[רש"י: (א) ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר [א] אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.
ולמה נסמכה [ב] פרשת דינין לפרשת מזבח?
לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]:
אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו [ג], לכך נאמר: אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:
לפניהם - ולא לפני גויים [ד], ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גויים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם:]

אות א
ואם תאמר והא בפרשת בחקותי כתיב אלה המצות וגו' ובפרשת מטות כתיב אלה החקים ובפרשת מסעי כתיב אלה המצות והמשפטים ובפרשת כי תבא כתיב אלה דברי הברית וגו' ולא דרשינן שם שפוסל את הראשונים. ויש לומר דלא דרשו כן אלא גבי אלה תולדות השמים משום דקשה להו דהא כבר חשב התולדות למעלה אם כן למה נאמר אלה תולדות השמים ופרט אותם וכן גבי אלה תולדות נח דחשיב נמי תולדות נח לעיל בפרשת בראשית ואם כן למה חשב אותם פעם שנית אלא לפסול וכו' אבל בכל אלה דלעיל לא חשב כלום משום הכי אין לפרש שהוא פסל את הראשונים וכן בפרשת אלה הדברים ליכא למימר דפסל את הראשונים דהא אלה הדברים משנה תורה הוא.

אות ב
הרבה יש להקשות חדא דהיה לו להקשות קושיא זו מעיקרא טרם שפירש כל מקום כו'. ועוד קשה שמא כסדר הזה נאמרו לו. ועוד קשה בריש פרשת בהר פירש רש"י בפשיטות שכל התורה כולה נאמרה מסיני. ועוד קשה דהוה ליה למימר וא"ו מוסיף על ענין ראשון. ועוד קשה דהיה לו לפרש זה גבי ואלה תולדות השמים והארץ או גבי ואלה תולדות נח (ועיין מה שכתבתי בסמוך) יש לומר דהכי פירושו דכל מקום שנאמר אלה מיעוט הוא וכלומר אלה הם טובים וחשובים במעלה אבל שלפניהם אין כל כך חשובים במעלות וכשרות כלומר שפסל את הראשונים וכן אלה תולדות השמים מפרש בבראשית רבה נמי כן וכן אלה תולדות נח ואם כן הכי נמי אי הוה כתיב אלה הוה אמינא שפוסל וכו' אבל עתה שכתוב ואלה לאו מיעוט הוא אלא מוסיף וכו' שניתנו במעמד כל ישראל ובקולות וברקים כמו שניתנו יו"ד הדברות לאפוקי שאר מצות ניתנו למשה לבדו בהר סיני באותם ארבעים יום שהיה בהר ואם כן תקשי לך למה נסמכה כו' הואיל ומוסיף על עשרת הדברות דלעיל מיניה למה הפסיק בפרשת מזבח (רא"ם) והאריך שם.

אות ג
משום דרוב מצות כתיב גבייהו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם דבר ואמרת משמע לכל הפחות שני פעמים ואם כן למה ליה להקדוש ברוך הוא לומר שתשים לפניהם אלא על כרחך להבינם טעמי התורה. (רא"ם).

אות ד
רצונו לומר לפניהם קאי אשבעים זקנים הנזכרים לעיל בפרשת יתרו שעלו עמו להר קודם מתן תורה כן הוא לפי שיטת רש"י דפרק קמא דסנהדרין והתוספות פירשו דלפניהם קאי אשלמטה אאלהים דכתיב בסמוך עד האלהים יבא דבר שניהם וסוף דבר בין לפירוש רש"י ובין לפירוש התוספות קאי דוקא אמומחין ולא אהדיוטות ואם תאמר דלמא לפניהם ולא לפני הדיוטות וכל שכן לפני עובד אלילים. ויש לומר דרש"י עצמו מתרץ הקושיא זו במה שפירש ואפילו ידעת כו' רצונו לומר הקרא ממעט אותו לגמרי אפילו ידעת בדין כו'. אבל בהדיוטות אם ידעת שיודעין בדין אחד כמומחין רשאי לבא לפניהם.

[רש"י: (ב) כי תקנה עבד עברי - עבד שהוא עברי.
או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל [ה] ועליו הוא אומר: שש שנים יעבוד,
ומה אני מקיים (ויקרא כה מו) והתנחלתם אתם בלקוח מן הגוי, אבל בלקוח מישראל [ו] יצא בשש?
תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי, לא אמרתי [ז] אלא באחיך:
כי תקנה - מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר (שמות כב ב) אם אין לו ונמכר בגנבתו.
או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש?
כשהוא אומר (ויקרא כה לט) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור, ומה אני מקיים כי תקנה, בנמכר בבית דין:
לחפשי - לחירות:]

אות ה
ואז יהיה פירוש כי תקנה מהעברי שמכרו לך ולא מהבית דין שמכרוהו בגניבתו לכן הקדים הרב פירושו של עבד עברי קודם לפירוש כי תקנה שלא על הסדר שבזה יחוייב שבמכרוהו בית דין הכתוב מדבר.

אות ו
ורציעת האוזן תהיה לפי זה גזירת הכתוב לא מטעם אוזן ששמע בהר סיני לא תגנוב וכי לי בני ישראל עבדים.

