[רש"י: (ג) אל ארץ זבת חלב ודבש – אני [ה] אומר לך להעלותם:
כי לא אעלה בקרבך - לכך אני אומר לך [ו] ושלחתי לפניך מלאך:
כי עם קשה ערף אתה - וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים [ז] בי מרבה אני עליכם זעם:
אכלך - לשון כליון:]

אות ה
שקאי אלעיל שאמר לך עלה מזה וגו', ולא על דסמיך ליה וגרשתי את הכנעני וגו' אל ארץ זבת חלב וגו'.

אות ו
שטעם הוא אלעיל שאמר הנה מלאכי ילך לפניך, ולמה? כי לא אעלה וגו', ולא ששב אל הסמוך לו על לך עלה מזה.

אות ז
והא דכתיב ילך נא ה' בקרבנו כי מה קשה עורף הוא, דמשמע דאדרבה, משום שהוא קשה עורף ראוי שילך השם ביניהם, והוא סותר מה שנא' כאן. כבר תיקן רש"י ז"ל שם ואמר כי מלת כי במקום אם ופירוש אם עם קשה עורף הוא וימרה בך וכו' אתה תסלח לעונינו וגו'. (הרא"ם).

[רש"י: (ה) רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך - אם אעלה בקרבך, ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמו, שנאמר (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך:
ועתה - פורענות זו תלקו [ח] מיד, שתורידו עדיכם מעליכם:
ואדעה מה אעשה לך - בפקודת שאר העון. אני יודע [ט] מה שבלבי לעשות לך]

אות ח
כלומר, זה אעשה לכם מיד. כלומר, לא שמלת ועתה מתחייב ממה שקדם, כמו ועתה הנה אשתך קח ולך, ועתה שני בניך וגו'. כי אי אפשר לפרש כן כי המאמר הקודם הוא לטובתם ששולח המלאך ואינו הולך הוא בעצמו. ופסוק ועתה הורד עדיך הוא לפורענות. ואם תאמר, הא לעיל כתיב הם עצמן הורידו עדים מעליהם, דכתיב ולא שתו איש עדיו עליו. ויש לומר, דלעיל לא הורידו אלא לפי שעה כדרך האבלים, אבל הקדוש ברוך הוא אמר להם שיורידו לעולם.

אות ט
לא שעל ידי הורדת עדים ידע מה לעשות להם, כמובן מן הכתוב, כי אין הורדת העדי סבה שידע מה לעשות להם.

[רש"י: (ו) את עדים מהר חורב - את העדי שהיה [י] בידם מהר חורב:]

אות י
לא שהסירו עדים בעוד שהיו בהר חורב, שהרי לא הסירו עדים אלא אחרי מעשה העגל ויחסר שי"ן וכאלו כתיב שמהר חורב. (קיצור מזרחי) ואם תאמר הא כבר כתיב ולא שתו איש עדיו עליו, ואם כן למה הוצרך הקדוש ברוך הוא לצוות ועתה הורד וכו'? (בחי) כי מעצמם נמנעו ולא שתו כל עדים עליהם אלא קצת. וכשנצטוו מפי השם יתברך, סלקו כל העדיים לגמרי והפשיטום מהם ועיין שם עוד תירוצים אחרים.

[רש"י: (ז) ומשה - מאותו עון והלאה:
יקח את האהל - לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנודה[כ] לרב, מנודה לתלמיד:
הרחק – אלפים [ל] אמה, כענין שנאמר (יהושע ג ד) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה:
וקרא לו - והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה:
כל מבקש ה' - מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני השכינה:
יצא אל אהל מועד - כמו יוצא.
דבר אחר:
והיה כל מבקש ה' – אפילו [מ] מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה:]

אות כ
פירוש ישראל מנודים לרב שהוא הקדוש ברוך, הוא גם מנודים לתלמיד, כלומר לי שאני תלמיד של הקדוש ברוך הוא.

