[רש"י: (ח) במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר [ב] הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות [ג] במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים [ד], לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות.
ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה [ה] ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר (שמות לח כט ל), ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחושת של כיור מנחשת התנופה, כך דורש רבי תנחומא.
וכן תרגם אונקלוס:
במחזית נשיא [ו].
והוא תרגום של מראות מירידויר"ש בלעז [מראות].
וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג כג) והגליונים, מתרגמינן ומחזיתא:
אשר צבאו – להביא [ז] נדבתן:]

אות ב
ואם תאמר והא כומז שהוא דפוס של בית הרחם שהוא מאוס ביותר למה לא היה משה מואס בו. ויש לומר דגבי כומז שהביאו גם חח ונזם וטבעת בהדי כומז ואחר כך התיכן ביחד באש היה הכומז בטל ביניהם אבל הכא לא הביאו שום נחושת יותר אלא מראות הצובאות, והיו יכולין לראות שם במראיהן, לכך לא היה רוצה לקבלן. ועוד יש לומר דכומז היה כדי לבטל היצר הרע כלומר כדי למנוע שלא יוכל לבא לידי זימה. אבל על ידי המראות באים לידי זימה, משום הכי היה מואס בהן אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל רצונו לומר תקבלם.

אות ג
כלומר הצובאות לשון צבאות. וכן משמע הפסוק, באותן מראות אשר באו מהן צבאות רבות.

אות ד
פיתוי דברים דתרגום כי יפתה - ארי ישדל.

אות ה
כלומר מי שמקנא לאשתו בודקה באותן מים המאררים, כדכתיב בפרשת נשא.

אות ו
כלומר אונקלוס תרגם נמי שמראות הן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטין וכן תרגם על הגליונים מחזייתא, והגליונים בודאי הם מראות שמתקשטין בהם הנשים.

אות ז
כלומר צבאו לשון צבא, שמתקבצין יחד. ולמה קבצו יחד, ומפרש שקבצו להביא נדבתן אל פתח אהל מועד.

[רש"י: (יח) לעמת קלעי החצר - כמדת קלעי [ח] החצר:]

אות ח
דלא שייך למכתב לעומת אלא מה שהוא כנגד והקלעים לא היו כנגדם אלא בצדדיו. לכך פירש כמדת, כלומר שיהא כמדתו.


[רש"י: (כא) אלה פקודי - בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן [א], לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו:
המשכן משכן - שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני [ב] חורבנין על עונותיהן של ישראל:
משכן העדת – עדות [ג] לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם:
עבדת הלוים - פקודי המשכן וכליו היא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד [ד] להקים איש איש למשאו המופקד עליו, כמו שאמרו בפרשת נשא (במדבר ד):
ביד איתמר - הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו:]

אות א
דקשה לרש"י הוה ליה למימר ואלה בוא"ו מוסיף על הראשונים ומתרץ דלא תטעה לומר דקאי דוקא אכלי המשכן דסמיך ליה ותקשה לך למה מנה מנין המשקולות כמה היה לכך כתב אלה בלא וא"ו המוסיף לומר דקאי נמי על משקלי נדבת המשכן כמה משקלות היו ולאו דוקא על כלי המשכן.

אות ב
ואם תאמר הא לא מיותר לדרשא אלא חד משכן וחד איצטריך לגופיה. ויש לומר, מדשני הקרא בלשונו וכתב המשכן משכן, ולא כתיב תרוייהו בה"א, או בלא ה"א ודאי הה"א קאי על המשכן המיוחד דהיינו בית עולמים שהוא בית המקדש. אם כן קשה, למה מכנה אותו הכתוב בלשון משכן, אלא רמז וכו'.

אות ג
אבל הא דנתן להם הלוחות אינו עדות דיש לומר דנתן להם שלא לדחותן בידים, כיון שנתגיירו וקבלו עליהם עול תורה והמצות. ואף על פי שחטאו הוו להו כישראל, שישראל מומר לא פקע מיניה שם ישראל כדכתיב חטא ישראל וגו' אף על פי שחטא ישראל הוא. (הרא"ם). ולי נראה, כיון שמי שחטא בעדים ובהתראה, כבר נהרגו על ידי בני לוי. בעדים ולא בהתראה מתו במגפה. בלא עדים ובלא התראה בדק אותם כסוטות אם כן הנשארים לא חטאו.

