[רש"י: (א) אם במחתרת – כשהיה [כ] חותר את הבית:
אין לו דמים - אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו.
כאן למדתך תורה אם בא להרגך, השכם להרגו, וזה להרגך בא שהרי יודע הוא, שאין אדם מעמיד עצמו וראה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו:]

אות כ
לאפוקי שלא תפרש אם ימצא הגנב בחפירה כי החפירה אינה מורה על מקום עד שיאמר בו אם ימצא בו לפיכך פירש שימצא בעת החפירה.

[רש"י: (ב) אם זרחה השמש עליו - אין זה אלא כמן משל אם ברור [ל] לך הדבר שיש לו שלום עמך [מ], כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות:
דמים לו - כחי הוא חשוב ורציחה היא, אם יהרגהו בעל הבית:
שלם ישלם – הגנב [נ] ממון שגנב, ואינו חייב מיתה.
ואונקלוס שתרגם: אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי,
לקח לו שטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו, התרו בו, שלא יהרגהו, דמים לו, חייב עליו אם הרגו, שאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון:]

אות ל
כלומר אם הסברא מוכחת שיש לו שלום וכו' כגון האב החותר לגנוב ממון הבן וכו' הא אם הסברא מוכחת שבא להרוג שהרי ידוע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו שנוטלים בפניו ושותק השכם והורגו (רא"ם).

אות מ
(הרא"ם) יש לתמוה על רש"י היאך הביא המכילתא והניח הברייתא דפרק בן סורר ומורה דפירשו אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך וכו' דמשמע דאם זרחה לא קאי אלא על בירור דברים ולא על שלום וכו' ונראה דקשה לרש"י למה לא נאמר אם יאיר עליו כיום או היום כמו מכרה כיום שהוא מורה על בירור דברים לכך פירש מה שמש שלום בעולם ואין להקשות מכל למה לי להביא המכילתא יש לומר כיון שהמכילתא קרובה לפשוטו וגם יתורץ קושיית הקרא.

אות נ
הוסיף מלת הגנב דלא תימא שלם ישלם בעל הבית ליורשי הגנב אף על פי שיש לו דמים אינו נהרג אלא משלם דמי כפרו זה אי אפשר שהרי כתיב אחריו ואם אין לו ונמכר בגנבתו שמע מינה דבגנב משתעי קרא.

[רש"י: (ג) אם המצא תמצא בידו - ברשותו, שלא [ס] טבח ולא מכר:
ומשור עד חמור - כל דבר בכלל תשלומי כפל בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים, שהרי נאמר במקום אחר (פסוק ח) על שה על שלמה על כל [ע] אבדה וגו' ישלם שנים לרעהו:
חיים שנים ישלם - ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים:]

אות ס
משום דכתיב ברישא וטבחו ומכרו וכו' לכך נקט רש"י שלא טבחו ולא מכרו ולאו דוקא נקט טביחה.

אות ע
ואף על גב דהאי קרא בטוען טענת גנב הוא דכתיב והכא בגנב איירי יש לומר כיון דהשוה אותם הכתוב לענין תשלומי כפל בודאי דין אחד להם לשלם הכפל על כל דבר בין שיש בו רוח חיים ובין שאין בו רוח חיים.

[רש"י: (ד) כי יבער. את בעירה ובער - כולם לשון בהמה, כמו (במדבר כ ד) אנחנו ובעירנו:
כי יבער - יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו ויזיק אותו באחת משתי אלה או בשלוח [פ] בעירה, או בביעור.
ופירשו רבותינו:
שלוח הוא נזקי מדרך כף רגל, ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת:
בשדה אחר - בשדה של איש [צ] אחר:
מיטב שדהו ישלם - שמין את [ק] הנזק, ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו, ישלם לו ממיטב [ר] שדותיו אם היה נזקו סלע יתן לו שווה סלע מעידית שיש לו.
למדך הכתוב, שהניזקין שמין להם בעידית:]

אות פ
לומר ששני מיני נזק אמורים כאן האחד השלוח והוא הרגל והאחד הוא הביעור והוא השן לא ששלח אותו בכרם והלך וביער שאין כאן אלא נזק השן.

אות צ
הוסיף מלת של איש מפני ששדה השי"ן בשו"א מורה על הסמיכות למלת של.

אות ק
לא שיתן לו כל מיטב שדהו אפילו היה יותר משיעור הנזק.

