[רש"י: (א) וידבר אלוהים - אין אלוהים אלא דיין [ז]. לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל [ח] עליהם פורענות.
יכול אף עשרת הדברות כן?
תלמוד לומר: וידבר אלוהים, דיין ליפרע:
את כל הדברים האלה - מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן.
אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך [ט]?
שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו:
לאמר - מלמד שהיו עונין על הן הן [י] ועל לאו לאו:]

אות ז
והא דקאמר בראשית ברא אלהים וגבי נח וידבר אלהים אל נח, ובסנה וירא אלהים מתוך הסנה, עיין הכל בהרא"ם בפרשת וארא.

אות ח
פירוש דהיינו שלא בעידן ריתחא, אבל בעידן ריתחא אין שום מצוה שאין מענישין עליה וראיה מפרק התכלת עיין שם.

אות ט
כלומר הואיל וכולן בדבור אחד נאמרו למה כתיב במקום אחר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו דמשמע דוקא אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו ומתרץ שחזר ופירש וכו' כלומר דודאי כולן בדבור אחד נאמרו כו', ובפרוש שפירש לנו הקדוש ברוך הוא לא שמענו מפי הקדוש ברוך הוא כי אם שתים והשאר משה פירשן.

אות י
דקשה לרש"י שכתוב וידבר הוא הכלל לאמר הוא הפרט והכא הפרט כתוב בהדיא את כל הדברים האלה אם כן למה חזר וכתב לאמר שמורה על דבר פרטי? אלא לדרוש (הרא"ם).

[רש"י: (ב) אשר הוצאתיך מארץ מצרים - כדאי היא ההוצאה [כ] שתהיו משועבדים לי.
דבר אחר:
לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה [ל], ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, זו הייתה לפניו בשעת השעבוד, (שם) וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים.
דבר אחר:
לפי שהיו שומעין קולות [מ] הרבה, שנאמר, (להלן פסוק טו) את הקולות, קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן.
ולמה אמר לשון יחיד, אלוהיך?
ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריה במעשה העגל, וזהו שאמר (שמות לב יא) למה ה' יחרה אפך בעמך, לא להם ציווית, לא יהיה לכם אלוהים אחרים, אלא לי לבדי:
מבית עבדים - מבית פרעה שהייתם עבדים לו.
או אינו אומר אלא מבית עבדים, שהיו עבדים לעבדים?
תלמוד לומר (דברים ז ח) ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים.
אמור מעתה עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:
לא יהיה לך - למה נאמר?
לפי שנאמר (פסוק ד) לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה.
העשוי כבר מנין [נ] שלא יקיים?
תלמוד לומר: לא יהיה לך:
אלוהים אחרים - שאינן אלוהות אלא אחרים עשאום אלוהים עליהם.
ולא יתכן לפרש אלוהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלוהות אצלו.
דבר אחר:
אלוהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונין אותם, ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:
על פני - כל זמן שאני קיים [ס], שלא תאמר לא נצטוו על עבודה זרה אלא אותו הדור:]

אות כ
דקשה לרש"י למה תלה אלהותו ביציאת מצרים ולא בבריאת שמים וארץ? ולכתוב אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ.

אות ל
פירוש, לא מפני שאלהותו תלוי ביציאת מצרים, תלה אלהותו בה מכל פעולותיו, אלא מפני שכשנגלה על הים וכו' שנאמר ותחת רגליו וגו' רצונו להביא בזה שמשתנה לפי הענין. ומה שכתוב בקרא יציאת מצרים, ורש"י פירש לפי שנגלה בים וכו' משום שהוא תכלית יציאת מצרים.

