[רש"י: (א) ועשית את המזבח וגו' ושלש אמות קומתו - דברים ככתבן, דברי ר' יהודה.
ר' יוסי אומר: נאמר כאן רבוע, ונאמר בפנימי [צ] רבוע.
מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו.
ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו?
משפת סובב ולמעלה:]

אות צ
דמלת רבוע כאן ולהלן מופנה הוא לגזירה שוה. מכדי כתיב חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב, רבוע למה לי? אלא שמע מינה לאפנויי ומצד השני נמי מופנה, דכתיב אמה ארכה ואמה רחבה, רבוע למה לי אלא שמע מינה לאפנויי וכיון שמופנה משני צדדין איכא למדרש ולהוציא ממשמעות הקרא.

[רש"י: (ג) סירותיו - כמין יורות:
לדשנו - להסיר דשנו לתוכם.
והוא שתרגם אונקלוס: למספי קטמיה.
לספות הדשן לתוכם.
כי יש מלות בלשון עברית מלה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה, כמו:
(תהילים פ י) ותשרש שרשיה.
(איוב ה ג) אויל משריש.
וחלופו (שם לא יב) ובכל תבואתי תשרש.
וכמוהו (ישעיה יז ו) בסעיפיה פוריה.
וחלופו (שם י לג) מסעף פארה, מפשח סעיפיה.
וכמוהו (ירמיה נ יז) וזה האחרון עצמו, שבר עצמיו.
וכמוהו (מלכים א' כא יג) ויסקלוהו באבנים.
וחלופו (ישעיה סב י) סקלו מאבן, הסירו אבניה.
וכן (שם ה ב). ויעזקהו ויסקלהו.
אף כאן לדשנו להסיר דשנו ובלעז אישצינדרי"ר [לפנות האפר]:
ויעיו - כתרגומו: מגרפות שנוטל בהם הדשן, והן כמין כסוי הקדרה של מתכת דק ולו בית יד, ובלעז וידי"ל [יעה]:
ומזרקתיו - לקבל בהם דם הזבחים:
ומזלגתיו - כמין אונקליות כפופים, ומכה בהם בבשר ונתחבים בו ומהפך בהן על גחל המערכה שיהא ממהר שריפתן ובלעז קרוצינ"ש [אנקולים] ובלשון חכמים צינוריות:
ומחתתיו - בית קבול יש להם ליטול בהן גחלים מן המזבח לשאתם על מזבח הפנימי לקטרת, ועל שם חתייתן קרויים מחתות, כמו (ישעיה ל יד) לחתות אש מיקוד, לשון שאיבת אש ממקומה, וכן (משלי ו כז) היחתה איש אש בחיקו:
לכל כליו - כמו כל [ק] כליו:]

אות ק
כלומר שהכלים עצמן תעשה נחשת לא הדברים שהם לכלים כי אין שם זולתם ולמ"ד יתירה הוא לתיקון הלשון.