אות ר
לא מאיזה שדה שירצה רק שיהיה מהמיטב שבשדותיו. גם לא שישלם דוקא ממיטב קרקעותיו ולא בכסף דמטלטלין יכול לשלם אפילו סובין דבמטלטלין כל מילי מיטב הוא.

[רש"י: (ה) כי תצא אש – אפילו [ש] מעצמה:
ומצאה קוצים - קרדונ"ש בלעז [קוצים]:
ונאכל גדיש - שליחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחוברת לקרקע:
או השדה - שליחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שנייה:
שלם ישלם המבעיר - אף על פי שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חייב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק:]

אות ש
מדלא כתיב יבער כדכתיב בסמוך כי יבער וכתב המבעיר את הבערה.

[רש"י: (ו) וגנב מבית האיש – לפי [ת] דבריו:
אם ימצא הגנב - ישלם הגנב שנים לבעלים:]

אות ת
דקשה לרש"י הא כתיב אחריו ונקרב בעל הבית אל האלהים להשבע ועוד מאי אם לא ימצא הגנב שדרשו אלא הוא עצמו גנבו וכאן הוא אומר וגונב דמשמע דודאי הוא שנגנב ולא הוא גנבו.

[רש"י: (ח) על כל דבר פשע - שימצא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אלוהים על פי העדים:
ישלם שנים לרעהו - למדך הכתוב, שהטוען בפיקדון לומר נגנב הימנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל. ואימתי?
בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים.
שכך דרשו רבותינו ז"ל:
ונקרב בעל הבית אל האלוהים, קריבה זו שבועה היא.
אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין?
שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחייב כפל אם באו עדים שהוא בידו.
נאמר כאן שליחות יד, ונאמר למטה שליחות יד.
(פסוק י) שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה:
אשר יאמר כי הוא זה - לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך.
עד הדיינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדים, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים, שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר.
ורבותינו ז"ל דרשו:
כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת [א] לומר כך וכך אני חייב לך, והמותר נגנב ממני:]

אות א
דאשר יאמר כי הוא זה משמע שאמר לו לבעל הבית אין לך בידי כי אם זה.

[רש"י: (ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור - פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, לפיכך [ב] פטר בו את הגנבה, כמו שנאמר (פסוק ו) וגונב מבית האיש, אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו.
ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב (פסוק יא) אם גנוב יגנב מעמו ישלם.
אבל על האונס, כגון מת מעצמו, או נשבר או נשבה בחזקה על ידי לסטים, ואין רואה שיעיד בדבר:]

אות ב
פירוש אבל ליכא למימר איפכא שהרי מסתברא שכן הוא שלפיכך כו'.

[רש"י: (י) שבועת ה' תהיה - ישבע שכן הוא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד, ואחר כך נאנסה, חייב [ג] באונסים:
ולקח בעליו - השבועה:
ולא ישלם - לו השומר [ד] כלום:]

אות ג
ואם כן למה לו לישבע שלא שלח בו יד ליפטר מאונסים אלא בשומר שכר מיירי והשבועה על קיום טענתו ליפטר באונסים ואימתי יפטר באונסים כשלא שלח בו יד.

אות ד
שלא תבין ולא ישלם הכפל הנזכר למעלה אבל הקרן ישלם לכך פירש פטור מכלום.

[רש"י: (יב) אם טרף יטרף - על ידי חיה רעה:
יבאהו עד - יביא עדים [ה] שנטרפה באונס, ופטור:
הטרפה לא ישלם - אינו אומר טרפה לא ישלם, אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם. טרפת חתול ושועל ונמיה משלם.
טרפת זאב, ארי ודוב ונחש אינו משלם.
ומי לחשך [ו] לדון כן?
שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל, אף שבר ושביה שאין יכול להציל:]

אות ה
יש מקשים למה לי שני עדים דהא עד אחד פוטר אותו מן השבועה וממילא הוא פטור גם כן מן התשלומין ויש לומר דסבירא ליה לרש"י עד המסייע אינו פוטר ומשום הכי צריך שני עדים עיין בחושן משפט (סימן פ"ז).

אות ו
הרא"ם פירש מי לחש לך באזנך לחלק בין ארי לחתול? הא סתמא כתיב אם טרף יטרף ואף על גב דכתיב הטריפה בה"א שבאה לחלק אכתי ליכא למשמע באיזה מין טריפה חייב ובאיזה מין טריפה פטור לפיכך הוצרכו היקישא.

