[רש"י: (ב) וידבר אלוהים אל משה - דבר אתו משפט [א] על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה:
ויאמר אליו אני ה' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך [ב] כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים.
ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע.
כשהוא אמור אצל עונש, כגון:
(ויקרא יט יב) וחללת את שם אלוהיך אני ה'.
וכשהוא אמור אצל קיום מצות, כגון:
(ויקרא כב לא) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה', נאמן ליתן שכר:]

אות א
דייק מדכתיב אלהים שהוא מדת הדין. אי נמי יש לומר דרש"י דייק מדכתיב וידבר לשון קשה הוא. ((רא"ם).)ואל תקשה לך דהא הרבה פעמים כתיב בתורה וידבר ה' אל משה לאמר ואין פירושו לשון קשה דיש לומר דהתם כתיב אחריו לאמר ואם כן וידבר הוי כלל ולאמר הוא פרט שמפרש מה הוא הכלל דהיינו הדבור אבל כאן אין כתיב אחריו לאמר דויאמר אליו אני ה' דכתיב כאן לאו פרט של וידבר הוא אלא מלתא באפי נפשיה הוא דקאי על מה שאמר משה למה זה שלחתני כדמפרש רש"י. (מהרש"ל) מדכתיב אחריו אני ה' היפך זה לכך דרשו פה ולא במקומות אחרים.

אות ב
רצונו לומר דאתה אמרת למה זה שלחתני וקאמר לא לחנם שלחתיך. והנה דברי הרא"ם בפסוק זה ארוכים מאוד ונלאיתי לכתבם ונראה לי שאין זו תשובה על מה שלמעלה כמו שחשב הרא"ם רק הכי פירושו דבר אתו משפט רצונו לומר בלשון קושי ולא בלשון נחת על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות שהוא תחלת הדבור של למה זה שלחתני שהיה חס על כבוד עצמו כמו שפירשתי למעלה ומה שכתב לא לחנם שלחתיך גם זה אינו תשובה אמה של מעלה אלא הכי קאמר הקדוש ברוך הוא למשה שמא תאמר לא תצליח בשליחותך לא לחנם שלחתיך וכו' עכ"ל (מהרש"ל).

[רש"י: (ג) וארא – אל [ג] האבות:
באל שדי - הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי:
ושמי ה' לא נודעתי להם - לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במידת אמתות שלי [ד] שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי [ה] ולא קיימתי:]

אות ג
מה שנקט רש"י אל האבות ולא נקט אל אברהם אל יצחק ואל יעקב כמו שכתוב בקרא משום דרש"י נקט לה בלשון קצר (הרא"ם).

אות ד
דקשה לרש"י והלא כתיב בפרשת לך לך אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ועל זה פירש לא הודעתי וכו'.

אות ה
רש"י עצמו מפרש מה הפרש יש בין ה' ובין אל שדי ועל זה פירש שהרי הבטחתים ולא קיימתי רצונו לומר עדיין לא קיימתי הבטחתי משום שעדיין לא זכו מצד מעשיהם אם כן יש הפרש כדפרשתי שהרי הבטחתים ולא קיימתי.

[רש"י: (ד) וגם הקמתי את בריתי וגו' – וגם [ו] כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם:
לתת להם את ארץ כנען - לאברהם בפרשת מילה נאמר:
(בראשית יז א) אני אל שדי וגו'.
(בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך.
ליצחק: (בראשית כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם.
ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב:
(בראשית לה יא - יב) אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר וגו', הרי שנדרתי [ז] להם ולא קיימתי:]

אות ו
דקשה לרש"י איך מיושב הלשון של וגם אמה שכתוב לעיל בשלמא אי הוה כתיב ושמי ה' נודעתי להם היה פירושו וגם דבר זה עשיתי להם. אי נמי אי הוה כתיב כאן וגם לא הקימותי הוה נמי שפיר אבל עכשיו דכתיב ושמי ה' לא נודעתי להם מאי וגם הקימותי ועל זה פירש וגם כשנראיתי וכו' והכי פירושו שאל תאמר כיון שלא נראיתי להם אלא באל שדי ולא בה' אם כן לא צריך אני לקיים הבטחתי אל תאמר כן שהרי גם הצבתי והעמדתי להם ברית ובשביל שתי דברים הללו דהיינו אל שדי והברית צריך אני לקיים דברי דהרי הן כמו שהבטחתי להן בה' וגם הקימותי לפירוש זה קאי א"וארא אל אברהם וגו' באל שדי".