אות ז
הכי פירושו דילפינן עברי עברי לגזירה שוה נאמר כאן עברי ונאמר להלן אחיך העברי שאין תלמוד לומר העברי שכבר נאמר אחיך אלא לגזירה שוה מה להלן אחיך אף כאן אחיך. (הרא"ם).

[רש"י: (ג) אם בגפו יבא - שלא היה נשוי אשה.
כתרגומו: אם בלחודוהי.
ולשון בגפו בכנפו [ח], שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו בכנף [ט] בגדו:
בגפו יצא - מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית [י] להוליד ממנה עבדים:
אם בעל אשה הוא – ישראלית [כ]:
ויצאה אשתו עמו - וכי מי הכניסה שתצא?
אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו [ל] ובניו:]

אות ח
כי תרגום כנף גפא.

אות ט
לפי שפירש בגפו בכנף בגדו ואין זה מורה על היחידות שיחויב מזה שלא היה נשוי לכך פירש שכנף בגדו הוא במקום לבושו כאלו אמר שלא בא אלא בתוך לבושו שמנהג לומר על היחיד אין לו אלא לבושו.

אות י
דאם לא כן אלא כפשטיה דקרא דבגפו בתרא גם כן פירושו בלא אשה ישראלית כמו בגפו קמא כן יצא מיבעי ליה אלא על כרחך בגפו בתרא בכנענית מדבר ואינו דומה לראשון שמדבר בישראלית לכך נקט לשון מגיד וכו' משום דמדיוקא דקרא נפיק ולא מפשטיה.

אות כ
מדכתיב אחריו ויצאה אשתו עמו ואי מיירי בכנענית הא כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. והרא"ם פירוש על פי המכילתא אם בעל אשה הוא בישראלית וקאי אבגפו יבא דמיירי בישראלית ולא אבגפו יצא דסמיך ליה דמיירי בכנענית ועיין שם ודו"ק.

אות ל
(הרא"ם) אף על גב דמהכא לא נפקא אלא אשתו מכל מקום קרא אחרינא כתיב (ויקרא כה) ויצא מעמך הוא ובניו וגו' ונקטינהו הכא אגב מזונות אשתו ובמזונות בניו הקטנים מיירי ובמסכת קידושין מתרץ למה נאמרו תרווייהו.

[רש"י: (ד) אם אדניו יתן לו אשה - מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית [מ] להוליד ממנה עבדים.
או אינו אלא בישראלית [נ]?
תלמוד לומר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר (דברים טו יב) [ס] אחיך העברי או העבריה, מלמד, שאף העבריה יוצאה בשש:]

אות מ
ואם תאמר דלמא אסור לו בשפחה כנענית משום ולא יהיה קדש בבני ישראל והא דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה היינו ישראלית גדולה שמכרה עצמה. ויש לומר דסבירא ליה דאין אשה מוכרת את עצמה דהא כתיב וכי ימוך אחיך ונמכר לך דמשמע אחיך ולא אחותך.

אות נ
ואם תאמר הלא צריך ליעדה לו או לבנו ולא לעבדו ויש לומר דהוה אמינא דיכול למוסרה לעבדו בתורת זנות ולא בתורת אישות והא דכתיב לא ימשול למכרה וגו' אאב לחודיה קאי ולא אאדון.

אות ס
זהו חוזר ושב אמה דקאמר שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש.

[רש"י: (ה) את אשתי – השפחה [ע]:]

אות ע
על כרחך בשפחה קמיירי שנשארה אצל אדוניו ואז יהיה אהבת האדון ואהבת אשתו ובניו שוים שאין רוצה להפרד מהם מה שאין כן באשתו הישראלית שאז צריך לומר שאינו רוצה לצאת כדי שיהיה האדון חייב במזונותיה ואם כן אין טעם אהבתן שוה.

[רש"י: (ו) אל האלוהים - לבית דין, צריך שימלך במוכריו [פ] שמכרוהו לו:
אל הדלת או אל המזוזה - יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה?
תלמוד לומר (דברים טו יז): ונתתה באזנו ובדלת, בדלת ולא במזוזה.
הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה?
הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד:
ורצע אדניו את אזנו במרצע - הימנית.
או אינו אלא של שמאל?
תלמוד לומר: אוזן.
אוזן לגזרה שוה נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו, ונאמר במצורע (ויקרא יד יד) תנוך אוזן המטהר הימנית, מה להלן הימנית, אף כאן הימנית.
ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף?
אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע.
ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע.
ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם:
ועבדו לעלם - עד היובל.
או אינו אלא לעולם כמשמעו?
תלמוד לומר (ויקרא כה י) ואיש אל משפחתו תשובו, מגיד שחמישים שנה קרוים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמישים שנה, אלא עובדו עד היובל [צ] בין סמוך בין מופלג:]

אות פ
ואפילו למען דאמר מוכר עצמו אף הוא נרצע אפילו הכי קרא דוהגישו וגו' במכרוהו בית דין קמיירי דהא קרא דכי תקנה לכולי עלמא במכרוהו בית דין קמיירי והמוכר עצמו שנרצע ילפינן בגזירה שוה דשכיר שכיר וטעם הרציעה באוזן גבי מוכר עצמו משום כי לי בני ישראל וגו'. (הרא"ם).