אות ל
והטעם כדי שיהיו רשאין כל מבקשי ה' לבוא אל האהל ביום השבת כמו ביריחו בימי יהושע.

אות מ
מריבוי דכל מרבה ליה.

[רש"י: (ח) והיה - לשון הווה:
כצאת משה מן המחנה - ללכת אל [נ] האהל:
יקומו כל העם - עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם:
והביטו אחרי משה - לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:]

אות נ
דקשה לרש"י למה כתיב כצאת משה אל האהל הוה ליה למימר כשנכנס משה אל האהל. ומפרש, דלצאת קאי איציאה שיצא מן מחנה ישראל, ולא קאי אאהלו של משה.

[רש"י: (ט) ודבר עם משה - כמו ומדבר עם [ס] משה.
תרגומו: ומתמלל עם משה שהוא כבוד שכינה.
כמו (במדבר ז פט) וישמע את הקול [ע] מדבר אליו, ואינו קורא מדבר אליו.
כשהוא קורא מדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:]

אות ס
כלומר, שהוא לשון הווה.

אות ע
הדלי"ת בדגש ובחירק תחת המ"ם ואינו קרוי מדבר בשו"א תחת המ"ם, משום דמדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט אבל מדבר בחיר"ק פתרונו - הקול מדבר בינו וכו'.

[רש"י: (י) והשתחוו – לשכינה [פ]:]

אות פ
לא לפתח אהלו של משה, כמובן מאיש פתח אהלו, שפירושו לפתח אהלו רק בעבור שעמוד ענן שם אמר איש פתח אהלו.

[רש"י: (יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים - ומתמלל עם משה:
ושב אל המחנה - לאחר שנדבר [צ] עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה [ק] נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר [ר] עלה, שנאמר (שמות לב ל) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו', עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דברים ט יח) ואתנפל לפני ה' וגו', ובראש חדש אלול נאמר לו (שמות לד ב) ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם (דברים י י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו', מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון. אמור מעתה אמצעיים היו בכעס.
בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד:
ושב אל המחנה - תרגומו: ותב למשריתא. לפי שהוא לשון הווה, וכן כל הענין.
וראה כל העם - וחזן.
ונצבו - וקיימין.
והביטו - ומסתכלין.
והשתחוו - וסגדין.
ומדרשו:
ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם:]

אות צ
דאם לא כן למה היה שב אל המחנה אחר שדיבר הקדוש ברוך הוא עמו פנים אל פנים? והלא במקום שדיבר השם עמו שם היתה דירתו, כדכתיב: והיה כבא משה האהלה וגו'.

אות ק
רצונו לומר מסדר הלמוד. מפני שקודם יום הכיפורים לא היה לו פנאי ללמוד ולא ללמד, מפני טרדות העגל ושהתפלל עליהם וקבלת לוחות האחרונות. אבל לקיחת האהל היה תיכף אחר מעשה העגל.

אות ר
ואם תאמר, והלא בפרשת יתרו ובפרשת עקב כתב שעלה בשמונה עשר בתמוז. ויש לומר משום דבשלהי מסכת תענית תירץ אביי על קושיא שהקשה שם, תמוז דהאי שתא מלויי מלייה. ורש"י ז"ל, כשרוצה לפרש החשבון של ארבעים יום עם לילות לפי מנהג החדשים אחד מלא ואחד חסר שתמוז לעולם חסר אומר בי"ח וכשרוצה לפרש החשבון לפי מה שאמרו תמוז דהא שתא מלויי מלייה אומר בתשעה עשר. (הרא"ם). (נחלת יעקב) ולי נראה דבין תמוז לתמוז נתחלף לו דהא אביי אמר על אותו תמוז של שלוח מרגלים וזהו בשנה שניה ואלו תמוז של העגל הוא בשנה ראשונה עיין שם. א"נ (נ"ל שהוא ר"ת אך נראה) שהעליה היתה בשמונה עשר, אבל חשבון של ארבעים יום לא היה כי אם בתשעה עשר, כי יום שמונה עשר לא היה לילו עמו.