אות מ
הכי פירושו כשם שאתם מודים שהייתי יחיד בקריעת ים סוף, כדכתיב זה אלי ואנוהו כך האמינו שאותו אלהים אני, ולכך קאמר אני הוא שהוצאתיך מארץ מצרים. (מהרש"ל) פירש דקשה לרש"י,] לפי פירוש ראשון לא הוה ליה למימר אלא המוציאך מבית עבדים, מארץ מצרים למה לי? לכן פירש דבר אחר. ולפי שני פשטים האלו קשה שבתחלה אמר אנכי, והדר אמר לא יהיה לך. ואין זה כסדר שמתחלה היה לו לצוות שלא יהא שום אלהות, והדר הוה ליה למימר אנכי, רצונו לומר אני לבדי לפי שאין דרך לצוות תחלה לעשות דבר ובתר הכי לאסור דבר שכנגדו. לכך פירש דבר אחר שהיו שומעין וכו' והיו סבורים מיד שהם הרבה לכך הוצרך להזהיר בתחלת הענין על זה ((ר"ל)) אנכי וגו', רצונו לומר אלא אנכי.

אות נ
כלומר שלא עשה לא הוא ולא אחרים עשו לו אלא שהיה עשוי מתחלה והוא מצאו או קנאו מנין שלא יקיים? תלמוד לומר לא יהיה לך מכל מקום (הרא"ם).

אות ס
מקשין העולם והא בפרשת ואתחנן פירש רש"י על מלת על פני - בכל מקום אשר אני שם, וזהו כל העולם כולו. דבר אחר, כל זמן שאני קיים. ויש לומר משום דרש"י רוצה לתרץ אגב פירושו קושיא אחרת, דכתיב שם: ונושנתם בארץ וגו' ועשיתם פסל וגו', דמשמע דעבודה זרה היא מצוה התלויה בארץ וכתיב קודם עשרת הדברות אשר שם לא את אבותינו וגו' כי אתנו אנחנו וגו' משמע שהיא מצוה התלויה בגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ אם כן סתרי אהדדי לכן פירש על פני - כל מקום וכו'. משום הכי נקט פירוש זה ברישא, כדי לתרץ הקושיא. והא דכתיב ונושנתם בארץ וגו', משום דאנשי ארץ ישראל יותר מקולקלים בעניני עבודה זרה משאר אומות ולכן נקט בקרא בארץ, כדי להזהירם ביותר על ארץ ישראל שהם מקולקלים ביותר.

[רש"י: (ג) פסל - על שם [ע] שנפסל:
וכל תמונה - תמונת כל דבר [פ] אשר בשמים:]

אות ע
מלשון פסל לך.

אות פ
רצונו לומר שלא תפרש ששם עבודה זרה תמונה, ועוד, שבשמים אין תמונה כי התמונה שהיא הצורה היא מקרה צריכה לנושא, ואי אפשר לעשות תמונה עומדת. לכן פירש דבר שבשמים דהיינו כוכבים שהן בדמות טלה או שור.

[רש"י: (ד) אל קנא - מקנא ליפרע ואינו עובר [צ] על מדתו למחול על עוון עבודה זרה.
כל לשון קנא אינפרינמינ"ט בלעז [חרון אף] נותן לב ליפרע:
לשנאי - כתרגומו: כשאוחזין מעשה [ק] אבותיהם בידיהם:]

אות צ
רצונו לומר שדעתו ליפרע ואם לא פרע – יפרע. שהרי קנאה לפניו, דעל ידי קנאה הוא פורע לו.

אות ק
דאם לא כן הרי כתיב לא יומתו אבות על בנים.

[רש"י: (ה) ועושה חסד - נוצר חסד שאדם עושה [ר], לשלם שכר עד לאלפים דור, נמצאת מידה טובה יתירה [ש] על מידת פורענות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות וזו לאלפים:]

אות ר
וקשה דהביא האי קרא נוצר חסד דכתיב בפרשת כי תשא והכא כתיב ועושה חסד וגו'. ויש לומר כדי שלא תטעה לפרש הקרא דהכא, האי דכתיב ועושה - שב אל הקדוש ברוך הוא כלומר שהקדוש ברוך הוא עושה חסד לאלפים ותו לא, והא כתיב חסדי ה' כי לא תמנו וגו'. לכן הביא קרא דנוצר חסד וגו' שפירושו חסד שהאדם עושה נוצר לו הקדוש ברוך הוא שכרו עד אלפים דור. הכא נמי האי קרא ועושה חסד שמלת ועושה שב אל האדם כלומר האדם שעושה חסד הקדוש ברוך הוא משלם שכרו עד אלפים דור.

