שפתי חכמים, שמות פרק כח
[רש"י: (א) ואתה הקרב אליך - לאחר שתגמר מלאכת [י] המשכן:]
אות י
כלומר לא מעכשיו שהרי הקרבתם לא היתה רק על ידי הבגדים והמשכן כדכתיב ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך וגו'. (רא"ם).
[רש"י: (ג) לקדשו לכהנו לי - לקדשו להכניסו [כ] בכהונה על ידי הבגדים שיהא כוהן לי.
ולשון כהונה שירות הוא, שוריינטריא"ה בלעז [שירות]:]
אות כ
ולכהנו אינו רוצה לומר שיעשנו כהן רק להכניסו בכהונה על ידי לבישת הבגדים וכדי להדביקו עם מלת לי הוסיף שיהא כהן לי וכדי לפרש גם כן מלת לקדשו לומר שפירוש לקדשו הוא לכהנו כאלו אמר ואיך יקדשנו כשיכניסנו לכהונה וכו' משום הכי לא פירש זה לעיל גבי לכהנו לי.
[רש"י: (ד) חשן - תכשיט כנגד הלב:
ואפוד - לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורציינ"ט בלעז [חגורה] שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו [ל] מלמטה, שנאמר (שמואל ב ו יד) ודוד חגור אפוד בד, למדנו שהאפוד חגורה היא [מ].
ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר (ויקרא ח ז) ויתן עליו [נ] את האפוד, ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד.
ותרגם אונקלוס:
בהמיין אפודא,
למדנו שהחשב הוא החגור, והאפוד שם תכשיט לבדו.
ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר (פסוק כז) שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שם לבד, והכתפות שם לבד, והחשב שם לבד.
לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם שאופדו ומקשטו בו [ס], כמו שנאמר (ויקרא ח ז) ויאפוד לו בו.
והחשב הוא החגור שלמעלה הימנו. והכתפות קבועות בו.
ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן (שמואל ב' ו יד):
ודוד חגור אפוד בד, כרדוט דבוץ.
ותרגם כמו כן:
מעילים [ע], כרדוטין.
במעשה תמר אחות אבשלום (שמואל ב יג יח) כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים:
ומעיל - הוא כמין [פ] חלוק, וכן הכתונת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קרוי חלוק עליון:
תשבץ - עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הן כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגליות, כמו שנאמר באבני האפוד (פסוק יא) מוסבות משבצות זהב, ובלעז קוראין אותו קשטונ"ש [משבצות]:
מצנפת - כמין כיפת [צ] כובע שקורין קויפ"א בלעז [שביס עשוי רשת], שהרי במקום אחר קורא להם (לט כח) מגבעות, ומתרגמיהן [ק] כובעין:
ואבנט - היא חגורה על הכתונת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן (ויקרא ח ז) ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד:
בגדי קדש - מתרומה המקודשת לשמי [ר] יעשו אותם:]
אות ל
רצונו לומר לצד רגליו ולא לצד הראש ומה שפירש רחבו כרוחב גב איש לאו דוקא דהא לקמן פירש שהיה גם כן מעט מכאן ומכאן.
אות מ
רצונו לומר מלבוש.
אות נ
רצונו לומר על המעיל.
אות ס
רצונו לומר לכהן ודעת רש"י דכל אפוד הוא לשון קישוט וכל חשב שכתוב בבגדי כהונה פירוש חגור הוא.
אות ע
ומעילים בודאי לבוש הוא אם כן אף אפוד לבוש הוא.
אות פ
רש"י נקט מלת מעיל שבפסוק ומפרש לה.
אות צ
דעת רש"י בזה שלא תפרש מצנפת מה שקורין בלשון אחר הויבן שהוא שוכב על הראש שלזה אין לו כיפה אלא מצנפת דקרא כעין כובע שהוא קשה ויש בחללו ככיפה.