אות ז
רצונו לומר מהפסוקים הללו אתה רואה שנדרתי להם אבל מה שלא קיים לא מוכח מקרא אלא בלא הוכחה נקט ליה רש"י לתרץ למה שלחתיך משום שעדיין לא קיימתי הוכרחתי לשלוח אותך כדי לקיים דברי לאבות הראשונים.

[רש"י: (ה) וגם אני - כמו שהצבתי והעמדתי הברית [ח] יש עלי לקיים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל [ט] הנואקים:
אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר - אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד): וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:]

אות ח
דקשה לרש"י מאי וגם אני שמעתי, דמשמע שאחר שמע וגם הקדוש ברוך הוא שמע. ועל זה פירש כמו שהצבתי את הברית וכו'. רצונו לומר, דוגם אני מוסב אלמעלה, כיון שנראיתי להם באל שדי והצבתי להם ברית, וגם אני צריך לקיים. ושמעתי מילתא באפי נפשיה הוא, רצונו לומר לפיכך שמעתי וכו'. והכי פירושו של פרשה זו: בתחילה וידבר אלהים אל משה דבר אתו משפט. ויאמר אליו וגו' קאי אמה שאמר משה למה זה שלחתני ואמר לו הקדוש ברוך הוא אני ה' שנאמן לקיים הבטחתי שהבטחתי ואתה אמרת למה זה שלחתני? ואם תאמר, למה צריך אני לקיים הבטחתי? הרי לא הבטחתים בשם ה', אלא באל שדי אם כן איני מוכרח לכך אבל וגם הקימותי וגו' לכך גם אני צריך לקיימו, הלכך שמעתי וגו'.

אות ט
(נחלת יעקב) כי אי אפשר לקיים הבטחת הארץ רק אחר יציאתם ממצרים ואי אפשר להוציאם אלא אם כן יקויים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי לפיכך האריך הפסוק אשר מצרים מעבידים אותם. וזהו ואזכור את בריתי, רצונו לומר שעל ידי שזכרתי ברית בין הבתרים של הארץ, ממילא נזכרתי גם דן אנכי, כי בפעם אחד ובמאמר אחד נאמרו אלו שתי הבטחות ועכשיו נשלמה התשובה על למה זה שלחתני, ומאז באתי הרע ועיין שם מה שהאריך.

[רש"י: (ו) לכן - על פי אותה השבועה:
אמר לבני ישראל אני ה' - הנאמן בהבטחתי:
והוצאתי אתכם - כי כן הבטחתיו (שם שם): ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:
סבלת מצרים - טורח משא [י] מצרים:]

אות י
כאן קשה לרש"י דהיאך מיושב הלשון של מתחת סבלות דמתחת סבלות משמע שהסבלות למעלה פרוש עליהם והוא מוציא אותם מתחתיו. ועל זה פירש טורח משא רצונו לומר כאדם שנושא משא שמוציאין את האדם מתחת המשא הכא נמי העבודה של מצרים דומה עליהן כמשא והוי כאלו מוציא אותן מתחתיו. אבל לעיל לא כתיב תחת גבי סבלות.

[רש"י: (ח) נשאתי את ידי - הרימותיה להישבע [כ] בכיסאי:]

אות כ
([גור אריה]) כאלו אמר לישבע במלכותי כי הכסא מורה על המלכות כמו רק הכסא אגדל ממך.

[רש"י: (ט) ולא שמעו אל משה - לא קבלו [ל] תנחומין:
מקצר רוח - כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה [מ] ואינו יכול להאריך בנשימתו.
קרוב לעניין זה שמעתי פרשה זו מרבי ברוך ברבי אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה (ירמיהו טז כא) (כי) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו אפילו לפורענות מודיע ששמו ה', וכל שכן [נ] האמנה לטובה.
ורבותינו דרשוהו:
לענין של מעלה, שאמר משה (לעיל ה כב) למה הרעותה [ס].
אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת (לעיל ג יג) מה שמו מה אומר [ע] אליהם:
וגם הקמתי וגו' - וכשבקש אברהם לקבור את שרה [פ] לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים [צ], וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב (בראשית לג יט) ויקן את חלקת השדה, לנטות אוהלו, ולא הרהרו אחר מידותיי, ואתה אמרת (ה כב) למה הרעותה?
ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים:
אחת, שלא נאמר, ושמי ה' לא שאלו לי [ק]. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו [ר], הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים?
ועוד, היאך הסמיכה נמשכת [ש] בדברים שהוא סומך לכאן (פסוק ה) וגם אני שמעתי וגו' (פסוק ו) לכן אמור לבני ישראל?
לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תדרש, שנאמר (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק [ת] לכמה ניצוצות:]

