[רש"י: (א) לא תשא שמע שוא - כתרגומו: לא תקבל שמע דשקר.
אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין, שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבוא בעל דין חברו:
אל תשת ידך עם רשע - הטוען את חברו תביעת שקר [כ], שהבטיחהו להיות לו עד חמס:]

אות כ
רצונו לומר שהיה לו כבר עד אחד שהוא עד שקר קמזהיר לעד זה שאל תשתתף עם אותו עד שקר שהוא רשע.

[רש"י: (ב) לא תהיה אחרי רבים לרעת - יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו.
מכאן דרשו:
שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו: אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה, שיאמרו את דעתם.
לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דיין אחד, שירבו המחייבין על המזכין.
ולא תענה על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן.
אחרי רבים להטת - ויש רבים שאתה נוטה אחריהם.
ואימתי?
בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין.
וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עימהם לטובה.
מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה.
ואונקלוס תרגם:
לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא.
ולשן העברי, לפי התרגום, כך הוא נדרש לא תענה על ריב לנטת אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו.
ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו:
לא תהיה אחרי רבים לרעת - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם: ולא תענה על ריב לנטת וגו' -
ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי [ל] בצוואר הרבים:]

אות ל
רצונו לומר אל תאמר מה בכך אם אדון את הדין לאמתו כיון שהם רבים ואני יחיד ולא ישמעו לי אלא עשה את שלך וקולר וכו'.

[רש"י: (ג) לא תהדר - לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר דל הוא, אזכנו [מ] ואכבדנו:]

אות מ
הוצרך הרב לפרש שההידור של דל על הטית הדין לזכותו מפני שאין דרך הדיין להדר אלא לעשיר כמו שנאמר לא תשא פני גדול אלא הכבוד הוא שמזכה אותו בדין ועל ידי הדין הוא מתכבד שאם לא כן יצטרך לפרוע לו ואין לו והוא מזולזל.

[רש"י: (ח) ושחד לא תקח - אפילו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לעיל לא תטה משפט:
יעור פקחים - אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שתטרף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו:
ויסלף - כתרגומו: ומקלקל:
דברי צדיקים - דברים המצודקים, משפטי [נ] אמת.
וכן תרגומו: פתגמין תריצין. ישרים:]

אות נ
רצונו לומר דין תורה כדכתיב משפטי ה' אמת וגו'.

[רש"י: (ט) וגר לא תלחץ - בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר מפני שסורו [ס] רע:
את נפש הגר - כמה קשה לו כשלוחצים אותו:]

אות ס
יש מפרשים כמו שאור דהיינו היצר הרע כלומר שיצר הרע שלו קשה ורע ונוח לפתות. ויש מפרשים כיון שסר מן הדרך שוב אינו חוזר על ידי פיתוי דברים.

[רש"י: (יא) תשמטנה – מעבודה [ע]:
ונטשתה - מאכילה אחר זמן הביעור.
דבר אחר:
תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה [פ] מלזבל ומלקשקש:
ויתרם תאכל חית השדה - להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת [צ] בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית:
כן תעשה לכרמך - ותחלת המקרא מדבר [ק] בשדה הלבן, כמו שאמור למעלה הימנו תזרע את ארצך:]

אות ע
פירוש משום שהשמטה והנטישה בכל מקום השמטת ונטישת דבר מדבר.

אות פ
במועד קטן פירש רש"י שחורשין תחת האילנות כדי שיצמח ובבבא מציעא פירש רש"י שמכסין בקש ובזבל שרשין של אילנות בימות החורף שלא יתקלקל מחמת הקור.

אות צ
דאם לא כן למה נאמר ויתרם וגו' הא לא שייך לומר להתיר אכילתו לחיה בשביעית דהא החיה לא ברשותו היא.

אות ק
פירוש האי כן תעשה ארישא דקרא קאי כלומר כמו שעשית בשדה הלבן כן תעשה לכרמך וגו'.