אות ש
(קיצור מזרחי) תימא וכי חושבנא אתא רש"י לאשמועינן. ויש לומר דקשה לרש"י הא דכתיב נוצר חסד לאלפים אי אפשר שיהיה כפשוטו כיון שאין כל ימי עולם כי אם ששת אלפים לא יגיע העולם מתחלתו ועד סופו אפילו לאלף דור. לכך פירש, דלא אתא קרא לאשמעינן אלא שיעורא דמדה טובה.

[רש"י: (ו) לשוא - (השני לשון שקר כתרגומו) כמא דתימר (שבועות כט א):
אי זהו שבועת שוא?
נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב.
(הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל [ת], על של עץ עץ ועל אבן אבן:]

אות ת
(גור אריה) כוונת רש"י שלא תאמר שלשון התרגום למגנא שהוא חנם רצונו לומר שאין בו הנאה אבל אם היה לו בו הנאה יהא מותר. לכך פירש להבל, דעיקר הכוונה להבל שאין בו ממש, זה נקרא חנם (וטעות סופר רש"י וצריך לומר על פי גירסת הרא"ם וגור אריה לשוא לחנם להבל איזהו שבועת שוא? נשבע לשנות הידוע כו'. וכתב עליו הרא"ם לאו דוקא לשנות אלא אף אם נשבע על אבן שהוא אבן אלא שרש"י תפס לשון המשנה שבועת שוא נחלקת לד' חלקים וזה אחד מהם עד, כאן לשונו).

[רש"י: (ז) זכור - זכור ושמור בדבור אחד [א] נאמרו.
וכן (שמות לא יד) מחלליה מות יומת.
(במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים.
וכן (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז.
(שם יב) גדילים תעשה לך.
וכן (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך.
(דברים כה ה) יבמה יבא עליה, הוא שנאמר (תהילים סב יב) אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי.
זכור לשון פעול הוא, כמו:
(ישעיה כב יג) אכול ושתו.
(שמואל ב ג טז) הלוך ובכה.
וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת [ב], שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו
[ג] לשבת:]

אות א
ואם תאמר הני פסוקים לא דומין לזו, דכל הני סותרין זה לזה, אבל הכא לא סותר כלום. ויש לומר דגם הכא סותרין זה את זה, דזכור היינו עשה ושמור היינו לא תעשה כדאמרינן כל מקום שנאמר השמר ופן ואל אינו אלא לא תעשה (רמב"ן). ועוד יש לומר דזכור משמע ואל תעשה מלאכה כי מלת זכור הוא לשון עשה משמע שהוא מקפיד על העבד שישבות, אבל אינו מקפיד אם נעשית המלאכה. ושמור משמע שישמור שלא תעשה מלאכה זו, רצונו לומר שלא יהא מלאכה נעשית. אלא על כרחך בדבור אחד נאמרו.

אות ב
כלומר שתהא תמיד בך הזכירה לא כפירוש זכור ברית אברהם, שפירושו זכור עתה, אלא שתהא הזכירה של שבת מתמדת והולכת תמיד ומלת זכור לא מקור ולא ציווי, שאם היה מקור לא היה מורה על הפעולה כי אם על המחשבה ואם היה ציווי לא היה הזיי"ן בקמץ. אלא הוא ממוצע בין המחשבה והפועל, והוא הפעולה התמידית. לכך פירש תנו לב וכו'.

אות ג
הקשה הרמב"ן שזהו נגד הלכה שהרי הלכה כבית הלל וזה לשון הגמרא (ביצה דף ט"ו) שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה כו' היה מניחה לשבת מצא נאה הימנה היה אוכל את הראשונה ומניח את האחרונה ליום השבת. אבל הלל מדה אחרת היתה בו, שנאמר ברוך ה' יום יום עד כאן לשונו. ותירץ הרא"ם דלא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא לענין מאכלות ובזה הלכה כבית הלל אבל בחפץ מודה הלל וכאן קאי על החפץ עד כאן לשונו. ולי נראה שאין צריך לכל זה דבכל מקום הלכה כב"ה חוץ מזו שהלל הזקן שהיה אומר זה הדין לא פליג עם שמאי הזקן על זה וכן מוכח שלא היה פליג שאמר אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו משמע דלא סבירא ליה שהדין כך אלא שהיה לו מדה אחרת (מהרש"ל).