אות ק
פירוש שהמגבעות של כהנים הדיוטים גם כן מצנפת הם כדאיתא בפרק קמא הממונה נטל מצנפת של אחד מהן הרי שהמצנפת קורין להם מגבעות גבי כהנים הדיוטים ובא מצנפת במקום מגבעות ומאחר שהמגבעות מתרגמינן כובעים למדנו שהמצנפת כמין כובעים הן ופעם נקראת מצנפת על שם שצונף ראשו כצניף ופעם מגבעות על שם שמכסה ראשו ככובע (רא"ם).
אות ר
דקשה לרש"י דבגדי קדש משמע דמשעת עשייתן הן קדש והא לא הוי קדש אלא לאחר לבישתן שהרי לשם אהרן ובניו נעשו ומתרץ מתרומה וכו'.
[רש"י: (ה) והם יקחו - אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן [ש] המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים:]
אות ש
פירוש כנוי והם לא ישוב על אהרן ובניו הסמוכים לו אלא על חכמי לב האמור למעלה ומפני שמלת יקחו המורה על קנין אינו נופל על האומנים כי הם אינם עושים אלא מלאכתן הוצרך לפרש שהלקיחה הוא לשון קבלה שיקבלו מהם לעשות הבגדים ומפני שאין מקבל בלתי נותן הנותן לו הוסיף מן המתנדבים את הזהב וכו'.
[רש"י: (ו) ועשו את האפוד - אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים פרקים, וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות.
האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר ומגיע עד עקביו, והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג, ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו, והכתפות מחוברות בחשב אחד לימין ואחד לשמאל, מרוחקות זו מזו שיעור הבדלת כתפים, מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר, וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד, ארוכות כדי שיעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהם לפני [ת] כתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשני קצות רחבו העליון, אחת לימין ואחת לשמאל, ושני ראשי השרשרת [הימנית] תקועין במשבצות לימין, וכן שני ראשי [א] השרשרת השמאלית תקועין במשבצות שבכתף שמאל, נמצא החושן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו.
ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה בראשו התחתון המחובר בחשב, טבעות החשן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על [ב] זה ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן, שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהא נד ונבדל, הולך וחוזר:
זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר - חמשת מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט היו מרדדין את הזהב כמין טסין דקין וקוצצין פתילים מהם, וטווין אותן חוט של זהב עם שישה חוטים של תכלת, וחוט של זהב עם שישה חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה, וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כולם כאחד, נמצא חוטן כפול עשרים ושמונה.
וכן מפורש במסכת יומא (עב א) ולמד מן המקרא הזה (שמות לט ג):
וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות, את פתילי הזהב, בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו', למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין:
מעשה חושב - כבר פירשתי (שמות כו א) שהוא אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו:]
אות ת
פירוש המשבצות היו נתונות בכתפות במקום שהיו קבועות אבני השהם.
אות א
פירוש הן העבותות הזהב וכשתוחבן בטבעות נמצא שיש לכל אחד שני ראשין והוא כפול במשבצות האפוד פירוש במשבצות שבכתפות לפי שכל מה שמחובר לאפוד קרוי אפוד והכתפות גם הם מחוברין לחשב האפוד.
אות ב
הטבעות שבכתפות היו לצד חוץ והטבעות שבחשן היו לצד פנים ואחר כך מרכסן פירוש מחברן בפתיל תכלת כדי שלא יהא נד ונבדל.
[רש"י: (י) כתולדותם - כסדר שנולדו [ג] ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי, על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, עשרים וחמש אותיות בכל אחת ואחת:]
אות ג
תקן בזה שלא תפרש כתולדותם מי שהעמיד תולדות תחלה או כמספרם ככל תולדות שבמקרא לכן פירש כסדר שנולדו והוה פירוש כתולדותם כהולדם.
[רש"י: (יא) מעשה חרש אבן - מעשה אומן של [ד] אבנים.