[רש"י: (יג) וכי ישאל - בא ללמדך על השואל שחייב באונסין:
בעליו אין עמו - אם בעליו של שור אינו עם השואל [ז] במלאכתו:]

אות ז
הוסיף מלת במלאכתו דלא תימא עמו פירושו במקום אחד. לכך פירש במלאכתו, בין שעושין הבעלים מלאכתו של השואל במקום אחר, בין באותו מקום, בין שהוא במלאכה אחרת, דהואיל וכתיב אם בעליו עמו, משמע בכל מלאכה שהוא עמו.

[רש"י: (יד) אם בעליו עמו - בין שהוא באותה מלאכה, בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך [ח] להיות עמו בשעת שבירה ומיתה:
אם שכיר הוא – אם [ט] השור אינו שאול אלא שכור, בא בשכרו ליד השוכר הזה [י] ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו, אם כשומר חנם או כשומר שכר.
לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם?
רבי מאיר אומר: כשומר חנם.
רבי יוחנן אומר: כשומר שכר:]

אות ח
שהרי אומר וכי ישאל איש וגו' ונשבר או מת בעליו אין עמו וגו' משמע שאינו עמו לא בשעת שאלה ולא בשעת שבירה ומיתה שהרי בעליו אין עמו קאי אשניהם לכך שלם ישלם הא היה עמו באחד מהם לא ישלם וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתא בתרווייהו הא איתא בחדא וליתא בחדא חייב אם כן סתרי להדדי אלא על כרחך צריך לומר הא דפטר לעיל אם היה באחת מהן היינו אם היה עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבירה ומיתה והא דחייב למטה היינו אם היה עמו בשעת שבירה ומיתה ולא היה עמו בשעת שאלה ואיפכא ליכא למימר דהכי מסתברא דשאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה על ידה. (גמרא).

אות ט
הוסיף השור להורות שהמתואר של שכיר הוא השור הנרמז בוכי ישאל כדלעיל ואיך יהיה השור שאול ושכיר לפיכך הוסיף לומר אינו שאול אלא שכור להורות שכונת הכתוב בזה אינו רק לשלול המונח הראשון שהוא השאול לומר שאינו אלא שכור.

אות י
מפני שהביאה מורה על ביאת דבר בדבר והכתוב קיצר בלשונו הוצרך לפרש שבא ליד השוכר ולהודיע הטעם למה לא יהיה דינו של זה כדין השואל להתחייב באונסין לכך פירש מפני שלא בא לידו בתורת שאלה אלא בשכרו בא ולפי זה יהיה בא בשכרו הפוך שהיה ראוי להיות בשכרו בא כדי שיובן מזה ולא בשאלה ומפני שכוונת בא בשכרו הנאמר בקרא לפוטרו מן האונסים הוא בא ולא להודיע משפטו לפיכך נחלקו חכמי ישראל מה משפטו אם כשומר חנם אם כשומר שכר.

[רש"י: (טו) וכי יפתה - מדבר על לבה עד ששומעת לו.
וכן תרגומו: וארי ישדל.
שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי:
מהר ימהרנה - יפסוק לה [כ] מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב [ל] לה כתובה וישאנה:]

אות כ
פירוש דאם לשון מהירות היה לו לינקד בפת"ח תחת המ"ם שהרי המהירות לא בא בכל מקום אלא מבנין פועל הדגש.

אות ל
ולא שיתננו לה מעכשיו בדרך קנסא דאם כן מאי אם מאן ימאן וגו' הא כבר נתן לה הקנס.

[רש"י: (יז) מכשפה לא תחייה - אלא תומת [מ] בבית דין, ואחד זכרים ואחד נקבות [נ], אלא שדבר הכתוב בהווה שהנשים מצויות מכשפות:]

אות מ
ולא כמו לא תחיה כל נשמה שכל אדם מותר להרגו אלא חומת בבית דין ונחלקו בו חכמי ישראל יש אומרים בסייף כמו לא תחיה כל נשמה ויש אומרים בסקילה כמו אם בהמה אם איש לא יחיה.

אות נ
דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חילק בין איש לאשה דכתיב איש או אשה. (רש"י סוף פרק ארבעה מיתות).