[רש"י: (יב) וביום השביעי תשבת - אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית [ר] ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהג בה שבת בראשית:
למען ינוח שורך וחמרך - תן לו ניח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים [ש] מן הקרקע.
או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית?
אמרת אין זה נייח אלא צער:
בן אמתך – בעבד [ת] הערל הכתוב מדבר:
והגר – זה [א] גר תושב:]

אות ר
דאם לא כן למה נסמכה לשביעית אף שנאמרה לדברים שנתחדשו בה דהעבד הערל והגר תושב שיהיו שובתים ביום שבת אפילו הכי יש ללמוד זה נמי מדכתבה פה.

אות ש
דאם לא כן למה נאמר? הא כבר נאמר בדברות אי משום שלא תאמר הואיל וכו' היה די לומר וביום השביעי תשבות.

אות ת
דלעיל בעשרת הדברות דבר בעבד כנעני שהוא נימול וכאן בעבד כנעני שהוא ערל והוא עדיין בתוך שנים עשר חדש משקנאו אבל יתר מכן ואינו רוצה לימול אינו רשאי לקיימו ערל.

אות א
דאי גר צדק הא כבר כתיב וגרך אשר בשעריך אי נמי דאי גר צדק הא ישראל גמור הוא.

[רש"י: (יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו - לעשות כל מצוות עשה [ב] באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו:
לא תזכירו - שלא יאמר לו שמור לי בצד עבודה זרה [ג] פלונית או תעמוד עמי ביום עבודה זרה פלונית.
דבר אחר:
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלוהים אחרים לא תזכירו ללמדך ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצוות כולן, והנזהר בה כשומר את כולן:
לא ישמע - מן הגוי:
על פיך - שלא תעשה שותפות עם נוכרי וישבע לך בעבודה זרה שלו נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך:]

אות ב
לכך אמרינן בכל מקום דעשה דוחה לא תעשה לפי שכל עשה יש בו גם כן לא תעשה ואם כן הוה ליה תרתי עשה ולא תעשה משום הכי דוחה את לא תעשה גרידא.

אות ג
דאם לא כן למה לי קרא, וכי תעלה על דעתך שיזכיר שם עבודת אלילים שהוא מכחיש בה ומוזהר עליו לאבדה?!.

[רש"י: (טו) חדש האביב - שהתבואה מתמלאת בו באביה.
לשון אחר אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות:
ולא יראו פני ריקם - כשתבאו לראות פני [ד] ברגלים, הביאו לי עולות:]

אות ד
ואין לומר בכספים מדכתיב פני ואין מקבלין פני אדון אלא בקרבן ובמכילתא דריש נאמר שמחה באדם וגו' ונאמר שמחה בשמים מה של אדם דבר הראוי לבא בידי אדם אף של שמים דבר הראוי לבא בידי שמים והיינו עולות כי אינו דין שיהא שלחנך מלא ושלחן קונך ריקם. (הרא"ם).

[רש"י: (טז) וחג הקציר – הוא [ה] חג שבועות:
בכורי מעשיך - שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין [ו] החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח כו) וביום הבכורים וגו':
וחג האסיף - הוא חג הסוכות:
באספך את מעשיך - שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים:]

אות ה
כגון שמפרש רש"י והולך שנאמר וביום הבכורים וגו' בשבועותיכם וגו' וכאן נמי כתיב וחג הקציר בכורי מעשיך מה בכורים דהתם חג השבועות אף בכורים דהכא הוא נמי חג השבועות.

אות ו
ומנחת העומר הקרבה בששה עשר בניסן היתה של שעורים ואף מנחת קנאות הבאה מן השעורים אינה נקרבה מן החדש קודם הקרבת שתי הלחם הבאים מן החטים.

[רש"י: (יז) שלוש פעמים וגו' - לפי שהענין מדבר בשביעית [ז] הוצרך לומר שלא יסתרסו רגלים ממקומן:
כל זכורך – הזכרים [ח] שבך:]

אות ז
דאם לא כן הא כבר אמור (נחלת יעקב) ונראה לי דהכי פירושו הואיל והרגלים תלויין במלאכת התבואה חג האביב חג הקציר וחג האסיף ובשביעית אסורים קצירה ואסיפה סלקא דעתך אמינא דהרגלים גם כן לא ינהגו קא משמע לן.