חרש זה דבוק הוא לתיבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו.
וכן (ישעיה מד יג) חרש עצים נטה קו, חרש של עצים.
וכן (ישעיה מד יב) חרש ברזל מעצד, כל אלה דבוקים ופתוחים:
פתוחי חותם - כתרגומו כתב מפרש [ה]: כגלף דעזקא.
חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב ניכר ומפורש:
על שמות – כמו [ו] בשמות:
מסבת משבצות - מוקפות האבנים במשבצות זהב [ז], שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן ומשקיעה במשבצות, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב, ומחבר המשבצות בכתפות האפוד:]
אות ד
תקן בזה שחרש הוא סמוך לאבן שפירושו אומן של אבן ואמר של אבנים במקום של אבן להורות שמלת אבן הוא שם המין לא של אבן אחת כי האומן לא נקרא אומן בעבור אבן אחת.
אות ה
ופירוש כגלף כחקיקה. ופירוש עזקא טבעת והודיענו בזה שפירושו פתוחי הטבעות שבהם נעשו החותמות, שהחקיקה אינה אלא על הטבעות ולא על החותם. והוסיף כ"ף הדמיון שלא תאמר שתחתום על האבנים פתוחי טבעות החותם ואין הדבר כן אלא הדמיון הוא כ' מפורש היכר האותיות כמו האותיות החרוצות בטבעות הם ניכר ומפורש כך האותיות החרוצות על שתי האבנים בשמות בני ישראל יהיה ניכר ומפורש.
אות ו
פירוש שתפתח האבנים עם השמות שהרי אין האבנים חקוקין על השמות.
אות ז
פירוש כאלו אמר מוסבות המשבצות לא שהאבנים מסבות המשבצות.
[רש"י: (יב) לזכרון - שיראה הקב"ה השבטים כתובים לפניו [ח] ויזכור צדקתם:]
אות ח
לא שיהא אהרן נושא כדי שיזכור את השם תמיד, כי פתוחי השמות הם סבה שיהיו נזכרים ולא שיהיה השם זכור. (נחלת יעקב) והא דלא פירש כן על אבני זכרון לבני ישראל. משום דהתם יש לומר דזכרון קאי אאבני אבל הכא כתיב שמותם לפני ה' וגו' לזכרון משמע שפיר שיהא הקדוש ברוך הוא וכו'.
[רש"י: (יג) ועשית משבצות - מיעוט משבצות שתים, ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן [ט], ובפרשת החושן גומר לך פירושן:]
אות ט
והוא שיהיו השרשרות תחובות בהן אבל לא פירש שיהיו ראשי השרשרות תחובות במשבצות שעל שתי כתפות האפוד מלמעלה ותהיינה תחובות על טבעות החשן מלמטה כדי שלא יזח החשן מן האפוד כו' (רא"ם).
[רש"י: (יד) שרשרת זהב - שלשלאות:
מגבלות - לסוף גבול החשן תעשה אותם:
מעשה עבות - מעשה קליעת חוטין, ולא מעשה נקבים וכפלים, כאותן שעושין לבורות י], אלא כאותן שעושין [כ] לערדסקאות, שקורין אינצינשייר"ש בלעז [כלי קטורת]:
ונתתה את שרשרות - של עבותות העשויות מעשה עבות על המשבצות הללו. ולא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות, ולא צוואת קביעתן.
ואין תעשה האמור כאן לשון צווי, ואין ונתתה האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוה על עשייתן ועל קביעתן, ולא נכתב כאן אלא להודיע מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת לומר לך המשבצות הללו יוזקקו לך לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן, תתנם על המשבצות הללו:]
אות י
למלאות מים.
אות כ
פירוש שקין שקושרין בחבל קטן.
[רש"י: (טו) חשן משפט - שמכפר על קלקול הדין.