[רש"י: (ט) אתה ובנך ובתך - אלו קטנים.
או אינו אלא גדולים?
אמרת הרי כבר מוזהרים הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים.
וזו ששנינו (שבת קכא א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני [ד] ששביתתו עליך:]

אות ד
היינו אם עושה הקטן על דעת גדול אבל כשאינו עושה על דעת גדול אין אומרים לו כבה ולא אל תכבה רק הגדול מצווה שלא להחטיאו בידים הרא"ם. (נחלת יעקב) ולי נראה מדהביא הרב המשנה כצורתה משמע דמוזהרין אפילו לאפרושינהו והרב ביאר דין זה בפרשת שמיני גבי שרצים ובפרשת אחרי גבי דם, וריש פרשת אמור גבי טומאת כהנים.

[רש"י: (י) וינח ביום השביעי - כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד הימנו קל וחומר לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת:
ברך, ויקדשהו - ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה, וקדשו [ה] במן שלא היה יורד בו:]

אות ה
עיין בפרשת בראשית ובפרשת בשלח.

[רש"י: (יא) למען יאריכון ימיך - אם תכבד יאריכון, ואם לאו יקצרון.
שדברי תורה נוטריקון הם נדרשין מכלל הן לאו [ו] ומכלל לאו הן:]

אות ו
דקשה לרש"י דכל יו"ד הדברות לא תעשה הן, חוץ מדבור כבד את אביך. לכך פירש דגם זו לא תעשה הוא, דמכלל הן אתה שומע לאו. (רא"ם).

[רש"י: (יד) וכל העם ראים - מלמד שלא היה בהם אחד סומא [ז].
ומנין שלא היה בהם אלם?
תלמוד לומר (שמות יט ח): ויענו כל העם.
ומנין שלא היה בהם חרש?
תלמוד לומר: נעשה ונשמע (שמות כד ז):
ראים את הקולות - רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר:
את הקולת – היוצאין [ח] מפי הגבורה:
וינעו - (שם) אין נוע אלא [ט] זיע:
ויעמדו מרחק - היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם [י] ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם, שנאמר (תהילים סח יג) מלכי צבאות ידודון ידודון:]

אות ז
ואם תאמר והא כבר דרשינן זה מקרא דלעיל לעיני כל העם כדפירש רש"י. ויש לומר מכל מקום צריכין להאי קרא לומר שלא היו עיניהם כהות וסומין גם לאחר מתן תורה. דאפילו המסתכל בשעה שהכהנים פורסין ידיהם, אמר רב חגי בירושלמי שעיניו נעשין כהות מפני שהשכינה שורה עליהן, כל שכן כאן שראו גילוי שכינה ביותר.

אות ח
דקשה לרש"י דוכל העם רואים את הקולות וגו' על כרחך זה היה קודם מתן תורה כדכתיב לעיל ויהי קולות וברקים וגו' אם כן הא דכתיב הכא וינועו ויעמדו מרחוק קאי אקולות דלעיל, ואם כן למה לא נכתב זה לעיל קודם יו"ד הדברות, לכן פירש דקאי אקולות של יו"ד הדברות.

אות ט
מלשון זיע ורתת ולא מלשון נע ונד דהא אחר כך כתיב ויעמדו מרחוק.

אות י
(נחלת יעקב) ואם תאמר מנא ליה שהיה שתים עשר מיל ולא פחות. יש לומר מדכתיב ויעמדו מרחוק משמע דעד עכשיו היו עומדים בקרוב ואורך מחניהם היתה שתים עשר מיל, שמע מינה דגם אותו שהיה עומד בסוף המחנה היה נקרא קרוב ואי סלקא דעתך דלא היו נרתעים שתים עשר מיל, אם כן זה שהיה עומד בראש המחנה גם עתה עמד בתוך שתים עשר מיל ואיך אמר ויעמדו מרחוק ודו"ק.