אות ד
דקשה לרש"י דפשוטו של קרא משמע דעבודת הלוים הוא פקודי המשכן כלומר מנין כלי המשכן לכן פירש לשאת ולהוריד.

[רש"י: (כד) ככר - שישים מנה, ומנה של קדש כפול [ה] היה, הרי הככר מאה ועשרים מנה, והמנה עשרים וחמשה סלעים, הרי ככר של קדש שלושת אלפים שקלים, לפיכך מנה בפרוטרוט כל [ו] השקלים שפחותין במנינם משלושת אלפים שאין מגיעין לככר:]

אות ה,
דקשה לרש"י דאי לא כפול היה אלא לא היו כי אם ששים מנה, ומנה עשרים וחמש סלעים שהם שקלים, אז יעלו הבקע לגלגלת למאתים ואחד ככר ואחד עשר מנה. דהא שלש מאות אלף ואלף ושבעה מאותו שבעים וחמשה שקלים שלימים היו, וחמש עשרה מאות שקלים עולין לככר כי עשרה מנה הם חמשים ומאתיים שקלים ולפי חשבון זה ששים מנה הם חמשה עשר מאות שקלים נמצא מאת הככר הם מאה וחמשים אלף שקלים נמצא לפי החשבון זה יהיה מאתיים ואחד ככר ואחד עשר מנה ומתרץ דמנה של קודש כפול היה ואם כן שלש אלפים שקלים עולין לככר ונמצא מאת ככר הם שלש מאות אלף שקלים וק"ל.

אות ו
פירוש אם המנה של הקדש כפול אתי שפיר דמנה בפרוטרוט אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים יתירים שלא הגיעו לככר אבל אם אמרת דלאו כפול היה כיון שחמשה עשר מאות שקלים עולין לככר למה חשב אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שלא הגיעו לככר היה לו לחשוב שני מאות ככרים וככר אחד ושני מאות וחמשה ושבעים שקלים שלא הגיעו לככר. אלא שמע מינה דכפול היה המנה. וזה גם כן ראיה שמנה של קדש כפול ונמצא שככר נמי כפול.

[רש"י: (כו) בקע - הוא שם משקל של [ז]] מחצית השקל:
לשש מאות אלף וגו' - כך היו ישראל, וכך עלה מניינם אחר שהוקם [ח] המשכן בספר במדבר.
ואף עתה בנדבת המשכן כך היו. ומנין חצאי השקלים של שש מאות אלף עולה מאת ככר, כל אחד של שלשת אלפים שקלים, כיצד, שש מאות אלף חצאין הרי הן שלוש מאות אלף שלמים, הרי מאת ככר, והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין עולין אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים:]

אות ז
דקשה לרש"י, דכל בקע שבמקרא הוא לשון ביקוע, והכא אין שייך לשון ביקוע.

אות ח
דקשה לרש"י דעל כרחך היו יותר דהא בחומש הפקודים כשמנה ישראל היו שש מאות אלף ושלש אלפים וחמש מאות וחמשים לבד מן הלוים שלא התפקדו בתוך בני ישראל וכאן בנדבות המשכן שנתנו ישראל והלוים אם כן היו יותר ועל זה פירש כך היו ישראל כי בקע לגלגולת לא נתנו אלא ישראל שטעו בעגל, והוצרכו ליתן הנדבה לצורך המשכן לכפר על מעשה העגל, אבל הלוים אשר לא טעו לא היו צריכין ליתן. וכענין זה פירש גם (הרא"ם).

[רש"י: (כח) וצפה ראשיהם - של עמודים [ט] מהן, שבכולן כתיב וצפה ראשיהם וחשוקיהם כסף.]

אות ט
דקשה לרש"י דפשוטו של קרא משמע דקאי על הווין שצריך לצפות ראשיהן. ולמה צריכין צפוי? והא הווין היו כולן כסף והוסיף מלת מהן להורות שמכסף הזה נעשה הצפוי וגם הווין והחשוקים, ולא הווין לבד. וראיתו, שהרי אין כסף אחר מכל כסף פקודי העדה רק מאת הככר שנעשו מהם האדנים, והאלף והשבע מאות וגו' שלא הגיעו לכלל ככר.