[רש"י: (ה) כרכב המזבח - סובב, כל דבר המקיף סביב בעגול קרוי כרכוב, כמו ששנינו בהכל שוחטין (חולין כה א) אלו הן גולמי כלי עץ, כל שעתיד לשוף ולכרכב, והוא כמו שעושין חריצין עגולין בקרשי דפני התיבות וספסלי העץ, אף למזבח עשה חריץ סביבו והיה רחבו אמה בדפנו לנוי והוא לסוף שש אמות של גבהו, כדברי האומר גבהו פי שנים כארכו, הא מה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה. אבל סובב להלוך הכהנים לא היה למזבח הנחשת אלא על ראשו לפנים מקרנותיו.
וכן שנינו בזבחים (סב ב):
איזהו כרכוב, בין קרן לקרן ולפנים מהן אמה של הלוך רגלי הכהנים, ושתי אמות הללו קרויים כרכוב.
ודקדקנו שם והכתיב תחת כרכוב המזבח מלמטה, למדנו שהכרכוב בדפנו הוא ולבוש המכבר תחתיו. ותירץ המתרץ תרי הוו, חד לנוי וחד לכהנים דלא ישתרגו. זה שבדופן לנוי היה ומתחתיו הלבישו המכבר והגיע רחבו עד חצי המזבח. נמצא שהמכבר רחב אמה, והוא היה סימן לחצי גבהו להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. וכנגדו עשו למזבח בית עולמים חגורת חוט הסקרא באמצעו.
וכבש שהיו עולין בו אף על פי שלא פירשו בענין זה, כבר שמענו בפרשת (לעיל כ כ) מזבח אדמה תעשה לי (לעיל כ כב) ולא תעלה במעלות, לא תעשה לי מעלות בכבש שלו אלא כבש חלק למדנו שהיה לו כבש, כך שנינו במכילתא.
ומזבח אדמה הוא מזבח הנחשת שהיו ממלאין חללו אדמה [ר] במקום חנייתן. והכבש היה בדרום המזבח מובדל מן המזבח מלא חוט השערה, ורגליו מגיעין עד אמה סמוך לקלעי החצר שבדרום, כדברי האומר עשר אמות קומתו. ולדברי האומר דברים ככתבן שלוש אמות קומתו לא היה אורך הכבש אלא עשר אמות, כך מצאתי במשנת מ"ט מדות, וזה שהיה מובדל מן המזבח מלא החוט.
במסכת זבחים (סב ב) למדוה מן המקרא:]

אות ר
כדי להקריב עליו קרבנות.

[רש"י: (י) ועמדיו עשרים - חמש אמות בין עמוד [ש] לעמוד:
ואדניהם – של [ת] העמודים נחשת, האדנים יושבים על הארץ והעמודים תקועים לתוכן היה עושה כמין [א] קונדסין שקורין פל"ש בלעז [יתידות] ארכן שישה טפחים ורחבן שלושה וטבעת נחושת קבועה בו באמצעו, וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקליות שבעמוד העשוי כמין וי"ו, ראשו זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד, כאותן שעושין להציב דלתות שקורין גונזי"ש בלעז [צירים] ורחב הקלע תלוי מלמטה, והיא קומת מחיצות החצר:
ווי העמודים - הם האונקליות:
וחשקיהם - מוקפין היו העמודים בחוטי כסף סביב. ואיני יודע אם על פני כולן, אם בראשם, אם באמצעם. אך יודע אני שחשוק לשון חגורה, שכן מצינו בפילגש בגבעה (שופטים יט יז) ועמו צמד חמורים חבושים, תרגומו חשוקים:]

אות ש
כלומר עם רוחב העמוד שהיה אמה. ואם תאמר, כיון שלא היה כי אם חמש אמות בין עמוד לעמוד, והעמודים לא היו כי אם עשרים, לא יהיה אלא תשעים וחמש אמות. ויש לומר דהכי פירושו שהעשרים עמודים של צד דרום התחילו במקצוע מזרחית דרומית וכלו לסוף תשעים וחמש אמות. ולסוף מאה אמות במקצוע דרומית מערבית התחילו העשרה עמודים של צד מערב וכלו לסוף ארבעים וחמש אמות ולסוף חמשים אמות במקצוע מערבית צפונית התחילו העשרים של צפון וכו' לסוף תשעים וחמש אמות. ולסוף מאה במקצוע צפונית מזרחית התחילו השלש עמודים של כתף האחד מהשער וכלו לסוף עשר אמה ולסוף חמשה עשר אמה העמיד עמוד של השער וכלו הארבע עמודים של השער בסוף שלושים אמות. ולסוף שלושים וחמש אמה התחילו השלש עמודים של כתף השנית וכלו לסוף ארבעים וחמש אמה. ולסוף נו"ן היה העמוד של מקצוע מזרחית דרומית (רא"ם) וכן מפרש רש"י בהדיא בסמוך ודו"ק אחריו.