אות צ
מדלא כתיב ועבדו עולם דאז היה משמע שיהא עובדו חמישים שנה אבל השתא שכתוב לעולם משמע עד היובל.

[רש"י: (ז) וכי ימכר איש את בתו לאמה - בקטנה הכתוב מדבר.
יכול אפילו הביאה סימנים?
אמרת קל וחומר ומה מכורה קודם לכן יוצאה בסימנין, כמו שנאמר (פסוק יא) ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותן לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:
א תצא כצאת העבדים - כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קודם לחירותה ונותן לה דמי עינה או דמי שינה.
או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל?
תלמוד לומר (דברים טו יב): כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה.
מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו [ק] מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל.
ומהו לא תצא כצאת העבדים?
לא תצא בראשי אברים כעבדים כנענים.
יכול העברי יוצא בראשי אברים?
תלמוד לומר: העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה [ר] מה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף הוא אינו יוצא בראשי אברים:]

אות ק
פירוש אף ליובל דאי לשש הא בהדיא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו'.

אות ר
ואם תאמר מאחר שהוקש העברי לעבריה אם כן אף הוא יצא בסימנים. ויש לומר דעברי בסימנים לא משכחת ליה דאי במוכר עצמו אין במעשה קטן כלום ואי במכרוהו בית דין בקטנות לאו בר עונשין הוא ואי במוכרו אביו בקטנות לאו בר מכירה הוא דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה ולא את בנו עיין כל זה בהרא"ם.

[רש"י: (ח) אם רעה בעיני אדניה - שלא נשאה חן בעיניו לכונסה:
אשר לא יעדה - שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה.
כאן רמז לך הכתוב שמצווה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה [ש] קדושין אחרים:
והפדה - יתן לה מקום להפדות ולצאת, שאף הוא מסייע בפדיונה [ת].
ומה הוא מקום שנותן לה?
שמגרע מפדיונה כמספר השנים שעשתה אצלו, כאלו היא שכורה אצלו.
כיצד?
הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו שתי שנים אומרים לו יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בשישית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טול שתי שלישיות המנה ותצא מאצלך:
לעם נוכרי לא ימשל למכרה - אינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא [א] האב:
בבגדו בה - אם בא לבגוד בה, שלא לקיים בה מצוות ייעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה ומכרה לזה:]

אות ש
מדקאמר אם רעה שבסבת זה לא יעדה מכלל שהיה לו ליעדה אם אינה רעה ומדקרי קרא לקידושין בלשון יעוד ולא אמר אשר לא קדשה שמע מינה שאינה צריכה קדושין אחרים כו'.

אות ת
פירוש דמדלא כתיב ונפדתה אלא והפדה משמע שאף האדון מסייע בפדיונה שמחשב עמה.

אות א
מדכתיב שצריך האדון ליעדה או לבנו ייעדנה אם כן מהיכא תיתי שרשאי למכרה על כרחך צריך לומר לא ימשול למכרה פירוש אפילו האב.

[רש"י: (ט) ואם לבנו ייעדנה – האדון [ב].
מלמד, שאף בנו קם תחתיו ליעדה, אם ירצה אביו, ואינו צריך לקדשה קידושין [ג] אחרים, אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך:
כמשפט הבנות - שאר, כסות [ד] ועונה:]

אות ב
שהרי האב אינו רשאי ליתנה לאחר וצריך רש"י לפרש האדון שלא נטעה לומר כשם שלענין מכירה אין רשאין למוכרה לא האדון ולא האב הוא הדין לענין יעוד משום הכי פירש האדון והוכחתו מדכתיב אחריו ואם שלש אלה לא יעשה לה והגרעון והייעוד לו אינו תלוי אלא באדון (הרא"ם).

אות ג
פירוש כמו האב שאין צריך קידושין אחרים אלא כסף קנייתו הוא כסף קידושיה דאם לא כן הוה ליה למימר ואם לבנו יקדשנה או יקחנה.

אות ד
פירוש כמשפט בנות ישראל בשאר כסות ועונה ואף על פי כן שלא נזכר חיובם לבנות ישראל בשום מקום הרי זה בא ללמד ונמצא למד מכילתא.

[רש"י: (י) אם אחרת יקח לו - עליה:
שארה כסותה וענתה לא יגרע - מן האמה [ה] שיעד לו כבר:
שארה - מזונות:
כסותה - כמשמעו:
ענתה - תשמיש:]

אות ה
פירוש דלא יגרע משמע מאותה שהיו לה כבר כדכתיב כמשפט הבנות יעשה לה קודם שלקח עליה אחרת (רא"ם).

[רש"י: (יא) ואם שלוש אלה לא יעשה לה - אם אחת [ו] משלש אלה לא יעשה לה.
ומה הן [ז] השלוש?
ייעדנה לו,
או לבנו,
או יגרע מפדיונה ותצא,
וזה לא ייעדה לא לו ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה:
ויצאה חנם - ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין ותשהה עמו עד שתביא [ח] סימנין.
ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר (דברים טו יב) העברי או העבריה ועבדך שש שנים.
ומהו האמור כאן ויצאה חנם?
שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן.
או אינו אומר שתצא אלא בבגרות?
תלמוד לומר: אין כסף לרבות יציאת בגרות.
ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק:]

אות ו
דאי כל שלשתן דוקא למה אמר ויצאה חנם אין כסף אם מיעדה לו או לבנו הרי אשתו היא וצריכה גט או אם מגרע לה מפדיונה הרי צריכה לתת השאר. אי נמי דאיך אפשר שיעשה שלשתן יחד ליעדה לו ולבנו. (רא"ם).

