[רש"י: (א) ואת המשכן תעשה עשר יריעות - להיות לו לגג ולמחיצות מחוץ לקרשים שהיריעות תלויות מאחוריהן לכסותן:
שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני - הרי ארבע מינין יחד בכל חוט [פ] וחוט אחד של פשתים ושלשה של צמר, וכל חוט וחוט כפול שישה הרי ארבעה מינין, כשהן שזורין יחד, עשרים וארבע כפלים לחוט:
כרבים מעשה חשב - כרובים היו מצויירין בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה [צ] מחט, אלא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה ונשר מצד [ק] זה, וכמו שאורגין חגורות של משי, שקורין בלעז פיישי"ש [רצועות]:]

אות פ
פירוש שכולן היו שזורין יחד כדכתיב משזר. וא"ו ותכלת במקום ב' כאלו אמר שש משזר בתכלת וארגמן וגו' כוא"ו (ישעיה מח) ה' שלחני ורוחו כמו ברוחו (שם יג) ה' וכלי זעמו כמו בכלי זעמו.

אות צ
שהפרצוף שוה משני צדדין זה דומה לזה.

אות ק
כתב הרא"ם האי דנקט ארי ונשר לאו דוקא אלא צורות בעלמא וכו' אבל לא ידעתי איך כנה הכתוב שאר הצורות בשם כרובים אם פירוש כרובים הוא צורות ילדים שתרגומו כרביא כמו שכתב רש"י זכרונו לברכה וכמו שהוא מבואר בפרק אין דורשין עד כן לשונו. ונראה לי שלא היו מצויירין ביריעות המשכן שום צורות רק צורות המרכבה שהם ארבעה אדם אריה שור נשר ודוקא נקט ארי ונשר.

[רש"י: (ה) מקבילות הלולאות אשה אל אחותה - שמור שתעשה הלולאות במדה אחת מכוונות הבדלתן זו מזו, וכמדתן ביריעה זו כן יהא בחברתה, כשתפרוש חוברת אצל חוברת, יהיו הלולאות של יריעה זו מכוונות כנגד לולאות של זו [ר].
וזהו לשון מקבילות זו כנגד זו. תרגומו של נגד, קביל.
היריעות ארכן עשרים ושמונה ורחבן ארבע, וכשחבר חמש יריעות יחד, נמצא רחבן עשרים, וכן החוברת השנית. והמשכן ארכו שלשים מן המזרח למערב, שנאמר עשרים קרש לפאת נגב תימנה (פסוק יח) וכן לצפון, וכל קרש אמה וחצי האמה, הרי שלשים מן המזרח למערב. רוחב המשכן מן הצפון לדרום עשר אמות. שנאמר (כו כב - כג) ולירכתי המשכן ימה וגו', ושני קרשים למקצעות, הרי עשר.
ובמקומם אפרשם למקראות הללו.
נותן היריעות אורכן לרוחבו של משכן, עשר אמות אמצעיות לגג חלל רוחב המשכן, ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעוביין אמה, נשתיירו שש עשרה אמה, שמונה לצפון ושמונה לדרום מכסות קומת הקרשים שגבהן עשר, נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות. רחבן של יריעות ארבעים אמה, כשהן מחוברות עשרים אמה לחוברת, שלשים מהן לגג חלל המשכן לארכו ואמה כנגד עובי ראשי הקרשים שבמערב, ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח, שלא היו קרשים במזרח אלא ארבעה עמודים, שהמסך פרוש ותלוי בווין שבהן כמין וילון.
נשתיירו שמונה אמות התלויין על אחורי הקרשים שבמערב ושתי אמות התחתונות מגולות.
זו מצאתי בברייתא דארבעים ותשע מדות.
אבל במסכת שבת (צח ב):
אין היריעות מכסות את עמודי המזרח, ותשע אמות תלויות אחורי המשכן, והכתוב מסייענו ונתת את הפרוכת תחת הקרסים.
ואם כדברי הברייתא הזאת, נמצאת פרוכת משוכה מן [ש] הקרסים ולמערב אמה:]

אות ר
רצונו לומר כנגד לולאות של זו והקרסים מחברן יחד.