[רש"י: (יט) לאלוהים - לעבודה זרה.
אלו היה נקוד לאלוהים היה צריך לפרש ולכתוב אחרים, עכשיו שאמר לאלוהים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למד ובית המשמשות בראש התיבה אם נקודה בחטף, כגון למלך, למדבר, לעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן למלכים, לרגלים צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לאלוהים כל אלוהים משמע, אפילו קדש.
אבל כשהיא נוקדה פת"ח, כמו למלך, למדבר, לעיר נודע באיזה מלך, באיזו מדבר ובאיזה עיר מדבר, וכן לאלוהים, לאותן שהוזהרתם עליהם במקום אחר.
כיוצא בו (תהילים פו ח) אין כמוך באלוהים.
לפי שלא פירש הוצרך לנקד פתח:
יחרם – [ס] יומת.
ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמר בו מיתה במקום אחר (דברים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו'?
אלא לפי שלא פירש על איזו עבודה חייב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופירש לך כאן זובח לאלוהים יחרם.
לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך המשתחווה, שהן עבודת בפנים וחייבים עליהם לכל עבודה זרה בין שדרכה לעבדה בכך, בין שאין דרכה לעבדה [ע] בכך. אבל שאר עבודות, כגון מכבד והמרבץ והמגפף [פ] והמנשק, אינו במיתה, אלא באזהרה:]

אות ס
וכמוהו כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת.

אות ע
מדלא כתיב ביה עובד לאלהים בזביחה יחרם שמע מינה אפילו אין העבודה שלו קאמר עד כאן לשון רש"י שם.

אות פ
פירוש בשלא כדרכה אבל בכדרכה פירוש שעבודתה בכך מאיכה יעבדו הגוים נפקא שהן כולם במיתה כמו שפירש רש"י בפרשת ראה בפסוק איכה ועבדו וגו'.

[רש"י: (כ) וגר לא תונה - אונאת דברים, קונטרליי"ר בלעז [לקנטר].
כמו (ישעיה מט כו) והאכלתי את מוניך את בשרם:
ולא תלחצנו - בגזילת ממון:
כי גרים הייתם - אם הוניתו, אף הוא יכול [צ] להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה [ק] - מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:]

אות צ
וכי גרים הייתם שב על לא תונו לבדו שהוא באונאת דברים אבל אינו סבה למניעת לא תלחצנו שהוא גזילת ממון.

אות ק
בא לפרש שכל ישראל גרים היו אף אברהם יצחק ויעקב דכל לשון גר וכו'.

[רש"י: (כב) אם ענה תענה אתו - הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פירש [ר] עונשו, כמו:
(בראשית ד טו) לכן כל הורג קין גזם ולא פירש עונשו.
אף כאן אם ענה תענה אותו, לשון גזום, כלומר סופך ליטול את שלך.
למה?
כי צעק יצעק אלי וגו':]

אות ר
דכל כי נתינת טעם היא אשלמעלה ועל כרחך צריך לומר דמקרא קצר הוא, וכאלו אמר אם ענה תענה אותו סופך ליטול את שלך, למה? כי אם צעק וגו' כמו שפירש רש"י בעצמו.

[רש"י: (כד) אם כסף תלוה את עמי - רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן:
את עמי - עמי וגוי, עמי [ש] קודם. עני ועשיר, עני קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. וזה משמעו אם כסף תלווה, את עמי תלוהו, ולא לגוי ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך.
דבר אחר:
את העני, שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלוואה, שהוא עמי:
את העני עמך - הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני:
לא תהיה לו כנשה - לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו:
נשך - ריבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קודקדו, כך ריבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה:]

אות ש
יש לומר דאף על פי שעובד אלילים נותן רבית והעני אינו נותן רבית אפילו הכי עמי קודם.

[רש"י: (כה) אם חבל תחבל - כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלוואה, אלא שממשכנין את [ת] הלוה, כשמגיע הזמן ואינו פורע. חבול תחבול כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים, אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני חזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב:
עד בא השמש תשיבנו לו - כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו, עד שיבוא בקר של מחר [א], ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה:]

אות ת
ולפיכך כתיב אחריו עד בא השמש וכו' אבל במשכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר.

אות א
(נחלת יעקב) מפני שכתוב במה ישכב וגו' מובן שבכסות לילה מדבר והא דכתיב עד בא השמש תשיבנו יהיה פירושו קודם ביאת השמש כמו עד בואי אליך או עד בא השמש יהיה בידך ואחר כך תשיבנו לכך פירש בכסות יום וכו' לפי שבכסות לילה נתבאר בפרשת תצא ושכב בשלמתו והא דמסיים במה ישכב לרבות גם כסות לילה (בבא מציעא קי"ד) ואם תאמר מאי נפקא מינה שממשכנין אותו כיון שצריך לחזור לו משכונו כבר תירץ בגמרא דמהני ליה שאין שביעית משמטתו ושלא יעשו מטלטלין אצל בניו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב.