אות ז
דאי קאי אשאר כסות ועונה למה יצאה חנם הלא צריכה גט כיון שיעדה לאשה.

אות ח
לא שתצא מיד כשלא עשה בה אחד משלש אלה.

[רש"י: (יב) מכה איש ומת - כמה כתובים נאמרו בפרשת [במיתת] רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש:
מכה איש ומת - למה נאמר?
לפי שנאמר (ויקרא כד יז) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, שומע אני בהכאה בלא [ט] מיתה?
תלמוד לומר: מכה איש ומת, אינו חייב אלא בהכאה של מיתה.
ואם נאמר מכה איש, ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש, היכה את האשה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר: כי יכה כל נפש אדם, אפילו קטן ואפילו אשה.
ועוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפילו קטן שהכה והרג יהא [י] חייב?
תלמוד לומר: ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה.
ועוד, כי יכה כל נפש אדם, אפילו נפלים [כ] במשמע?
תלמוד לומר מכה איש, אינו חייב עד שיכה בן קיימא ראוי להיות איש:]

אות ט
הקשה הרא"ם יש לתמוה היאך יהיה נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב ונקה המכה רק שבתו יתן והניח הדבר בצריך עיון. ויש לומר כיון שמצינו גבי אביו ואמו שחייב מיתה על הכאה אפילו שלא המית אם כן הוה אמינא אפילו אחר נמי ועל אביו אפילו הכאה בלא חבורה אבל אחר דוקא הכאה בחבורה והא דכתיב פצע תחת פצע ופירש רש"י פצע מכה שמוציאה דם היינו שלא בכוונה אבל בכוונה חייב מיתה והא דכתיב והאלהים אנה לידו דמשמע דבלא כוונה חייב גלות היינו במתכוין להכות את זה והכה את זה אבל בלא נתכוין כלל אינו חייב גלות וקרא דלא ימות הוה אמינא הכאה דלא שייך בו מיתה דהיינו בלא חבורה ודו"ק. (קיצור מזרחי) ועוד יש לומר דהוה אמינא דהיכא דלא רצה לשלם חייבה התורה מיתה דכהאי גוונא אמרינן בסנהדרין (דף ט"ו) גבי כופר עיין שם ובזה מיושבים כל קושיות הרא"ם.

אות י
(הרא"ם) ואם תאמר והיכן אשכחן דענש הכתוב את הקטן דכהאי גוונא פריך בפרשת בן סורר ומורה ומשני אטו בן סורר ומורה על שם חטאו הוא נהרג אינו נהרג אלא על שם סופו הוה אמינא אפילו קטן נמי אבל הכא מאי איכא למימר כו'. (נחלת יעקב) ולי נראה דסלקא דעתך אמינא כיון דכתיב מכה איש אתא לרבות אפילו קטן שיהא חייב על הריגה אף על גב דבעלמא קטן פטור מכל המצות לפיכך איצטריך מיעוטא ואיש כי יכה להוציא את הקטן וקושיא זו ותירוץ זה שייך בכל הני דבסמוך.

אות כ
(הרא"ם) כל זה קבלה בידם לדרוש כך דאם לא כן נמעט מאיש את הקטן ונרבה מכל נפש אשה וטומטום ואנדרוגינוס וכן גבי ואיש כי יכה שאינו אלא בהכאה שיש בו מיתה דאם לא כן למה לא דריש איפכא לומר לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה תלמוד לומר ואיש כי יכה אפילו הכאה בלא מיתה וכו' עיין שם באורך ולא הבאתי דבריו אלא ההכרחים לפירוש רש"י לכן קצרתי במקום שאין צריך להאריך. אבל תימא אם כן היאך חייב דמי ולדות הא מיחייב מיתה. ויש לומר היכא דלא נתכוין לולדות כדאשכחן לרבי שדרש ונתת נפש תחת נפש ממון אי נמי דהא דמיחייב אנפל היינו לאחר שנולד אבל קודם שנולד לא מיחייב כו' (תוספות סנהדרין דף פ"ד).

[רש"י: (יג) ואשר לא צדה - לא ארב לו ולא נתכוין:
צדה - לשון ארב.
וכן הוא אומר (שמואל א כד יא) ואתה צודה את נפשי לקחתה.
ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד (בראשית כז לג), שצידת חיות אין נופל ה"א בפועל שלה, ושם דבר בה ציד, וזה שם דבר בו צדיה ופועל שלו צודה, וזה פועל שלו צד.
ואומר אני פתרונו [ל] כתרגומו: ודלא כמן ליה.
ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו.
ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד, נחברנו בחלק:
(ישעיה סו יב) על צד תנשאו.
צדה אורה (שמואל א' כ כ).
ומלין לצד עלאה ימלל (דניאל ז כה).
אף כאן אשר לא צדה לא צדד למצוא לו שום צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, סוף דבר לשון אורב הוא:
והאלוהים אנה לידו - זימן לידו, לשון לא תאונה אליך רעה (תהילים צא י).
לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב כא).
מתאנה הוא לי (מלכים ב' ה ז). מזדמן למצוא לי עילה:
והאלוהים אנה לידו - ולמה תצא זאת מלפניו?
הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם.
והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע?
והאלוהים אנה לידו.
במה הכתוב מדבר?
בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה [מ] שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה [נ], וזה שהרג במזיד [ס] נהרג:
ושמתי לך מקום - אף במדבר, שינוס שמה, ואיזה מקום קולטו, זה [ע] מחנה לוויה:]

אות ל
כי תרגום של וארב לו וכמן ליה והכי נמי תרגם על ואשר לא צדה ודלא כמן שמע מינה דלשון ארב הוא.