אות ש
פירוש הפרוכת מפסיק בין קדשי קדשים לאהל מועד, ומשוך מן המערב עשר אמות כאורך של קדשי קדשים, נמצא מפרוכת עד מזרח הים עוד עשרים אמות. ואי אמרת שהיריעות היו מכסות את עמודי המזרח שהיו עוביין אמה, ואחר כך מכסין היריעות עוד עשרים אמות עד הפרוכת שבין קדשי קדשים, נמצא פרוכת משוכה מן הקרסים ולמעלה אמה. דהא הקרסים היו באמצע היריעות בסוף של מחברת וכל מחברת לא היה רחבו כי אם עשרים אמות, ועתה מכסין היריעות עשרים ואחד אמות.

[רש"י: (ט) וכפלת את היריעה הששית - העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות:
אל מול פני האהל - חצי רחבה היה תלוי וכפול על [ת] המסך שבמזרח כנגד הפתח, דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה:]

אות ת
כיון דכתיב חצי היריעה וגו' תסרח על אחורי המשכן נמצא שחציה האחר תסרח על פני המשכן.

[רש"י: (יב) וסרח העדף ביריעת האהל - על יריעות המשכן. יריעות האהל הן העליונות של עזים שקרויים אהל, כמו שכתוב בהן (פסוק ז) לאהל על המשכן, וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג, שמאהילות ומסככות על התחתונות, והן היו עודפות על התחתונות חצי היריעה למערב, שהחצי של יריעה אחת עשרה היתרה, היה נכפל אל מול פני האהל, נשארו שתי אמות רוחב חציה עודף על רוחב התחתונות:
תסרח על אחרי המשכן - לכסות שתי אמות שהיו [א] מגולות בקרשים:]

אות א
לאו דוקא מגולות בקרשים שהרי אמה אחת נכנס באדנים אלא רצונו לומר שתי אמות שהיו מגולות אמה של קרשים ואמה של אדנים וצריך לומר נמי דהא דפירש רש"י שתי אמות היינו אליבא דברייתא דמסכת מדות אבל אליבא דגמרא דמסכת שבת לא היו מגולות למערב אלא אמה של האדנים ואליבא דכולי עלמא יריעות העזים מכסות גם האדנים ואליבא דמסכת שבת צריכים אנו נמי לומר שהיה אמה של יריעות הללו מכסות האמה של העמודים ושתי אמות היו נכפלים על מסך פתח האהל אי נמי שהיה אמה אחת כפול על מסך פתח האהל ואמה אחד היה סרוח על אחורי המשכן ומונח ומושכב על הארץ וקל להבין.

[רש"י: (יד) מכסה לאהל - לאותו גג של יריעות עזים עשה עוד מכסה אחד של עורות אילים מאדמים [ב], ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים, ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגג, ארכן שלשים ורחבן עשר, אלו דברי רבי נחמיה.
ולדברי רבי יהודה: מכסה אחד היה, חציו של עורות אילים מאדמים, וחציו של עורות תחשים:]

אות ב
כלומר על הגג ולא על הדפנות ומצינו נמי שהאחד עשר יריעות עזים נקראו אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן.

[רש"י: (טו) ועשית את הקרשים - היה לו לומר ועשית קרשים, כמה שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים?
מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו צפה ברוח הקדש ונטע ארזים במצרים, וכשמת ציווה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, אמר להם, שעתיד הקב"ה לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים [ג] בידכם. הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו טם מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן:
עצי שטים עומדים - אישטנטיבי"ש בלעז [עומדות] שיהא אורך הקרשים זקוף למעלה בקירות המשכן, ולא תעשה הכתלים בקרשים שוכבים להיות רוחב הקרשים לגובה הכתלים קרש על קרש:]

אות ג
ומפני שהארזים היו מיוחדים מתחלה לקרשים כנה הארזים בשם קרשים וכפל הקרשים בה' הידיעה במקום הארזים.