דבר אחר:
משפט, שמברר דבריו והבטחתו [ל] אמת, דיריישנימינ"ט בלעז [הוכחה] שהמשפט משמש שלוש לשונות דברי טענות הבעלי דינים, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מיתה, אם עונש מכות, אם עונש ממון.
וזה משמש לשון בירור [מ] דברים, שמפרש ומברר דבריו:
כמעשה אפוד - מעשה חושב ומחמשת מינין:]
אות ל
פירוש כל דבר שהיה מסופק בידו אם לעשות אם לא הולך אצל חושן המשפט ובו היו כל האותיות מאל"ף בי"ת והיו האותיות בולטין ונעשו תיבה ובאותה תיבה היה נכתב אם לעשותם אם לאו.
אות מ
רצונו לומר משפט משמש שלש דברים ואחד מן הלשונות גמר דין ומשפט דכתיב גבי חושן המשפט גמר דין דהיינו לשון בירור דברים.
[רש"י: (כא) איש על שמו - כסדר תולדותם סדר האבנים [נ], אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם:]
אות נ
רצונו לומר כסדר שילדו האמהות כלומר מי שהיתה תחלה בלידה ולא נשגיח על הסדר שנולדו השבטים שהוא ראובן שמעון לוי יהודה כסדר תולדותם האמור באפוד ויהיה לפי זה יששכר וזבולון קודמים לדן ולנפתלי ויבא ששם דן יהיה כתוב על האבן ששמו לשם כמו דכתיב בספר יהושע ויקרא ללשם דן כשם דן אביהם. רא"ם האריך ואני קצרתי.
[רש"י: (כב) על החשן - בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו [ס], כמו שמפורש למטה בענין:
שרשת - לשון שורשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה (פסוק יד) בענין המשבצות.
ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר: שהרי"ש יתירה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם.
ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית, כשלשלת [ע] בלשון משנה:
גבלת - הוא מגבלות האמור למעלה (פסוק יד) שתתקעם בטבעות, שיהיו בגבול החשן.
וכל גבול לשון קצה, אשומיי"ל בלעז [גבול]:
מעשה עבות - מעשה קליעה:]
אות ס
שלא תאמר שלא לעשותן אלא על החשן אבל לא לעשותן במקום אחר ולתקנן בו כמו שמפרש רש"י בסמוך.
אות ע
והכי פירושו שעשה שלשלות להיות לו (לשרשרות) [לשרשות].
[רש"י: (כג) על החשן - לצורך החושן, כדי לקבעם בו.
ולא יתכן לומר שתהא תחלת עשייתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחלת המקרא ועשית על קצות החשן [פ] שתי הטבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן:
על שני קצות החשן - לשתי פאות שכנגד הצואר, לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד:]
אות פ
אלא ודאי פירוש לצורך החשן ואף כו'.
[רש"י: (כד) ונתתה את שתי עבתת הזהב - הן הן שרשרות גבלות הכתובות למעלה (פסוק יד) ולא פירש מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודי [צ] לא הוכפלו:]
אות צ
פירוש בפרשת עשיית החשן שם לא נזכרו העבותות.
[רש"י: (כה) ואת שתי קצות - של שתי העבותות שני ראשיהם של כל אחת:
תתן על שתי המשבצות - הן הכתובות למעלה (פסוק יד) בין פרשת החשן ופרשת האפוד, ולא פירש את צרכן ואת מקומן, עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות [בראשי] החשן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי השרשרת הימנית תוקע במשבצות של ימין, וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית:
ונתתה - המשבצות:
על כתפות האפוד - אחת בזו ואחת בזו, נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפול, ובהן הוא תלוי, ועדיין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה ונוקשת על כריסו, ואינה דבוקה לו יפה, לכך הוצרך עוד שתי טבעות לתחתיתו, כמו שמפרש והולך:
אל מול פניו – של [ק] אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים:]
אות ק
לאפוקי שלא יהיה כלפי המעיל.