אות מ
פירוש עולה ונופל על זה בירידתו ולא בעלייתו דכגון זה אינו גולה (מכות דף ז') והא דנקט הכא עולה מפני שלא יתכן ליפול דרך ירידתו אם לא שקדמה לו עלייה. (הרא"ם).

אות נ
ואם תאמר והרי עדיין לא נפרע לו שוגג הראשון. ויש לומר גברא קטילא קטיל וגלוי הוא לפני הקדוש ברוך הוא שלא חייב כלום בשביל זה אך אין אנו יודעין זה.

אות ס
צריך לומר כגון שהיה סייף בידו ונפל עליו והרגו דאם לא כן לא מתקיים בזה מיתתו שהרי רוצח נידון בסייף וזה נופל עליו דהוי כעין סקילה.

אות ע
מדכתיב ושמתי לך מקום דהיינו במחנתך ומשה לוי היה ואם כן משמע דמדבר במחנה לויה דבמדבר היה מחנתן של משה קולט.

[רש"י: (יד) וכי יזיד - למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו', שומע אני אפילו גוי, והרופא שהרג ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, והשוגג [פ]?
תלמוד לומר: וכי יזיד ולא שוגג על רעהו ולא על גוי.
להרגו בערמה - ולא שליח בית דין והרופא והרודה את בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין אין מערימין:
מעם מזבחי - אם היה כוהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות:]

אות פ
ואם תאמר הא כל חייבי מיתות צריכים עדות והתראה ושוגג אין שייך בו התראה דאי התרו בו אין זה שוגג. ויש לומר דמיירי בחבר שאין צריך התראה וקל להבין. ואם תאמר ולמה לי מיעוט לשוגג והלא כתיב ואשר לא צדה וגו' (הרא"ם) יש לומר דמיירי בשוגג קרוב למזיד כגון שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שאין גלות מכפרת מפני שהוא פושע.

[רש"י: (טו) ומכה אביו ואמו - לפי שלמדנו על החובל בחברו שהוא בתשלומין ולא במיתה, הוצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה, ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה [צ] חבורה:
אביו ואמו - או זה [ק] או זה:
מות יומת - בחנק:]

אות צ
דכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף מכה אדם נמי עד שיעשה בו חבורה.

אות ק
דאף על גב דוא"ו מוסיף על ענין ראשון הא משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדו כדרך שהוצרך לפרוט בלא תחרוש בשור וחמור ופרט בו יחדו וכו'.

[רש"י: (טז) וגנב איש ומכרו - למה נאמר?
לפי שנאמר (דברים כד ז) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, אין לי אלא איש שגנב נפש [ר].
אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין?
תלמוד לומר: וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש.
גונב אשה מנין?
תלמוד לומר (שם): גונב נפש, לכך הוצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה:
ונמצא בידו - שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא כבר בידו [ש] קודם מכירה:
מות יומת - בחנק, כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא [ת]. [והפסיק העניין וכתב וגונב איש, בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי היינו פלוגתא, דמר סבר מקשינן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשינן]:]

אות ר
([רא"ם]) תימה דגבי קרא דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דריש הכי לומר לפי שנאמר ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה אשה או טומטום או אנדרוגינוס מנין? תלמוד לומר מכה . ותירץ שמא קבלה היתה וכו' עיין לעיל אות כ'. ועוד יש לומר שהתנא לא בא לפרש כל הדינים היוצאים מן המקראות ההם עד שיוודע הכל רק לתקן יתור המקראות והודיע לנו מקצת מהדינים שגילה זה מה שחיסר זה ולפיכך הוצרכו שני המקראות עד כאן לשונו.

אות ש
(נחלת יעקב) לאפוקי מכרו ואחר כך גנבו וממילא שדין גונב נפש כדין שאר הגנבים הגונבים בממון שאם טבח ומכר ברשות בעלים פטור וכן הבין הרמב"ן דברי רש"י שבש"ס וכו'.

אות ת
אבל לעיל לא צריך לפרש כן הואיל והפסיק בקרא דוגונב איש ומכרו וגו' בין מכה למקלל דאי לא הפסיק היה ילפינן מכה ממקלל מה מקלל בסקילה כדפירש רש"י אף מכה וכו' לכן הפסיק בקרא דוגונב איש מה גונב נפש בחנק אף מכה אביו בחנק ואם תאמר גונב נפש עצמו מנא ליה דבחנק ועל זה פירש כל מיתה וכו' מצאתי.

