם - שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה. ומשה היה רועה וגו' (ג א) ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו:
וימת מלך מצרים – נצטרע [ר] והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:]


אות ר
דאי פירושו שמת למה צעקו שמא המלך שיהיה אחר פרעה יהיה טוב אלא ודאי נצטרע ומצורע חשוב כמת.