אות ח
אמר הזכרים להורות שזכורך במלאפו"ם הוא כמו זכר בקמ"ץ ואמר שבך להורות שהכנוי של זכורך הוא במקום בך ולא במום שלך כי אין הזכרים קנוים לך כמו ביתך ושדך רק פירוש הזכרים שבך כלומר הנמצאים בך ובעמך.

[רש"י: (יח) לא תזבח על חמץ וגו' - לא תשחט את [ט] הפסח בי"ד בניסן עד שתבער החמץ:
ולא ילין חלב חגי וגו' – חוץ [י] למזבח:
עד בקר - יכול אף על המערכה יפסל בלינה?
תלמוד לומר (ויקרא ו ב): על מוקדה על המזבח [כ] כל הלילה:
ולא ילין - אין לינה אלא בעמוד השחר שנאמר עד בקר, אבל כל הלילה יכול להעלותו מן הרצפה למזבח:]

אות ט
אמר את הפסח במקום דם זבחי להורות שאין זבחי האמור כאן אלא הפסח בלבד לאפוקי חגיגה ואמר בארבעה עשר בניסן להורות שאין זה הלאו אלא בארבעה עשר בניסן בלבד ולא בשאר ימות השנה ואמר עד שתבער החמץ במקום על חמץ מפני שעל חמץ משמע על החמץ ממש לכן אמר עד שתבער החמץ.

אות י
פירוש כשנזרק דמו ביום באם היו החלבים על גבי הרצפה דהיינו חוץ למזבח עד אחר שעלה עמוד השחר נפסלו בלינה ([מגילה דף כ']).

אות כ
פירוש היא העולה כל הלילה לאו למעוטי להקטרה מן הבקר ואילך אלא לומר שאם העלו על המזבח אפילו רגע אחד קודם אור הבקר כשר להקרבה אפילו אחר אור הבוקר. ואין להקשות אם כן תרי קראי למה לי? יש לומר דעיקר קרא דעל מוקדה וגו' בא ללמד, שמצוה להעלותן על המזבח מעת שקיעת החמה, ויניחן שם כל הלילה כדי שיתעכלו יפה. ואגב נלמד גם כן שאם היו על המערכה כשרים להקטרה אפילו אחר אור הבוקר וכדמשמע הקרא דלא ילין ובזה יתורצו קושיות של הרא"ם.

[רש"י: (יט) ראשית בכורי אדמתך - אף השביעית חייבת בבכורים, לכך נאמר אף כאן [ל] בכורי אדמתך.
כיצד?
אדם נכנס לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי [מ] לסימן ומקדישה. ואין בכורים אלא משבעת המינין [נ] האמורין במקרא (דברים ח ח) ארץ חיטה ושעורה וגו':
לא תבשל גדי - אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות [ס] בתורה שכתוב גדי, והוצרך לפרש אחריו עזים, כגון:
(בראשית לח יז) אנכי אשלח גדי עזים.
(שם שם כ) את גדי העזים.
(שם כז ט) שני גדיי עזים.
ללמדך, שכל מקום שנאמר גדי סתם, אף עגל וכבש במשמע.
ובשלושה מקומות נכתב בתורה:
אחד לאיסור אכילה.
ואחד לאיסור הנאה.
ואחד לאיסור בישול:]

אות ל
ובקצת נוסחאות אינו רק כתיב בכורי אדמתך אדם נכנס וכו' וכן כתב הרא"ם והגור אריה דאין השביעית חייב בבכורים דאין יכול לומר ועתה הנה הבאתי וגו' אשר נתת לי דהא לו לא נתן אלא הוא הפקר לכל.

אות מ
דאם לא כן היאך הוא יודע איזהו ראשית או לא.

אות נ
כדילפינן מגזירה שוה דארץ ארץ והוצרך לפרש זה משום דאל תקשה אם כן היה צריך כל הימים לחפש ביערים ובשדות אחר כל המינים איזה פרי נתבשל בתחלה כדי להביא אותה בכורים.