אות ל
ושמיעה זו לשון קבלה הוא, רצונו לומר שנתייאשו מן הגאולה, לפי שסברו שאי אפשר לגאלם משם מעבודה קשה כזו ואל משה פירוש אל תנחומי משה.

אות מ
והוי כאלו נכתב ולא שמעו אל משה מצרה גדולה ומעבודה קשה אלא בשביל זה נקט מקוצר רוח דדרך של מיצר להיות נשימתו קצרה.

אות נ
רצונו לומר שמביא לו ראיה אמה שפירש לעיל ויאמר אליו אני ה' שפירושו נאמן לשלם שכר וכו' שהרי אפילו לפורעניות מודיע ששמו ה' מכל שכן האמנה לטובה דהא מדה טובה מרובה ממדת פורענות.

אות ס
רצונו לומר שוידבר אלהים קאי על ענין שלמעלה דלפירוש רש"י וידבר אלהים אל משה קאי אלמה הרעותה אבל ויאמר אליו אני ה' וכל הפרשה קאי אלמה זה שלחתני כדפרישית לעיל אבל לפי פירוש רבותינו קאי הכל אלמה הרעותה ואם תאמר והא אחר כך מפרשים שקאי אמה שאמר משה מה שמו מה אומר אליהם ויש לומר דבשביל תרווייהו דבר אתו משפט והא דנקט בתחלה שקאי אלמה הרעותה משום דלמה הרעותה עיקר וגרם הכל ואגב תוכחת העיקר הוכיחו גם על ואמרו לי מה שמו ותדע לך שהרי לא דבר אתו משפט אלא אחר שאמר למה הרעותה ולמה לא דבר אתו משפט מיד כשדבר אליו מה שמו מה אומר אליהם אלא ודאי זה גרם הכל.

אות ע
([נחלת יעקב]) שמעתי ולא אבין דלמא היא הנותנת בשלמא משה שלא ידע שום שם משמותיו יתברך הוצרך לשאול אבל האבות הרבה פעמים נגלה להם מהי תיתי שישאלו ועוד קשה שהרי גם משה לא שאל בשביל עצמו אלא בשביל ישראל מה אומר אליהם ועיין שם. ונראה לי דהכי פירושו דש"ס ודשמות רבה ומה אבות הראשונים שלא נודעתי להם בשמי ה' שהוא שם העצם ושמי הגדול רק באל שדי שהוא שם התואר אפילו הכי לא הרהרו אחר מדותי ולך על ידי ששאלת מה אומר אליהם הודעתיך ששמי ה' ואפילו הכי הרהרת וע"ש.

אות פ
נראה לי שמיישב הפסוק לפי פירוש רבותינו.

אות צ
רצונו לומר, וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את הארץ, ולא קיימתי בימיהם, שהיו צריכין לקנות בדמים יקרים, ואפילו הכי לא הרהרו וכו'.

אות ק
רצונו לומר כיון שפירושו של וארא אל אברהם וגו' הוא הרבה פעמים נגליתי להם באל שדי ולא שאלו לי מה שמך הוה ליה למימר ושמי ה' לא שאלו לי כמו שאתה שואלני.

אות ר
דהשתא קשיא ליה ממה נפשך שאם יפרשו לא נודעתי להם כמו לא שאלו לי אבל הוא הודיעם שכך שמו הוה ליה למימר ושמי ה' לא שאלו לי ואם יפרשו לא נודעתי כמשמעו אלא שהוסיפו עליו ולא שאלו לי הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר לו אני ה' וגו' ואי אפשר לרבותינו ז"ל לפרש לא נודעתי לא נכרתי כמו שמפרש רש"י דמשמע אבל שמו הודיע להם ששוב לא יתכן להוסיף עליו ולא אמרו לי מה שמך שמכיון שהודיעם שכך שמו שוב לא היה להם לשאול (הרא"ם).