[רש"י: (כז) אלוהים לא תקלל - הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה [ב] לקללת דיין:]

אות ב
(נחלת יעקב) סנהדרין ((ס"ו))רבי יהודה סבר אלהים חול ואזהרה לדיין ורבי מאיר סבר אלהים קודש ואזהרה לברכת השם ובין למען דאמר חול ובין למאן דאמר קודש גמרינן תרווייהו מדלא כתיב לא תקל ופירש רש"י תקלל שתי קללות במשמע ואלהים שתי לשונות יש בו הלכך דרשינן תקלל אתרווייהו עיין שם.

[רש"י: (כח) מלאתך - חובה המוטלת עליך [ג] כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים:
ודמעך - התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע:
לא תאחר - לא תשנה סדר הפרשתן, לאחר את [ד] המוקדם ולהקדים את המאוחר, שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר לתרומה:
בכור בניך תתן לי - לפדותו בחמש [ה] סלעים מן הכהן. והלא כבר ציווה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמוך לו כן תעשה [ו] לשורך, מה בכור אדם לאחר שלושים יום פודהו שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה, אף בכור בהמה דקה [גסה] מטפל בו שלשים יום ואחר כך נותנו לכהן:]

אות ג
לא שכל אדם לא יאחר לכך פירש כשתתמלא וכו' רצונו לומר כשיהיה לך.

אות ד
דאין לומר לא תאחר מליתן הבכורים דאין זמן מפורש בתורה אלא צריך לומר לא תאחר אותם למצוה שאחריה.

אות ה
פירוש לא שתתן עצמו לי שהרי בפרשת קרח כתיב אך פדה תפדה את בכור האדם וגו'.

אות ו
(נחלת יעקב) טעות הוא וצריך לומר לצאנך חדא דהא הרב מסיים בהמה דקה ועוד כו' עיין שם.

[רש"י: (כט) שבעת ימים יהיה עם אמו - זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את הקרבתו, לא ימהר קודם שמונה [ז], לפי שהוא מחוסר זמן:
ביום השמיני תתנו לי - יכול יהא חובה לבו ביום?
נאמר כאן שמיני, ונאמר להלן (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן [ח] משמעו וביום השמיני אתה רשאי ליתנו לו:]

אות ז
אבל המקדיש יכול להקדישו אפילו אינו רק בן יום אחד והאזהרה היא לאו הבא מכלל עשה ד"והיה שבעת ימים" וגו'.

אות ח
כלומר כיון דאיכא גזירה שוה דשמיני אם כן משמע דביום השמיני תתנו לי הוא רשות ולא חובה וקל להבין.

[רש"י: (ל) ואנשי קדש תהיון לי - אם אתם קדושים ופרושים משקוצי [ט] נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי:
ובשר בשדה טרפה - אף [י] בבית כן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף, וכן (דברים כב כז) כי בשדה מצאה, וכן (שם כג יא) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, הוא הדין מקרה יום, אלא שדיבר הכתוב בהווה.
ואונקלוס תרגם: ובשר תליש מן חיוא חיא.
בשר שנתלש על ידי טרפת זאב או ארי, מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה:
לכלב תשליכון אותו - אף הגוי ככלב.
או אינו אלא כלב כמשמעו?
תלמוד לומר: בנבלה (דב' יד כא) או מכור לנכרי, קל וחומר לטרפה שמותרות בכל הנאות.
אם כן מה תלמוד לומר לכלב?
למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה תנו לו שכרו.]

אות ט
מפני שאחריו כתיב ובשר בשדה טריפה והוסיף מלת אם כדי שלא תפרש ואנשי קודש וכן תהיון לי לשון ציווי. ומפני שיש כמה דברים בין אם תעשו בין אם לא תעשו לא ארחיק אתכם מלהיות שלי לכך הוצרך לומר ואם לאו כו' שאם לא תהיו פרושים משקוצי נבילות לא תהיו לי והוא עיקר המאמר שאין כוונתו רק על הלאו.

אות י
שהרי במקום אחר כתיב נבלה וטריפה בהדדי להקישן מה נבילה לא שנא בבית ולא שנא בשדה אף טריפה כן.