[רש"י: (כז) על שתי כתפות האפוד מלמטה - שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים הבאים על כתפיו כנגד גרונו, ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות ציווה ליתן בראשן השני, שהוא מחובר [ר] לאפוד, והוא שנאמר לעומת מחברתו, סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברת לעומת [ש] החגורה, ואלו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות, הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החשן, ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החשן, ורוכסן באותן פתילין לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החושן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו, ונמצא מיושב על המעיל יפה:
ממול פניו - בעבר החיצון:]
אות ר
רצונו לומר לחשב שבאפוד.
אות ש
פירוש הכתפות היו מחוברים על החשב ברוחב והטבעות נתנונים למעלה מהן בסוף החשב ונמצא שהיה סוף החושן מגיע לתחלת החשב משום שנאמר ממעל לחשב האפוד.
[רש"י: (לא) את מעיל האפוד - שהאפוד נתון עליו [ת] לחגורה:
כליל תכלת - כולו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו:]
אות ת
דאם לא כן היה קשה הרי מעיל ואפוד כל אחד מלבוש בפני עצמו הוא ומאי זה דכתיב מעיל האפוד דמשמע שהוא מלבוש אחד?.
[רש"י: (לב) והיה פי ראשו - פי המעיל שבגבהו הוא פתיחת בית הצואר:
בתוכו - כתרגומו: כפיל לגויה.
כפול לתוכו להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט:
כפי תחרא - למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן:
לא יקרע - כדי שלא יקרע, והקורעו [א] עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה.
וכן (פסוק כח) ולא יזח החשן.
וכן (שמות כה טו) לא יסורו ממנו. הנאמר בבדי הארון:]
אות א
רצונו לומר אף על פי שפשוטו של קרא משמע שהוא טעם אלעיל מכל מקום מדלא כתיב שלא יקרע אלא לא יקרע משמע שלאו בפני עצמו הוא דכל הני שמביא רש"י ראיה מהם נמי כן הוא.
[רש"י: (לה) ולא ימות - מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו [ב] חייב מיתה בידי שמים:]
אות ב
הודיענו בזה שאין המכוון פה על שלילות המיתה רק על חיובה המתחייבת מן הלאו ושלא ימות דקרא אכולהו בגדי כהונה קאי ולא אמעיל האפוד דסמיך ליה לחודיה קאי ומחוסר אחד מן הבגדים הללו דקאמר בשביל כל הבגדים הנזכרים לעיל הוא דקאמר וכו' ובפרק שני דזבחים (דף י"ז) מפיק להו מקרא דוהיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוה להו במיתה דאמר מר זר ששימש במיתה עיין עוד בהרא"ם.
[רש"י: (לז) על פתיל תכלת - ובמקום אחר הוא אומר (שמות לט לא): ויתנו עליו פתיל תכלת.
ועוד כתיב כאן: והיה על המצנפת.
ולמטה הוא אומר (פסוק לח): והיה על מצח אהרן.
ובשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט א):
שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפילין.
למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש ואינה עמוקה ליכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעיתו שישה בשלושה [ג] מקומות הללו, פתיל מלמעלה, אחד מבחוץ, ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד, ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, הולך על פני רוחב הראש מלמעלה, ונמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו.
ונתקיימו כל המקראות:
פתיל על הציץ,
וציץ על הפתיל,
והפתיל על המצנפת מלמעלה:]
אות ג
כיון שתוחבין הפתילים דרך הנקב היה כל אחד כפול ומשלשה היה ששה והפתיל האמצעי היה באמצע הציץ וחוט אחד ממנו היה מלמעלה מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו וזהו שאמר כאן על פתיל תכלת ובמקום אחר אמר ויתנו עליו פתיל תכלת והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל דאי לא היה פתיל האמצעי היה נשמט הציץ למטה.