[רש"י: (יח) וכי יריבן אנשים - למה נאמר?
לפי שנאמר (פסוק כד) עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי איבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו [א]:
ונפל למשכב - כתרגומו: ויפול לבוטלן.
לחולי שמבטלו ממלאכתו:]

אות א
אבל צער ובשת למדין אותן מפרשיות אחרות לכך נקט שבת ורפוי. (הרא"ם).

[רש"י: (יט) על משענתו - על [ב] בוריו וכחו:
ונקה המכה - וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג?!
אלא למדך כאן שחובשים אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה:
רק שבתו - בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי כאילו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר (פסוק כד) יד תחת יד רגל תחת רגל:
ורפא ירפא - כתרגומו: ישלם [ג] שכר הרופא:]

אות ב
דאי משענתו ממש אם כן עדיין חולה הוא ושמא ימות ולמה כתיב ונקה המכה?.

אות ג
ואפילו אם הוא רופא יכול לומר לו לא ניחא לי שתרפאני דכאריה דמית עלי וגם אם אמר לו יודע אני רופא שירפא אותך חנם יכול לומר לו אסיא דמגן במגן מגן שויא. מגן תרגומו של חנם.

[רש"י: (כ) וכי יכה איש את עבדו או את אמתו - בעבד כנעני הכתוב מדבר.
או אינו אלא בעברי?
תלמוד לומר: כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית.
והרי היה בכלל (פסוק יב) מכה [ד] איש ומת?
אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או [ה] יומיים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור:
בשבט - כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר.
או אינו אלא אפילו אין בו כדי להמית?
תלמוד לומר: בישראל (במדבר לה יז) ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו.
והלא דברים קל וחומר.
מה ישראל חמור אין חייב עליו, אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא [ו] כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן:
נקם ינקם - מיתת סייף, וכן הוא אומר (ויקרא כו כה) חרב נוקמות נקם ברית:]

אות ד
(רא"ם) דאף עובד אלילים במשמע כל שכן עבד דחייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהם בכלל רעהו הוא.

אות ה
ואם תאמר על הקרא היה לו להקשות והרי היה בכלל כל כו'. ויש לומר כדי שלא תימא אין הכי נמי כאן דגלי קרא בעבד כנעני לידון בדין יום או ימים גם עבד עברי דינו הכי במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כו' משום הכי הקדים רש"י או אינו אלא בעבד עברי כו' והוי דברי רש"י כמו השתא אתי שפיר.

אות ו
מדכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו כדי להמיתו ואם לא היה האבן כדי להמיתו אם כן לא נתכוין הוא להמיתו ואם תאמר בשבט למה לי תיפוק ליה מקל וחומר מישראל ויש לומר דאין עונשין מן הדין.

[רש"י: (כא) אך אם יום או יומים יעמוד לא יקם - אם על יום אחד הוא פטור, על יומיים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומיים.
ואיזה?
זה מעת לעת:
לא יקם כי כספו הוא - הא אחר שהכהו, אף על פי ששהה מעת לעת [ז] קודם שמת, חייב:]

אות ז
דקשה לרש"י לא הוה ליה למימר אלא וכי יכה איש את עבדו או את אמתו קנין כספו וגו' כי למה ליה. ועל זה פירש כי הכתוב פה נתינת טעם הוא אדלעיל לומר האדון נידון בדין יום או יומים אבל אחר לא וקל להבין.

[רש"י: (כב) וכי ינצו אנשים - זה עם [ח] זה, ונתכוון להכות את חברו והכה את האשה:
ונגפו - אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה, כמו:
(תהילים צא יב) פן תגוף באבן רגלך.
(ירמיה יג טז) ובטרם יתנגפו רגליכם.
(ישעיה ח יד) ולאבן נגף:
ולא יהיה אסון – באשה [ט]:
ענוש יענש - לשלם דמי ולדות לבעל שמין אותה, כמה הייתה ראויה למכר בשוק להעלות בדמיה בשביל הריונה:
ענוש יענש - יגבו ממנו [י] ממון, כמו (דברים כב יט) וענשו אותו מאה כסף:
כאשר ישית עליו וגו' - כשיתבענו הבעל [כ] בבית דין להשית עליו עונש על כך:
ונתן - המכה דמי [ל] ולדות:
בפלילים - על פי הדיינים:]

אות ח
אבל לא שניהם עם אשה דאם כן אפילו אחד נמי ועוד ונתנו בפלילים מיבעי ליה.

אות ט
דאין לומר בולדות דהא כתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ואי בולדות הא כתיב מכה איש ולא נפל.

אות י
מדכתיב ונתן בפלילים משמע שעדיין לא פרע, לכן אמר לשון יגבה, ולא יפרע. (ר"א מזרחי).

אות כ
דאי פירושו כפי מה שישית הוא, מאי ונתן בפלילים, דמשמע שאין הדבר תלוי בבעל.

אות ל
לאפוקי דמים של האשה המוכה, והרי זה מקרא קצר. (ר"א מזרחי).