אות ת
לא של הקלעים דאם כן הוה ליה למימר ועמודיהם לשון רבים אלא על כרחך הכינוי של עמודיו שב אל החצר, ואדניהם שהוא לשון רבים שב אל העמודים הסמוכים לו.

אות א
רצונו לומר לקח עץ אחד ועשה אותו כעין קונדיס וארכו ששה טפחים.

[רש"י: (יח) ארך החצר - הצפון והדרום שמן המזרח למערב מאה באמה:
ורחב חמישים בחמשים - חצר שבמזרח הייתה מרובעת חמישים על [ב] חמשים, שהמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר, העמיד מזרח פתחו בשפת חמישים החיצונים של אורך החצר נמצא כלו בחמשים הפנימים, וכלה ארכו לסוף שלשים נמצאו עשרים אמה ריוח לאחוריו בין הקלעים [ג] שבמערב ליריעות של אחורי המשכן, ורוחב המשכן עשר אמות באמצע רוחב החצר, נמצאו לו עשרים אמה ריוח לצפון ולדרום מן קלעי החצר ליריעות המשכן, וכן למערב, וחמשים על חמישים חצר לפניו:
וקמה חמש אמות - גובה מחיצות החצר, והוא רוחב הקלעים:
ואדניהם נחושת - להביא אדני המסך, שלא תאמר לא נאמרו אדני נחושת אלא לעמודי הקלעים, אבל אדני המסך של מין אחר היו. כך נראה בעיני, שלכך חזר ושנאן:]

אות ב
דקשה לרש"י דמשמע שלא היה ארכו אלא חמשים מדכתיב ורוחב חמשים בחמשים. ומתרץ, אותו חלק חצר שהיה במזרח שלפני הפתח, היתה מרובעת חמשים על חמשים.

אות ג
ואם תאמר והא המשכן היה חלל שלו שלושים אמות באורך ועשרה אמות ברוחב וגם הקרשים היו עוביין אמה ואם כן לא יהיה אלא תשע עשרה אמות ריוח לאחוריו, וגם חצר המשכן לא יהיה חמשים אלא ארבעים ותשע, וגם מן הצדדין לצפון ולדרום לא יהיה כי אם תשע עשרה אמות. ויש לומר, שגם העמודים של חצר המשכן היה עוביין אמה כמו עוביין של קרשים והקלעים לא היו תלויין לפנים מן העמודים אלא לחוץ מן העמודים. ולכן נקט רש"י החשבון על הקלעים ולא על העמודים.

[רש"י: (יט) לכל כלי המשכן - שהיו צריכין להקמתו ולהורדתו, כגון [ד] מקבות לתקוע יתדות ועמודים:
יתדות – כמין [ה] נגרי נחושת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר, קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן, כדי שלא תהא הרוח מגביהתן. ואיני ידוע, אם תחובין בארץ או קשורין ותלויין וכובדן מכביד שפולי היריעות, שלא ינועו ברוח. ואומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות, ומקרא זה מסייעני (ישעיה לג כ) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח:]

אות ד
כמין פטיש.

אות ה
כמין בריחים.



[רש"י: (כ) ואתה תצוה, זך - בלי שמרים [א], כמו ששנינו במנחות (פו א) מגרגרו [ב] בראש הזית וכו':
כתית - הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו [ג] שמרים, ואחר שהוציא טפה [ד] ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר [ה] למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות:
להעלות נר תמיד - מדליק עד [ו] שתהא שלהבת עולה מאליה:
תמיד - כל לילה ולילה קרוי [ז] תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כח ו) עולת תמיד, ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו יג) תמיד, ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם [ח] הפנים משבת לשבת הוא:]

אות א
פירוש שאל תתמה היאך מצינו שמן שאין בו שמרים דהא תנן בפרק המפקיד ר"י אומר אף המוכר שמן מזוקק כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה שמע מינה שאין שמן בלא שמרים ומפרש כמו ששנינו וכו'.

