[רש"י: (א) ויקהל משה - למחרת יום הכפורים [א] כשירד מן ההר.
והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים [ב], אלא הן נאספים על פי דבורו.
ותרגומו [ג]:
ואכנש:]

אות א
דלעיל כתיב ברדת משה מהר וגו' וזה היה ביום הכיפורים וזה קאי עליו, דהא אחריו מיד כתיב ויקהל משה. שמע מינה שהיה למחרת יום הכיפורים (רא"ם). ועוד יש לומר כיון דעיקר ההקהל היה בשביל נדבת מלאכת המשכן ושתבא נדבת זהב למשכן לכפר על זהב העגל אם כן מסתמא היה זה מיד ברדתו מן ההר כדי שיהא להם כפרה מיד על מעשה העגל שיסור חרון אף מישראל ועיין לעיל פרשת כי תשא על פסוק ויתן אל משה. ואם תאמר והא לא היה לו פנאי למשה להקהילם ולצוות על נדבת מלאכת המשכן דממחרת יום הכיפורים היה יושב ודן את העם כל היום כולו כמו שכתוב בפרשת יתרו ויהי ממחרת וישב משה לשפוט וגו' ושם פירש רש"י ממחרת יום הכיפורים ומוכיח שם שכן הוא. ויש לומר שרש"י בעצמו מתרץ שם דמה שכתוב מן הבקר עד הערב למדנו כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו'.

אות ב
הוכחת רש"י הוא מדנקוד היו"ד בפת"ח ולא בחיר"ק מורה שהוא לשון הפעיל כמו ויסע משה את העם וכמו אשר המה מלינים שהוא גם כן לשון הפעיל.

אות ג
כתב הרא"ם לא הבינותי כוונת הרב בזה מה היא (נחלת יעקב) ולי נראה שכתב כן לפי שראה הרב שני גרסאות בהתרגום לפיכך הוכיח שהגירסא הישרה היא ואכניש לא וכנש וכן הוא בפרשת קרח ויקהל עליהם קרח שתרגום שלו ואכניש אבל בפרשת חקת בפסוק ויקהלו וגו' אל פני הסלע תרגום אונקלוס ויונתן וכנשו.

[רש"י: (ב) ששת ימים - הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן [ד], לומר שאינה דוחה את השבת:]

אות ד
דקשה לרש"י, למה ליה להזהירם עוד על שבת, הא כבר הזהירם אלא לומר וכו'. ואם תאמר דלמא אדרבה לכך הוכפלה לומר לך אף על פי שכתוב לא תעשו כל מלאכה מכל מקום מלאכת המשכן דוחה שבת. ויש לומר, כיון דכתיב בתחלה פרשת שבת ואחר כן פרשת מלאכת המשכן, ודאי אותו שכתוב בתחלה הוא עיקר והשני נדחית מפניו, ותדע לך שכן הוא, דאם לא כן קשה, למה הפך משה רבינו עליו השלום הענין דבפרשת תשא בדבור הקדוש ברוך הוא למשה היה אזהרת שבת לאחר מלאכת המשכן ולהכי כתב שם אך את שבתותי וגו' ופירש רש"י כל אכין ורקין מיעוטין הן למעוטי שבת ממלאכת המשכן אם כן קשה למה לא אמר משה לישראל הענין כמו שצוה לו הקדוש ברוך הוא אלא משום הכי הקדים כדי להודיע שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת.

[רש"י: (ג) לא תבערו אש - יש מרבותינו אומרים:
הבערה [ה] ללאו יצאת [ו], ויש אומרים לחלק [ז] יצאת:]

אות ה
דקשה לרש"י הא הבערה בכלל מלאכה היא.

אות ו
פירוש שאינה אב מלאכה להתחייב עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא הוא.

אות ז
דהוה אמינא, שאם עשה שלשים ותשע מלאכות בהעלם אחד, שאינו חייב אלא חטאת אחת. לכך יצאה לחלק.

[רש"י: (ד) זה הדבר אשר ציווה ה' – לי [ח] לאמר לכם:]

אות ח
דמקרא משמע זה הדבר צוה לכל ישראל, לאמר לאחרים. לכן פירש לי צוה שאומר לכם בהקהל לאפוקי שאר אמירות לא היו בהקהל.

[רש"י: (ה) נדיב לבו - על שם שלבו נדבו קרוי [ט] נדיב לב.
כבר פירשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צואתן:]

אות ט
דקשה לרש"י למה כתיב דוקא נדיב לבו ומתרץ על שם שלבו נדבו.