[רש"י: (מ) ולבני אהרן תעשה כתנת - ארבעה בגדים הללו ולא יותר [ד] כתונת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה (פסוק מב):]
אות ד
כלומר שאין פירוש שתעשה לאלה כתונת ואבנט מצנפת ומכנסים ולא לאהרן שהרי גם לאהרן עשה כאלו אלא הכי פירושו מכל אותן שמונה בגדים של אהרן תעשה ארבעה.
[רש"י: (מא) והלבשת אתם את אהרן - אותם האמורים [ה] באהרן חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט וציץ ומכנסים, הכתובים [ו] למטה בכולם:
ואת בניו אתו – אותם [ז] הכתובים בהם:
ומשחת אותם - את אהרן ואת בניו [ח] בשמן המשחה:
ומלאת את ידם - כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי, ובלשון לעז כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גנ"ט בלעז [כפפה], ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה ריוישטי"ר בלעז [להסמיך] והוא [ט] מלוי ידים:]
אות ה
לא הכתנת ומצנפת ואבנט הכתובים בצדו לבדם.
אות ו
רצונו לומר מכנסים קאי אכהן גדול ואהדיוטות.
אות ז
שהם הכתונת והמצנפת והאבנט על המכנסים האמור למטה.
אות ח
לאפוקי דלא קאי אבגדים כמו אותם דלעיל מיניה דקאי אבגדים ואמר בשמן המשחה ולא בשמן זית או בזולתו שכן כתיב בפרשה שאחריה ולקחת את הבגדים ולקחת את שמן המשחה וגו'.
אות ט
פירוש שימלא ידם בבית יד לסימן שיש לו כח חזקה בדבר שיתמנה עליו. כי כל מה שתופס בידו הוא בחזקתו והתופס במילוי יד יותר מוחזק מאלו תפסו בקצת ידו ולכך כנה המחזיק בדבר בחזקה מלוי יד.
[רש"י: (מג) והיו על אהרן - כל הבגדים האלה על אהרן הראויין לו:
ועל בניו - האמורים בהם:
בבואם אל אוהל מועד - להיכל, וכן [י] למשכן:
ומתו - הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים [כ] במיתה:
חקת עולם לו - כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזירה מיד ולדורות, לעכב בו.]
אות י
פירוש כשיבנה המקדש קאי אהל מועד אהיכל ואף על פי שאהל מועד מורה על המשכן לבד ההיכל יבא מקל וחומר דמשכן. והיה ראוי לומר למשכן וכן להיכל. (נחלת יעקב) ולא נהירא, דבהדיא אמרינן בשבועות (דף ט"ו) אלו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר וכו' ואלו נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר וכו' ומשמע דלא נוכל ללמוד לא בקל וחומר ולא במה מצינו לי נראה שהרב למד זה מהא דאמרינן בתורת כהנים (פרשת שמיני) גבי יין ושכר באהל מועד אין לי אלא אוהל מועד מנין לרבות שילה ובית עולמים תלמוד לומר חוקת עולם עד כאן. ולזה נתכוין הרב במה שכתב בסמוך בפסוק חוקת עולם.
אות כ
ומשום דמקרא דולא ימות לא למדנו רק הששה בגדים דלעיל מיניה אבל לא על המכנסים והציץ הכתובים אחריו אך קשה למה לא כתב שני בגדים הללו גם כן למעלה ולכלול אותם עם שאר בגדי כהונה כדי דקרא ולא ימות יהיה קאי אכולהו ולשתוק מקרא ולא ישאו עון ומתו? ושמא יש לומר שלא תאמר דוקא אם יש לו כל השמונה בגדים ועבד העבודה ולא לבש כל השמונה בגדים – חייב. אבל אם לא היה לו כל השמונה בגדים, כגון שנאבדו או נטמאו הוה אמינא דיכול לעבוד עבודה בבגדים הנותרים שיש לו כדי שלא לבטל הקרבן מפני שמחוסר בגדים לכן כתב ומתו יתירא ללמד שאם עבד עבודה במחוסר בגדים חייב מיתה.