[רש"י: (יז) שתי ידות לקרש האחד - היה חורץ את הקרש מלמטה, באמצעו בגובה אמה, מניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן, והן הן הידות, והחריץ חצי רוחב הקרש באמצע, ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולים, והאדנים גבהן אמה ויושבים רצופים ארבעים זה אצל זה, וידות הקרש, הנכנסים בחלל האדנים, חרוצות משלשת [ד] צדיהן, רוחב החריץ כעובי שפת האדן, שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיקו ביניהם, וזהו שנאמר (לקמן כד) ויהיו תאמים מלמטה, שיחרוץ את צדי הידות, כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה:
משולבות - עשויות כמין שליבות סולם, מובדלות זו מזו ומשופין ראשיהם לכנס בתוך חלל האדן כשליבה, הנכנסת בנקב עמודי הסולם:
אשה אל אחתה - מכוונות זו כנגד זו, שיהיו חריציהם שוים, זו כמדת זו [ה], כדי שלא יהיו שתי ידות זו משוכה לצד פנים וזו משוכה לצד [ו] חוץ בעובי הקרש שהוא אמה. ותרגום של ידות צירין, לפי שדומות לצירי הדלת הנכנסים בחורי המפתן:]

אות ד
שהן צד הפנימי וצד חיצוני בעוביו והצד של רחב הקרש מצד אחד.

אות ה
כלומר בחריצי הידות שהם משלש רוחותיו ולא על חריצי הקרשים, ויהיה אשה אל אחותה שב אל הידות, לא על הקרשים.

אות ו
ואם כן לא היה יכול לכוין הקרשים יחד, אלא עומדים בשפוע.

[רש"י: (כג) ושני קרשים תעשה למקצעת - אחד למקצוע צפונית מערבית ואחד למערבית דרומית, כל שמונה קרשים בסדר אחד הן, אלא שאלו השנים אינן בחלל המשכן, אלא חצי אמה מזו וחצי אמה מזו נראות בחלל להשלים רחבו לעשר [ז], והאמה מזה והאמה מזה באות כנגד אמת עובי קרשי המשכן, הצפון והדרום, כדי שיהא המקצוע מבחוץ שוה:]

אות ז
דילפינן מבית עולמים שהיה רחבו כשליש ארכו דארכו היה ששים אמות ורחבו עשרים אמות הכי נמי במשכן רחבו כשליש ארכו וארכו היה שלשים.

[רש"י: (כד) ויהיו - כל הקרשים תואמים זה לזה מלמטה שלא יפסיק עובי שפת שני האדנים ביניהם להרחיקם זו מזו.
זהו שפרשתי (לעיל יז) שיהיו צירי הידות חרוצים מצדיהן, שיהא רוחב הקרש בולט לצדיו חוץ ליד הקרש לכסות את שפת האדן, וכן הקרש שאצלו, ונמצאו תואמים זה לזה. וקרש המקצוע שבסדר המערב חרוץ לרחבו בעביו כנגד חריץ של צד קרש הצפוני [ח] והדרומי, כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם:
ויחדו יהיו תמים - כמו תואמים:
על ראשו - של קרש:
אל הטבעת האחת - כל קרש וקרש היה חרוץ למעלה ברחבו שני חריצין בשני צדיו כדי עובי טבעת, ומכניסו בטבעת אחת, נמצא מתאים לקרש שאצלו.
אבל אותן טבעות לא ידעתי אם קבועות הן [ט] אם מטולטלות. ובקרש שבמקצוע היה טבעת בעובי הקרש הדרומי והצפוני, וראש קרש המקצוע שבסדר מערב נכנס לתוכו, נמצאו [י] שני הכתלים מחוברים:
כן יהיה לשניהם - שני הקרשים שבמקצוע, לקרש שבסוף צפון ולקרש [כ] המערבי וכן לשני המקצועות:]

אות ח
ואף על גב דכל הקרשים היו חרוצים משלש צידיהן, מכל מקום שם היה רק לנוי, שיהיו שטחי האדנים ושפתי הקרשים שוים, אבל באלו הקרשים חייב לעשותם ברחבן, משום שנאמר ויהיו תואמים מלמטה. (הרא"ם).

אות ט
רצונו לומר אם היה טבעת קבוע באחד מן הקרשים שמחברים הקרשים והטבעות ביחד. (נחלת יעקב) לאפוקי הטבעות המוזכרים בסוף הפרשה שהבריחים נכנסות בהם, היו קבועות, כדאיתא בשבת (דף צ"ח).