[רש"י: (יב) ראה אתה אומר אלי - ראה, תן עיניך ולבך על דבריך.
אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי (שמות כג כ) הנה אנכי שולח מלאך [ש], אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה:
ואתה אמרת ידעתיך בשם - הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות [ת], שהרי אמרת לי (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם:]

אות ש
כתב הרא"ם לפי דעתי שיבוש נפל בספרים, והיה לו לכתוב ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי וגו', כי מאמר הנה אנכי שולח וגו', קודם מעשה העגל נאמר, ואף על פי שפרש"י שם כאן נתבשר שעתידין ישראל לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך וגו', מכל מקום מאמר ושלחתי לפניך מלאך שהוא אחר מעשה העגל, הוא העיקר: (נחלת יעקב) ונראה לי, שצריך לומר הנה מלאכי ילך לפניך שהוא מוקדם לפסוק ושלחתי לפניך. וגם שזה הפסוק קרוב יותר לומר שטעות נפל בספרים, ונתחלף בין הנה מלאכי ילך ובין הנה אנכי שולח וגו'.

אות ת
דקשה לרש"י, דמשמע מן הקרא דידיעת השם למשה לבד הוא בפרטות, אבל לשאר בני אדם אין ידיעת השם והשגחתו בפרטות אלא בכללות, וחלילה זה כי השגחת השם בפרטות על כל ברואיו מקרני ראמים עד ביצי כנים לכך פירש בשם חבת חשיבות וכו'.

[רש"י: (יג) ועתה - אם אמת שמצאתי חן [א] בעיניך הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותן [ב] למוצאי חן בעיניך:
ואדעך למען אמצא חן בעיניך - ואדע בזו מידת תגמולך מה היא מציאת חן [ג] שמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכיר [ד] כמה שכר מציאת החן:
וראה כי עמך הגוי הזה - שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה [ה] תודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (דף ז א):
ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי:]

אות א
דקשה לרש"י, דבפסוק משמע שהיה ספק למשה אי אמר הקדוש ברוך הוא שמצא חן בעיניו, והא אמר משה מתחלה להקדוש ברוך הוא איך שאמר אליו מצאת חן בעיני. לכך פירש אם אמת הוא שמצאתי חן, דלמא מה שאמרת מצאת חן בעיני מצחק היית בי כדרך בני אדם.

אות ב
דאם לא כן מה ענין זאת הבקשה כאן.

אות ג
פירוש והוא דבוק עם הודיעני נא את דרכיך כלומר הודיעני מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך אז אדע מציאת חן שמצאתי בעיניך מה היא.

אות ד
כלומר למען אכיר ואדע התועלת של מציאת החן מה היא, ובזה אדע מדת תגמולך למציאת החן שמצאתי בעיניך.

אות ה
פירוש, כמו שאני מבקש שתודיענו מה שכר אתה נותן לי במציאת החן אשר מצאתי בעיניך כך אני מבקש גם כן שתודיעני מה שכר תתן לי בהנהגת העם הזה אשר אני מנהיג אותם. דאם לא כן מה ענין זה לכאן וכו'. (הרא"ם).

[רש"י: (טו) ויאמר אליו - בזו אני חפץ [ו], כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה:]

אות ו
אף על גב שכבר נתרצה הקדוש ברוך הוא לו באמרו פני ילכו, מכל מקום רצה להודיע לו חבתן של ישראל בהליכתו עמהם. ואמר, שאם חס ושלום לא היה מתרצה ללכת עמהם, לא היו עולים משם עד שימותו הם ובניהם וכל אשר להם.

[רש"י: (טז) ובמה יודע אפוא - יודע מציאות החן, הלא בלכתך עמנו.
ועוד דבר אחר:
אני שואל ממך [ז] שלא תשרה שכינתך [עוד] על אומות העולם:
ונפלינו אני ועמך - ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, כמו (שמות ט ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו':]

אות ז
דעת רש"י, שבקשת ונפלינו וגו' אינה מענין הבקשה הראשונה, שהוא מידיעת השכר, מציאת החן, ושכר החן, ושכר הנהגת העם. כי זאת הבקשה היא שלא ישרה שכינתו בעובדי כוכבים ומזלות אלא בישראל.

