[רש"י: (ב) קראתי בשם – לעשות [ש] מלאכתי, את בצלאל:]

אות ש
דקשה לרש"י דהוה ליה למימר קראתי לבצלאל. ומפרש שהכי פירושו קראתי בשם לעשות מלאכתי, למי קראתי? את בצלאל.

[רש"י: (ו) ובלב כל חכם לב וגו' -
ועוד שאר חכמי לב יש בכם, וכל אשר נתתי בו חכמה [ת] ועשו את כל אשר צויתיך:]

אות ת
שלא תאמר שכולם יהיו עם בצלאל לעזרה, דאם כן למה פירש את אהליאב יותר משאר חכמי לב. לכן פירש לומר, שאהליאב יעזור את בצלאל בכל מלאכה שהוא עוסק בעצמו, אבל שאר חכמי לב יהיו עושין מכל המלאכה אשר יתנו להם בצלאל ואהליאב. ושיעור הכתוב כן הוא: ראה קראתי בשם בצלאל וגו' וגם נתתי אתו את אהליאב וגו', ועוד כל שאר חכמי לב הנמצאים ביניהם עם כל אותן שנתתי חכמה בלבם, ועשו את כל אשר צויתיך.

[רש"י: (ח) הטהרה - על שם [א] זהב טהור:]

אות א
דקשה לרש"י דמשמע דשאר הכלים לא היו טהורים, לכך פירש שרצונו לומר מזוקק לא טהור מטומאה. (רא"ם).

[רש"י: (י) ואת בגדי השרד - אומר אני לפי פשוטו של מקרא אי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר.
לפי שנאמר [ב] אצלם ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד, הם בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני, האמורין בפרשת מסעות (במדבר ד יב) ונתנו אל בגד תכלת, (שם יג) ופרשו עליו בגד ארגמן, (שם ח) ופרשו עליהם בגד תולעת שני.
ונראין דברי, שנאמר (שמות לט א) ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש, ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש:
בגדי השרד - יש מפרשים: לשון עבודה ושירות.
כתרגומו: לבושי שמושא. ואין לו דמיון במקרא.
ואני אומר, שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים [ג], ותרגום של מכבר, שהיו ארוגים במחט עשויים נקבים נקבים לצידי"ץ בלעז [רשת]:]

<אות ב
כלומר הא מיד אחר כך כתיבי בגדי הקדש שמע מינה שאלו אחרים הן.

אות ג
שמתורגם סרדין על שם שהיו וכו', אם כן שרד נמי פירושו כן.

[רש"י: (יא) ואת קטרת הסמים לקדש - לצורך הקטרת [ד] ההיכל שהוא קדש:]

אות ד
(גור אריה) והלמ"ד הוא במקום בעבור. ולא פירש דמלת לקדש קאי גם כן על שמן המשחה, כמשמעות המקרא, מפני שעל ידי השמן נעשה קדש. והוה ליה למימר לקדש בפת"ח תחת הקו"ף, ומלת לקודש משמעו שכבר הוא קודש.

[רש"י: (יג) ואתה דבר אל בני ישראל - ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת [ה] המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה:
אך את שבתתי תשמרו - אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה שבת אל תדחה מפניה.
כל אכין ורקין מיעוטין, למעט [ו] שבת ממלאכת המשכן:
כי אות הוא ביני וביניכם - אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה:
לדעת - האומות [בה] כי אני ה' מקדשכם:]

אות ה
דקשה לרש"י היאך באה פרשה זו לכאן.

אות ו
ואם תאמר, לעיל ממעט זה מדסמיך פרשה זו לכאן. ויש לומר דלעיל לא הוי ממעט אלא צבור, כמו הבאת הנדבה שהיתה בצבור, אבל יחיד הוה אמינא שמותר לעשות מלאכה למשכן, לכן צריך למכתב אך.

[רש"י: (יד) מות יומת - אם יש [ז] עדים והתראה:
ונכרתה - בלא התראה:
מחלליה - הנוהג בה חול בקדושתה:]

אות ז
מד"ונכרתה" דבתריה בידי שמים, אם כן יומת הוא בידי אדם, ואין מיתה בידי אדם אלא בעדים והתראה. (ועיין בנחלת יעקב טעם למה במיתה בידי אדם כתיב מות יומת).

[רש"י: (טו) שבת שבתון - מנוחת מרגוע [ח] ולא מנוחת עראי:
שבת שבתון - לכך כפלו הכתוב לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו (ויקרא כג לב) שבת שבתון הוא לכם, אסור בכל מלאכה.
אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם) אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש:
קדש לה' - שמירת קדושתה לשמי ובמצוותי:]

אות ח
כלומר מנוחה חשובה.

[רש"י: (יז) וינפש - כתרגומו: ונח.
וכל לשון נופש והוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח מהמלאכה.
ומי שכתוב בו (ישעיה מ כח) לא ייעף ולא יגע, וכל פעלו [ט] במאמר, הכתיב מנוחה [י] לעצמו, לשבר [כ] האוזן מה שהיא יכולה לשמוע:]

אות ט
לשון קושיא הוא, רצונו לומר, הקדוש ברוך הוא שכתוב בו לא ייעף וגו'.

אות י
רצונו לומר, הוא אומר לכתוב מנוחה על עצמו.

אות כ
מסקנא דתירוצא הוא.

[רש"י: (יח) ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן [ל] ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:
ככלתו - ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד [מ] כולה בזמן מועט כזה.
דבר אחר:
מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ישעיה ג יח - כד) אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים:
לדבר אתו - החקים והמשפטים שבואלה המשפטים:
לדבר אתו – מלמד [נ] שהיה משה שומע מפי הגבורה וחוזרין [ס] ושונין את ההלכה שניהם יחד:
לחת - לחת כתיב [ע] שהיו שתיהם שוות.]

אות ל
דאם לא כן איך ידע משה אם נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה המשכן, עד שצוה להם משה על נדבת המשכן, שמא לא נתרצה הקדוש ברוך הוא רק על נתינת הלוחות לישראל, שנאמר לו בפירוש פסל לך שני לוחות אבנים וגו', והוכרח לזה מפני קיום הדת, שאי אפשר לדחותן מן הדת מאחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהם עול תורה ומצות, ואף על פי שחזרו לסורן הראשון הרי הן כישראל שמומר הוא כישראל לכל דבריו, וכל שכן ישראל שכבר חזרו בתשובה כדכתיב ויתנצלו את עדים וגו' שהוא מן הדין ליתן להם את הלוחות אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכו, שהוא חבה יתירה, שמא לא נתרצה לזה אלא ודאי וכו'.

אות מ
לכך מסרה לו ככלה כלומר שהיא קנויה לו.

אות נ
דקשה לרש"י, דליכא למימר מדבר צווי של משכן, דהא מעשה העגל קודם לכן היה כדפירש רש"י לעיל. לכך פירש, כשכלה לדבר אתו החקים והמשפטים שבואלה המשפטים. וכתב הרא"ם ולכן זאת הפרשה דבקה בסוף פרשת משפטים, דכתיב ביה ויבא משה בתוך הענן ויהי משה בהר ארבעים יום וגו' ודלא כרבי ישמעאל דאמר ואלה המשפטים ו' מוסיף על הראשונים וכו' ופירושו כמו שהדברות נאמרו בקולות וברקים במעמד כל ישראל, אף משפטים כן. עד כאן לשונו.

אות ס
מדכתיב לדבר אתו ולא כתיב לדבר אליו, אלא מלמד שהיה וכו'.

אות ע
כאלו לא היו רק אחד.