אות ב
פירוש לוקט אותן זיתים הגדילים בראש הזית גרגר אחד מכאן וגרגר אחד מכאן לפי שאותן זיתים מבושלים היטב ואין בהם שמרים.

אות ג
דכשטוחנן בריחים יש בו שמרים אף על פי שמגרגרו וכו'.

אות ד
דאי מוציא מהן יותר יהא בו שמרים ולכך שמן השני פסול משום שיש בו שמרים.

אות ה
ואף על פי דגבי מנחות נמי כתיב כתית ונימא דוקא כתית? יש לומר דאם כן למאור דהכא למה לי? אלא על כרחך למאור דהכא למעט בא, כתית למאור ולא כתית למנחות, אלא אפילו שמן שני כשר למנחות. ואם תאמר אם כן כתית במנחות למה לי? ויש לומר דאי לא כתיב כתית במנחות הוה אמינא למנחות דוקא שמן שני כשר ולא שמן ראשון למנחות. ואם תאמר למאור למה לי דאנא ידענא דהא דכתיב כתית במנחות, אף כתית במשמע דאי דוקא הוא כתית למנחות ולא שמן שני אם כן לישתוק מכתית דמנחות ונילף משמן דמאור כתית אין שני לא ויש לומר דאיכא למיפרך מה לשמן המאור כיון דלהאיר אנו צריכין משום הכי כתית דוקא מפני שהוא נמשך אחר הפתילה אבל למנחות שני דוקא משום שיש בו יותר מתיקות משום הכי כתיב כתית גבי מנחות להכשיר אף כתית ושוב איצטריך למאור ללמד דכתית דמנחות לאו דוקא הוא והא דנקט רש"י כתית למאור ולא כתית למנחות פירוש אין צריך כתית למנחות אלא אף טחון כשר וקל להבין.

אות ו
דקשה לרש"י היה לו לכתוב להדליק וכתב להעלות שלא יניחנה וילך כשהדליקה כל עוד שאין השלהבת עולה.

אות ז
כלומר אף על פי שאינו דולק ביום אלא מלילה עד היום מכל מקום קרוי תמיד כמו שאתה מוצא בשאר דברים שאינם תמיד בכל זמן ואף על פי כן קרויין תמיד כמו שמביא רש"י וכן במנחת חביתים דכתיב תמיד ואינה אלא מיום ליום ועוד שביום עצמו חלוקה שהרי מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואפילו הכי אומרים בה תמיד כיון שהיא כן לעולם ודו"ק.

אות ח
כלומר דמלחם הפנים אין להביא ראיה שנאמר תמיד על שם שהוא לעולם אף על פי שיש בו הפסק שהראשון נסתלק והשני מעריכין על השלחן לפי שהיה תמיד ממש שהיה מונח משבת לשבת ואף כשהיו מסירין אותו ומשימין אחר תחתיו לא היה שם הפסקה אלא אלו מושכין ואלו מניחין האחר טפח של זה לתוך טפח של זה.

[רש"י: (כא) מערב עד בקר - תן לה מדתה [ט] שתהא דולקת מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום.]

אות ט
דקשה לרש"י דבפסוק משמע דשיעור מערכה הוא מערב עד בוקר דכל הלילה יערוך המערכה אם כן מתי הוא דולק לכך פירש תן לה כמדתה שתהא דולקת וכו' והוי כאלו אמר יערוך אותו אהרן ובניו בערך שיהא דולק מערב עד בקר לא שיעריכנו מערב עד בקר ואף על פי שאין שיעור אלא לפי הפתילות שאם היו עבות לא יספיק אפי' לוג יש לומר לפי שהיה לנרות בית קבול לפתילות ואי אפשר שיהיו עובי הפתילות אלא לפי שיעור הזה (רא"ם).