[רש"י: (טז) לבעבור נסות אתכם -
לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם:
נסות - לשון הרמה וגדולה, כמו:
(ישעיה סב י) הרימו נס, ארים נסי.
(ישעיהו מט כב), וכנס על הגבעה [כ].
(ישעיהו ל, יז), שהוא זקוף:
ובעבור תהיה יראתו - על ידי שראיתם אותו יראוי ומאוים, תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו:]

אות כ
רצונו לומר דעל שם זה נקרא נס שהוא זקוף ומורם הכי נמי נסות שיהיו מורמים.

[רש"י: (יח) כה תאמר – בלשון [ל] הזה:
אתם ראיתם - יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין:
כי מן השמים דברתי - וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ.
דבר אחר:
הרכין שמים ושמי השמים והציען על ההר.
וכן הוא אומר (תהילים יח י) ויט שמים וירד:]

אות ל
לא פירוש וכסדר הזה דכאן אין נפקותא בזה הסדר.

[רש"י: (כ) מזבח אדמה - מחובר באדמה [מ], שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים.
דבר אחר:
שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חנייתן:
תעשה לי - שתהא תחילת עשייתו לשמי:
וזבחת עליו - אצלו.
כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה.
או אינו אלא עליו ממש?
תלמוד לומר (דברים יב כז): הבשר והדם על מזבח ה' אלוהיך, ואין שחיטה בראש המזבח:
את עלתיך ואת שלמיך - אשר מצאנך [נ] ומבקרך. את צאנך ואת בקרך, פירוש לאת עולתיך ואת שלמיך:
בכל המקום אשר אזכיר את שמי - אשר אתן לך [ס] רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך מכאן אתה למד שלא ניתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה. שם נתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם:]

אות מ
(מהר"ן) דאם לא כן למה קוראו מזבח אדמה והלא היה מעצי שטים ומצופה נחושת כדכתיב בפרשת תרומה.

אות נ
הוסיף מלת אשר כדי שיהיה מאמר את צאנך ואת בקרך פירוש למאמר את עולותיך ואת שלמיך. ופירש מלת את במקום מן, כאלו אמר: וזבחת את עולותיך ואת שלמיך מן צאנך ומן בקרך.

אות ס
ואזכיר יוצא לשלישי דאם לא כן תזכור שמי מיבעי ליה. ופירוש שמי המיוחד לי, שהוא שם המפורש, שלא ניתן רשות להזכירו רק בבית המקדש שהשכינה באה שם, ולא כן שאר שמות הקודש שנזכרים בכל מקום.

[רש"י: (כא) ואם מזבח אבנים - רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה:
ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז ו) אבנים שלמות תבנה.
וכן (שמות כב כד) אם כסף תלוה, חובה הוא, שנאמר (דברים טו ח) והעבט תעביטנו. ואף זה משמש בלשון כאשר.
וכן (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העומר, שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים:
גזית - לשון גזיזה שפוסלן ומסתתן בברזל:
כי חרבך הנפת עליה - הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה:
ותחללה - הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך.
ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחומר [ע].
ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות:]

אות ע
כלומר אל תאמר מאי איכפת ליה להאבן אם תביא עליו כורת ומחבל ומתרץ כדי ללמדך קל וחומר וכן צריך לומר בסמוך וק"ל.

[רש"י: (כב) ולא תעלה במעלות - כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו [פ] מעלות מעלות אישיקלונ"ש בלעז [מדרגות] אלא חלק יהא ומשופע:
אשר לא תגלה ערותך - שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערווה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערווה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון.
והרי דברים קל וחומר.
ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה.]

אות פ
דקשה לרש"י ממה נפשך אם עשו מעלות למזבח מוכרח הוא הכהן לעלות ואם לא עשו מעלות מהיכא תיתי שיעלו לכך פירש וכו' ואזהרה היא לבונה כשיבנה מזבח שלא יעשהו מעלות.