[רש"י: (כו) את עין עבדו - כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין, כמו שאמרנו אצל לא [מ] תצא כצאת העבדים (פסוק י):
תחת עינו - וכן בכ"ד ראשי [נ] אברים אצבעות הידיים והרגלים. ושתי אוזניים והחוטם וראש הגויה, שהוא גיד האמה.
ולמה נאמר שן ועין?
שאם נאמר עין ולא נאמר שן, הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו!
ואם נאמר שן ולא נאמר עין, הייתי אומר אפילו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין:]

אות מ
ויליף מהקישא דעברי או העבריה.

אות נ
הוא בנין אב משן ועין כו', הצד השוה שבהן שהן מומין קבועים וראשי אברים ובגלוי ובמתכוין, אף כל וכו' יצא חתך ממנו בשר שחוזר. (מכילתא).

[רש"י: (כח) וכי יגח שור - אחד שור ואחד כל בהמה וחיה [ס] ועוף אלא שדיבר הכתוב בהווה:
ולא יאכל את בשרו - ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה?!
אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו?
שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה.
בהנאה מנין?
תלמוד לומר: ובעל השור נקי, כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו.
ופשוטו כמשמעו: לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת, הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי:]

אות ס
ילפינן שור שור משבת כו' כמו שפירש רש"י על פסוק שור או חמור.

[רש"י: (כט) מתמל שלשם - הרי [ע] שלוש נגיחות.
והועד בבעליו - לשון התראה בעדים, כמו (בראשית מג ג) העד העיד בנו האיש:
והמית איש וגו' - לפי שנאמר וכי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה.
המיתו בנשיכה, דחיפה, רביצה, בעיטה מנין [פ]?
תלמוד לומר: והמית [מכל מקום]:
וגם בעליו יומת - בידי שמים.
יכול בידי אדם?
תלמוד לומר (במדבר לה כא): מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו:]

אות ע
תמול ושלשום ונגיחה שנגח היום (נחלת יעקב) ובא ללמד שאינו חייב אלא בנגיחה רביעית.

אות פ
דקרא יתירא הוא שכבר כתיב וכי יגח שור את איש וגו' ומת ומיד אחריו ואם שור נגח הוא מה תלמוד לומר עוד והמית לרבות בכל מידי שהמית דומיא דקרן. (קיצור מזרחי) והא דלא נקט רביצה יש לומר דכייליה בדחיפה.

[רש"י: (ל) אם כפר יושת עליו - אם זה אינו תלוי, והרי הוא כמו :
(לקמן כב כד) אם כסף תלוה, לשון [צ] אשר, זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר:
ונתן פדיון נפשו - דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא: אומר דמי מזיק:]

אות צ
ואם תאמר והא רש"י סוף פרשת יתרו גבי אם מזבח אבנים הביא דברי רבי ישמעאל דשלשה אם הם אינם תלוים ולא הביא זה אם כופר יושת. ויש לומר דאם כופר אף על גב דלא תלוי הוא והוא חובה מכל מקום תלוי הוא בדבר אחר שאם יגח שור אדם והמיתו אזי חייב בכופר משום הכי לא חשיב. (רא"ם).

[רש"י: (לא) או בן יגח - בן שהוא קטן:
או בת – שהיא [ק] קטנה.
לפי שנאמר והמית איש או אשה, יכול אינו חייב אלא על הגדולים?
תלמוד לומר: או בן יגח וגו', לחייב על הקטנים כגדולים:]

אות ק
ואם תאמר אם כן איש או אשה למה לי ויש לומר דאי לאו איש ואשה הוה אמינא דבן או בת בגדולים איירי אי נמי דאין עונשין מן הדין.

[רש"י: (לב) אם עבד או אמה – כנעניים [ר]:
שלשים שקלים יתן - גזירת הכתוב הוא, בין שהוא שווה אלף זוז, בין שאינו שווה אלא [ש] דינר.
והשקל משקלו ארבע זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניי"א:]

אות ר
מדכתיב כסף שלשים שקלים יתן וגו' ואי בעבד עברי איירי כופר בעי שלומי.

אות ש
ונראה דרש"י בא לתרץ הא דפירש אם עבד או אמה כנענים או אינו אלא אפילו בעברים? ואין לומר דהא דינן בכופר, שמא בא הכתוב להחמיר עליו ונימא אם הכופר הוא יותר משלשים שקלים יתן הכופר ואם השלשים הם יתרים על נתינת הכופר יתן השלשים שקלים לכן פירש שלשים שקלים גזירת הכתוב הוא וכו' ואם כן אין לחלק בשלשים שקלים ולחלק בעבד עברי כדפרישית.

[רש"י: (לג) וכי יפתח איש בור - שהיה מכוסה וגלהו:
או כי יכרה - למה נאמר, אם על הפתיחה חייב, על הכרייה לא כל שכן?
אלא להביא כורה אחר כורה [ת] שהוא חייב:
ולא יכסנו - הא אם כסהו, פטור [א], ובחופר ברשות הרבים [ב] דבר הכתוב:
שור או חמור - הוא דין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב); מה להלן כל בהמה וחיה כשור.
שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך (דברים ה יג) אף כאן, כל בהמה [גק] כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא שור, ולא [ד] אדם, חמור, [ה] כלים:]

אות ת
פירוש שאם חפר אחד בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב בין שמת בו השור בין הוזק מפני שבתשלום העשרה אית בו מיתה ונזקים והראשון פטור מכלום אף מן הנזקים דאי ממיתה לא איצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה ופשיטא דפטור ממיתה.