אות י
פירוש דאמה מזו ואמה מזו באות כנגד עובי הקרש הצפון והדרום. הלכך היה טבעת בתוך עובי הקרש שבצפון ושבדרום, ונכנס בתוך הקרש המקצוע שבסדר המערב.

אות כ
מדכתיב יהיה יתירא, על כרחך כן יהיה לשניהם דבור לעצמו. ורצונו לומר כמו שכל הקרשים היו חרוצים למעלה ברחבן שני חרוצים מפני הטבעות כן יהיה לשניהם לקרש שבסוף צד צפון והקרש המערבי הדבוק לו, וכן לשני המקצועות - שהם מקצוע צפונית מערבית ומקצוע דרומית מערבית. ובזה יהיו כל הקרשים קשורים זה בזה.

[רש"י: (כה) והיו שמנה קרשים - הם האמורים למעלה (פסוק' כב - כג) תעשה שישה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעות, נמצאו שמנה קרשים בסדר מערבי.
כך שנויה במשנת מעשה סדר הקרשים במלאכת המשכן (פרק א)
היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, והחריץ חציו באמצע [ל], ועשה לו שתי ידות כמין שני חמוקין ולי נראה שהגרסא כמין שני חווקין, כמין שתי שליבות סולם המובדלות זו מזו ומשופות להיכנס בחלל האדן כשליבה, הנכנסת בנקב עמוד הסולם, והוא לשון משולבות, עשויות כמין שליבה, ומכניסן לתוך שני אדנים, שנאמר (פסוק יט) שני אדנים ושני אדנים, וחורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן ונותן לתוך טבעת אחת של זהב כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה, שנאמר (פסוק כד) ויהיו תואמים מלמטה וגו'.
כך היא המשנה, והפרוש שלה הצעתי למעלה בסדר המקראות:]

אות ל
פירוש חורץ את הקרש מלמטה באופן זה, שהניח רביע הקרש מכאן ורביע הקרש מכאן, והחריץ היה כדי חצי הקרש באמצע, דאם לא כן לא ישאר כלום מכל רוחב הקרש. ומאי ועשה לו שתי ידות כמין שתי חווקים דקאמר. (רא"ם).

[רש"י: (כו) בריחם - כתרגומו: עברין.
ובלעז אישבר"ש [מוטות]:
חמשה לקרשי צלע המשכן - אלו חמישה שלושה הן, אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתיכות, זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל, זה נכנס בטבעת מצד זה וזה נכנס בטבעת מצד זה, עד שמגיעין זה לזה, נמצאו שעליון ותחתון שנים שהן ארבע, אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל ומבריח מקצה הכותל ועד קצהו, שנאמר (פסוק כח) והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה, שהעליונים והתחתונים היו להן טבעות בקרשים להיכנס לתוכן שתי טבעות לכל קרש, משולשים בתוך עשר אמות של גובה הקרש, חלק אחד מן הטבעת העליונה ולמעלה וחלק אחד מן התחתונה ולמטה, וכל חלק הוא רביע אורך הקרש, ושני חלקים בין טבעת לטבעת [מ], כדי שיהיו כל הטבעות מכוונות זו כנגד זו.
אבל לבריח התיכון אין טבעות, אלא הקרשים נקובין בעוביין והוא נכנס בהם דרך הנקבים שהם מכוונין זה מול זה, וזהו שנאמר בתוך הקרשים. הבריחים העליונים והתחתונים שבצפון ושבדרום אורך כל אחת חמישה עשר אמה, ובתיכון ארכו שלשים אמה, וזהו מן הקצה אל הקצה, מן המזרח ועד המערב, וחמשה בריחים שבמערב אורך העליונים והתחתונים שש אמות והתיכון ארכו שתים עשרה כנגד רוחב שמונה קרשים.
כך היא מפורשת במלאכת המשכן (פרק א):]