אות ס
כדי שלא יקשה לך דלמא מה שכתוב גדי העזים בנין אב הוא ללמדך בכל מקום שנאמר גדי היינו גדי עזים לכך פירש שאתה מוצא בכמה מקומות והוו להו שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לכולי עלמא.

[רש"י: (כ) הנה אנכי שולח מלאך - כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה [ע] בקרבך:
אשר הכינותי - אשר זמנתי לתת לכם, זהו פשוטו.
ומדרשו:
אל המקום אשר הכינותי כבר מקומי ניכר [פ] כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים, שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה:]

אות ע
ואף על פי שמשה רבינו עליו השלום ביטל אותה גזירה שנאמר פני ילכו וגו' מכל מקום בימי יהושע חזר שנאמר אני שר צבא ה' עתה באתי עיין בהרמב"ן.

אות פ
דאם לא כן אשר הכינותי לך מיבעי ליה אבל הכינותי סתם משמע לעצמו.

[רש"י: (כב) וצרתי – כתרגומו [צ]: ואעיק:]

אות צ
ולא תפרש כמו וצרת הכסף.

[רש"י: (כד) הרס תהרסם – לאותם [ק] אלהות:
מצבותיהם - אבנים שהם מציבין להשתחוות להם:]

אות ק
ולא לעובדיהם כמ"ש כמעשיהם שבצדו.

[רש"י: (כו) לא תהיה משכלה - אם תעשה [ר] רצוני:
משכלה - מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה:]

אות ר
כלומר כל המקרא מוסב על המאמר ועבדתם את ה' אלהיכם כאלו אמר עבדו את ה' ובזה יברך לחמך ומימיך וגו' ולא תהיה משכלה וגו' דאם לא כן לא יתכן שלא יפרש הכתוב התנאי אם תעשו רצוני לא תהיה משכלה אף על פי שמוסב אדלעיל.

[רש"י: (כח) הצרעה - מין שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים, והצרעה [ש] לא עברה את הירדן, והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל שבע אומות לא מנה כאן אלא אלו. וחוי אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה.
שנו רבותינו במסכת סוטה (סוטה לו א):
על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה:]

אות ש
כדי שלא תקשה מה שפירש והיתה מכה אותם וכו' והם מתים והא יהושע עשה מלחמה עמהם שבע שנים ועל זה פירש והצרעה לא עברה וכו'.

[רש"י: (כט) שממה - ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה:
ורבה עליך - ותרבה [ת] עליך:]

אות ת
ואם תאמר ולמה לא פירש רש"י הכא כמו שפירש לקמן בפרשת עקב פן תרבה עליך וגו' והלא אם עושים רצונו אין מתייראין מן החיה וכו' אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא ונראה לי דהתם כתיב לא תוכל כלותם מהר וגו' וקשה לרש"י למה לא תוכל והלא אין מתיראין וכו', ומתרץ מפני החטא, אבל הכא לא כתיב לא תוכל ועוד יש לומר דהכא כתיב הנה אנכי שולח מלאך וגו' ופירש רש"י כאן נתבשרו שעתידין לחטוא וכו' ומשום הכי אין צריך רש"י לפרש עוד.

[רש"י: (לא) ושתי - לשון השתה, והת"ו מודגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא ת"ו, והאחת לשמוש:
עד הנהר - פרת:
וגרשתמו – תגרשם [א]:]

אות א
שהוא לשון עתיד ולשון רבים.

[רש"י: (לג) כי תעבד כי יהיה לך למקש - הרי אלו כי משמשין במקום אשר, וכן בכמה מקומות.
וזהו לשון [ב] אי, שהוא אחד מארבע לשונות שהכי משמש.
וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר, כמו:
(ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים, שהיא חובה.]

אות ב
דקשה לרש"י הרי כי אינו משמש אלא בארבעה לשונות אי דלמא אלא דהא אבל לא משמש בלשון אשר ומתרץ דכי זה משמש בלשון אי דהיינו אם דמצינו בכמה מקומות דאם משמש בלשון אשר כמו ואם תקריב וגו'.