[רש"י: (יא) את המשכן - יריעות התחתונות [י] הנראות בתוכו קרויים משכן:
את אהלו - הוא אהל יריעות עזים [כ] העשוי לגג:
ואת מכסהו - מכסה עורות האילים [ל] והתחשים:]

אות י
דקשה לרש"י, כיון שכתיב את המשכן, למה ליה למכתב אחר כך את אהלו ואת מכסהו, הא הכל בכלל משכן.

אות כ
מפני שמצינו ביריעות העזים שנקראים אהל, שנאמר ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן.

אות ל
כי כן כתיב ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ועורות תחשים.

[רש"י: (יב) ואת פרכת המסך - פרוכת המחיצה.
כל דבר המגין [מ], בין מלמעלה בין מכנגד, קרוי מסך וסכך.
וכן (איוב א י) שכת בעדו.
(הושע ב ח) הנני שך את דרכך:]

אות מ
דקשה לרש"י, דפרוכת משמע וילון שהוא תלוי כנגד הפתח, ומסך משמע שהוא סכך פרוש על הגג, ל"פ דמסך פירוש מחיצה. וכענין זה צריך לפרש כל פעם בפרשה זו, כי מסך פעמים נאמר על הסכך ופעמים נאמר על המחיצה, כמו שכת בעדו הנני שך את דרכך.

[רש"י: (יג) לחם הפנים - כבר פירשתי (שמות כה כח) על שם שהיו לו פנים [נ] לכאן ולכאן, שהוא עשוי כמין תיבה פרוצה:]

אות נ
דקשה לרש"י, והא כל אשה יכולה לאפות לחם. ועל זה פירש כבר פירשתי וכו', ולכך צריך חכם לב.

[רש"י: (כב) על הנשים - עם הנשים [ס] וסמוכין אליהם:
חח - הוא תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע [ע], והוא הצמיד:
וכומז - כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה.
ורבותינו פירשו [פ] שם:
כומז כאן מקום זמה:]

אות ס
(נחלת יעקב) דקשה לרש"י, דאין מקבלין צדקה מן הנשים אלא דבר מועט. לפיכך אמר שבאו האנשים עם הנשים.

אות ע
דמתרגם על חח - שירין, וכן על אצעדה שבפרשת מדין מתרגם נמי שירין ועל צמידין מתרגם נמי שירין, ופירושן של אלו פשיטא שהוא תכשיט.

אות פ
דקשה לרש"י על פירושו, דמשמע שכומז הוא שם העצם לדבר ערוה והלא לשוננו נקרא לשון הקודש לפי שאין בו מלה המורה על הערוה לכך מביא ורבותינו וכו'.

[רש"י: (כג) וכל איש אשר נמצא אתו - תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים [צ] כולם הביאו:]

אות צ
יש מקשים, למה מדלג רש"י שש ועזים. ונראה לי ליישב, דיש עוד להקשות על דברי רש"י, שפירש דקרא או או קאמר ללא צורך, דהיכי סלקא דעתך לומר דוקא מי שיש לו כל הדברים יביא ומי שאין לו כל הדברים לא יביא? ומה יעשה הענין שאין לו אלא מין אחד? והקרא קאמר מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי אלא על כרחך צריך לומר, משום שמצינו כי שלשה מינים הללו דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני, ששלשתם אלו הם תמיד בכל מלאכת המשכן ובבגדי כהן גדול. וכן עורות אילים מאדמים ועורות תחשים, משניהם יחדיו עשו מכסה לאהל, כמו שפירש רש"י בפרשת תרומה משום הכי הוה סלקא דעתך אמינא דכל מי שיש לו כל הדברים אלו דוקא יביא ומי שאין לו אלא מין אחד לא יביא, כיון דשלשתן צריכין למלאכה, שאין עושין שום דבר מזה בלא זה. אבל שש מצינו בבגדי כהנים הדיוטים שעשו משש לבד, וכן אותן ארבעת בגדי כהן גדול שהיה עובד בהן בעבודת פנים ביום הכיפורים וכן בשאר עבודות וכן בנוצה של עזים, לא היו עושין מהן שום דבר רק יריעות עזים, פשיטא הוא דיביאו לבדם ומשום הכי לא נקט רש"י שש ועזים כיון דמילתא דפשיטא הוא שיביאו לבדם ועוד דכתיב וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' טוו את העזים דמשמע מקרא את העזים לבד הביאו ומדסמיך בכל הענין שש אצל עזים, ללמד בא להקישו לעזים שלבדו בא. משום הכי לא צריך לפרש דשש ועזים לבדו בא.

[רש"י: (ל) חור - בנה של מרים [ק] היה:]

אות ק
דקשה לרש"י למה לא יחסו אלא עד חור לא הוה ליה למימר אלא בצלאל בן אורי למטה יהודה ומתרץ חור בנה של מרים היה שהיתה נביאה לכך זכה לזה.