אות מ
והא דלקחו החילוק הזה שבו היו משולשים, ולא החילוק שמראש הקרש עד הבריח - כמבריח ראשון עד השני לו, ומבריח השני עד השלישי - כמשלישי עד סוף הקרש, שיהיה נחלק לארבעה חלקים הוא מפני שהשני צדדין של בריח העליון, שצד אחד הוא מראש הקרש עד הבריח הראשון, והצד השני מבריח ההוא עד בריח התיכון, הם חלקים שוים משתי צדדיו והחלקים ההם נקראים של בריח העליון. וכן הבריח התיכון משתי צדדיו, עד בריח התחתון והעליון, הם שוים ונקראים שלו. וכן בשני צדדיו של בריח התחתון, מבריח התיכון ומבריח התחתון עד סוף הקרש, הם שוים ונקראים שלו. לכן חלק אותן לשלשה חלקים ולא לארבעה. (הרא"ם).

[רש"י: (כט) בתים לבריחם - הטבעות, שתעשה בהן, יהיו בתים להכניס בהן הבריחים:
וצפית את הבריחם זהב - לא שהיה הזהב מדובק על הבריחים, שאין עליהם שום צפוי, אלא בקרש היה קובע כמין שני פיפיות של זהב כמין שני סדקי קנה חלול, וקובען אצל הטבעות לכאן ולכאן [נ] ארכן ממלא את רוחב הקרש מן הטבעת לכאן וממנה לכאן והבריח נכנס לתוכו וממנו לטבעת ומן הטבעת לפה השני, נמצאו הבריחים מצופין זהב, כשהן תחובין בקרשים, והבריחים הללו מבחוץ היו בולטות והטבעות והפיפיות לא היו נראות בתוך המשכן אלא כל הכותל חלק מבפנים:]

אות נ
פירוש הסדקי קנים לא היו מכסים הטבעות, אלא מגיעין מטבעת לטבעת. הילכך, לכל קרש צריך שני חצאי קנים, דלכל קרש היה באמצעו טבעת אחת.

[רש"י: (ל) והקמת את המשכן - לאחר שיגמר [ס] הקימהו:
הראית בהר - קודם לכן [ע], שאני עתיד ללמדך ולהראותך סדר הקמתו:]

אות ס
פירוש ציווי למשה שיקימהו הוא בעצמו (נחלת יעקב) בספרי. הכי פירושו אחר שיגמר כל מלאכת המשכן וכל כליו אז תקימו בפעם אחת. ולא שתקימהו לפרקים כל אחד כשיהיה נגמר, אלא דוקא כולו כאחד.

אות ע
פירוש קודם הקמתו. שאף על פי שעכשיו עדיין לא הראה לו והיה ראוי לומר כמשפטו אשר תראה בהר בלשון עתיד מכל מקום הכתוב מדבר בלשון עבר, מפני שבעת הקמתו כבר הראה לו בהר.

[רש"י: (לב) ארבעה עמודי שטים - תקועים בתוך ארבעה אדנים ואונקליות קבועין בהן עקומים למעלה להושיב עליהן כלונס שראש הפרוכת כרוך בה, והאונקליות הן הווין, שהרי כמין ווין הן עשוים, והפרכת ארכה עשר אמות לרחבו של משכן, ורחבה עשר אמות כגבהן של קרשים [פ], פרוסה בשלישית של משכן, שיהא הימנה ולפנים עשר אמות, והימנה ולחוץ עשרים אמה, נמצא בית קדשי הקדשים עשר על עשר, שנאמר ונתת את הפרכת תחת הקרסים, המחברים את שתי חוברות של יריעות המשכן, ורוחב החוברת עשרים אמה, וכשפרשה על גג המשכן מן הפתח למערב, כלתה בשני שלישי המשכן, והחוברת השניה כסתה שלישו של משכן, והמותר תלוי לאחוריו לכסות את הקרשים:]

אות פ
(הרא"ם). ולא ידעתי למה יהיה ארכה לרחבו ורחבה לגבהו ולא בהיפך שיהיה רחבה לרחבו וארכה לארכו. ועוד מאחר שהיא מרובעת איך יפול בה אורך ורוחב כו' (נחלת יעקב) ולי נראה ליישב דהצורות שהיו בפרוכת היו ארכן לרוחב המשכן ולהילוך הצורות הוא קורא אורך.