[רש"י: (יח) ויאמר הראני נא את כבודך - ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים [ח], והוסיף לשאול לראותו מראית כבודו:]

אות ח
דאם לא כן אין ענין לבקשה זאת כאן.

[רש"י: (יט) ויאמר אני אעביר וגו' - הגיעה שעה, שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפילה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל [ט], הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה, שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מידת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה:
וקראתי בשם ה' לפניך - ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקרא י"ג מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי [י] לא כלים:
וחנתי את אשר אחן - אותן פעמים שארצה [כ] לחון:
ורחמתי - עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו (שמות לד י) הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם:]

אות ט
(רא"ם)מכל זה משמע, שבלאו בקשתו היה צריך להראותו וללמדו סדר התחלה שאני אעביר כל טובי וכו', ואינה תשובה לבקשתו שהוא ראיית הכבוד. לזה אמר, שבלאו הכי היה צריך ללמדו סדר התפלה, מפני שנראה מדברי משה שאם תמה כו' חס ושלום, מפני שאמר זכור לאברהם וגו'. לכן צריך אני ללמדך סדר תפלה לכל שואל, שבו תקובל שאלתו. ומאותו הסדר תוכל נמי להשיג בקשת ראיית הכבוד במה שאראה אותך, והיא ראיית אחוריים, הוא קשר של תפילין, ולא ראיית הפנים, כי לא יראני האדם וחי.

אות י
פירוש מה שאין כן זכות אבות, יש לחוש שמא תכלה.

אות כ
לא כמו שמובן מן הכתוב, שאחון לאותן שאחון וארחם לאותן שארחם. כי אותו שחננו השם אינו צריך עוד חינון, ואותו שמרחם עליו אין צריך עוד רחמים רק עתים אענה ועתים לא אענה וכו'.

[רש"י: (כא) הנה מקום אתי - בהר אשר אני מדבר עמך תמיד [ל], יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו.
ומדרשו:
על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואיני אומר אני במקום, שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:]

אות ל
הודיע לנו שהמקרא קצר, והיה ראוי לכתוב בהר ומפני שהחסרון ראוי שיהיה בכח המאמר אשר בהר, אמר אשר אני מדבר עמך תמיד, כלומר, ומסתמא המקום ההוא בהר, מכיון ששם הדיבור תמיד. ולפי שמלת אתי מורה עמי, לא בהר, יש מקום מוכן לצרכך, שהוא בכח מלת אתי.

[רש"י: (כב) בעבור כבודי – כשאעבור [מ] לפניך:
בנקרת הצור - כמו (במדבר טז יד) העיני האנשים ההם תנקר.
(משלי ל יז) יקרוה עורבי נחל.
(מלכים ב' יט כד) אני קרתי ושתיתי מים.
גזרה אחת להם, נקרת הצור [נ] כריית הצור:
ושכתי כפי - מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל.
ותרגומו: ואגין במימרי [ס].
כינוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף [ע] ממש:]

אות מ
ומלת כבודי מורה על עצמו. והראיה על זה, שהרי אחרי זה כתיב עד עברי במקום עד עבור כבודי.

אות נ
פירוש חקיקת הצור, מלשון כי יכרה.

אות ס
זה התרגום של ושכותי כפי.

אות ע
אלא במאמר יכול להצילו עליו.

[רש"י: (כג) והסרותי את כפי - ואעדי ית דברת יקרי [פ], כשאסלק הנהגת כבודי מנגד פניך ללכת משם ולהלן:
וראית את אחורי - הראהו קשר של תפילין.]

אות פ
זה תרגומו של והסירותי את כפי. ורש"י מפרש ליה כשתסלק כו'.