אות א
פירוש ולא תימא דלא סגי ליה בכסוי אלא עד דסתים ליה בעפרא קא משמע לן.

אות ב
דאי ברשות היחיד מצי אמר לו מזיק לניזק תורך ברשותי מאי בעי? והוא הדין בחופר בור בכל מקום שלא יוכל לומר תורך ברשותי מאי בעי והרב לא בא למעט אלא בחופר בור ברשות היחיד (בבא קמא דף מ"ט).

אות ג
(רא"ם) תימה דבבא קמא ((דף נ"ד))מפרש תלמודא לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכו' ויש לומר הא דבעי הכא לימוד דכסף ישיב לבעליו דאי לאו קרא הוה אמינא ונפל שמה הוא כלל שור או חמור הוא פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא ואין הגזירה שוה יכולה לבטל הכלל ופרט קא משמע לן כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים והכלל ופרט בטל ולפי זה לא איצטריך אחר כך גזירה שוה דשור שור משבת והוה ליה למכתב ונפל שמה הנופל שור וחמור למה לי אלא שור ולא אדם וכו'.

אות ד
גזירת הכתוב ולא שנא בר דעה ולא שנא לאו בר דעה ואפילו בלילה ואפילו סומא.

אות ה
פירוש כגון שנפל בבור חמור עם כליו ונתקרעו הכלים חייב על הבהמה ופטור על הכלים.

[רש"י: (לד) בעל הבור - בעל התקלה, אף על פי שאין הבור שלו, שעשאו ברשות הרבים, עשאו הכתוב בעליו להתחייב עליו בנזקין:
כסף ישיב לבעליו - ישיב, לרבות שווה כסף, ואפילו סובין:
והמת יהיה לו – לניזק [ו], שמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו:]

אות ו
דאילו למזיק לכתוב רחמנא בעל הבור ישלם ולשתוק מ"והמת יהיה לו" אלא לניזק וכו'.

[רש"י: (לה) וכי יגף - ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשניו, כולן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה:
שור איש – שור [ז] של איש:
ומכרו את השור וגו' - בשווים הכתוב מדבר.
שור שווה מאתיים שהמית שור שווה מאתיים, בין שהנבלה שווה הרבה, בין שהיא שווה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת, וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה, למדנו שהתם משלם חצי נזק. שמן השוין אתה למד לשאינן שוין.
כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר.
או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים?
אמר הכתוב: וחצו את שניהם.
אם אמרת כן - פעמים שמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שווה לימכר לנכרים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב, שיהא המזיק נשכר.
או פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הניזק. ואם אמרת כן, הרי תם חמור ממועד.
על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין.
ולמדך שהתם משלם חצי נזק. ומן השוין תלמד לשאינן שוין.
שהמשתלם חצי נזקו שמין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה, נוטל חצי הפחת והלך.
ולמה אמר הכתוב בלשון הזה, ולא אמר ישלם חציו?
ללמד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת, אין הניזוק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו, יפסיד.
או שור שווה מנה שנגח שור שווה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העליה:]

אות ז
פירוש לא שור את איש שהרי כתיב אחריו את שור רעהו.

[רש"י: (לו) או נודע - או לא היה תם, אלא [ח] נודע כי שור נגח הוא היום, ומתמול שלשום, הרי שלוש נגיחות:
שלם ישלם שור - נזק שלם:
והמת יהיה לו – לניזק [ט], ועליו ישלים המזיק, עד שישתלם ניזק כל נזקו:]

אות ח
הא דלא פירש האי או כמו אם יש לומר דהיה צריך לוא"ו המוסיף ולכתוב ואם וכו' ובזה יש ליישב קושית הרא"ם שהקשה למה לא פירש או אם כמו שפירש בפסוק או הודע אליו חטאתו שאז יתיישב על בוריו גם לא יצטרך להוסיף מלת אלא והניח הדבר בצריך עיון ועל מה שהקשה הרא"ם ועוד שהוא עצמו בפסוק או הודע אליו חטאתו פירוש שהוא כמו אם ואמר וכן או נודע כי שור נגח הוא שינה פה וצריך עיון.

אות ט
ואם תאמר והא כבר פירש בזה לעיל. ויש לומר דמהכא הוא עיקר הלימוד דבעלים מטפלים בנבילה. אי נמי שלא נטעה לומר כיון שהמזיק משלם נזק שלם הוה אמינא דהמזיק יטפל בנבילה לכך פירש שגם כן המת לניזק.

[רש"י: (לז) חמישה בקר וגו' - אמר רבן יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו.
אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדולה כוחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמישה שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה:
תחת השור תחת השה - שנאן הכתוב [י] לומר, שאין מידת תשלומי ארבעה וחמשה נוהגת אלא בשור ושה בלבד.]

אות י
פירוש דאלו לא שנאן הוה ילפינן שור שור משבת לחייב ארבעה וחמשה אף לכל חיה ועוף ופירוש שנאן פירשו בגמרא דלא הוה ליה למימר אלא כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבעה צאן תחת השה שה דרישא ושור דסיפא למה לי אלא שמע מינה שור ושה אין מידי אחרינא לא.