אות ש
(הרא"ם) ויש לתמוה דלמא הכי קאמר מאחר שהאבות חביבים עלי שלא הרהרו אחרי גם אני שמעתי את נאקת בניהם בעבורם אף על פי שאינם נוהגים כשורה לכן אמור לבני ישראל וגו'. ונראה דלפירוש זה שפירש דעיקר הגאולה היא משום חביבות האבות ואף על פי שישראל אינם הגונים אם כן לעיל כשאמר משה מי אנכי וגו' וכי אוציא את בני ישראל וגו' ופירוש ואף על פי שאם חשוב אני מה זכו ישראל שיעשה להם נס וכו' היה לו להשיב חביבות האבות הוא גורם שיעשה להם נס זה אף שאינם הגונים.

אות ת
רצונו לומר מתחלק הסלע על ידי הפטיש לכמה ניצוצות, כך פירש רש"י בגמרא דשבת (דף פ"ח) והתוספות הקשו על פירושו ומפרשים בענין אחר עיין שם.

[רש"י: (יב) ואיך ישמעני פרעה – זה [א] אחד מעשרה קל וחומר שבתורה.
ערל שפתים - אטום שפתים.
וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום:
(ירמיה ו י) ערלה אזנם, אטומה משמוע.
(ירמיה ט כה) ערלי לב, אטומים מהבין.
(חבקוק ב טז) שתה גם אתה והערל, והאטם [ב] משכרות כוס הקללה.
ערלת בשר, שהגיד אטום ומכוסה בה.
(ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו, עשו לו אוטם וכיסוי איסור, שיבדיל בפני אכילתו.
(שם) שלוש שנים יהיה לכם ערלים, אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו:
ואיך ישמעני פרעה - זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה:]

אות א
רצונו לומר שאל תאמר דהאי ואיך ישמעני פרעה מילתא בפני עצמו הוא, כלומר וגם פרעה לא ישמע אלי מסבה אחרת, דהיינו ואני ערל שפתים לכך פירש זה אחד מעשרה קל וחומר והכל חדא הוא. ובזה ניחא מה שהיפך רש"י ופירש ערל שפתים קודם ואיך ישמעני פרעה, שלא על סדר המקרא והקל וחומר הוא הכי: ומה ישראל ששמועה טובה היא להם והיה להם לקבל דברי ואפילו הכי לא שמעו לי פרעה ששמועה רעה היא לו כל שכן שלא ישמעני. ואם תאמר איכא למיפרך דמה שלא שמעו ישראל למשה היינו כמו שמפרש הפסוק לעיל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'. ויש לומר דמשה לא היה יודע שלא שמעו לו בשביל קוצר רוח, אלא הוא סבר שבשביל שהוא ערל שפתים לא שמעו לו. ומה שאמר בקרא כן, מפני שהתורה כתבה לפי האמת, אבל לפי דעתו שהיה סובר משום שהיה ערל שפתים לא שמעו אליו הוי שפיר קל וחומר. ואין להקשות, אף על פי כן היה לו למשה להבליע הפירכא אף אחר שגילה לו הקדוש ברוך הוא שמה שלא שמעו אליו הוא מקוצר רוח, ומה ישראל שהיא לטובתם והיה לו לשמוע אף על פי שיש להם קוצר רוח, פרעה שהיא לרעתו אינו דין שלא ישמע אף על פי שאין לו קוצר רוח, כמו שמצינו בכמה מקומות בתלמוד יש לומר דפירכא הכתובה בתורה הוא, שהכתוב מעיד שמה שלא שמעו הוא מפני הקוצר רוח, ואין להבליע פירכא כזו. (הרא"ם).

אות ב
זהו פירוש על והערל שמביא רש"י.

[רש"י: (יג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן - לפי שאמר משה (פסוק יב) ואני ערל שפתים, צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ:
ויצום אל בני ישראל - צום עליהם להנהיגם בנחת [ג] ולסבול אותם:
ואל פרעה מלך מצרים - צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו.
ופשוטו: צום על דבר ישראל ועל שליחותו [ד] אל פרעה.
ודבר הציווי מהו?
מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק העניין באלה ראשי בית אבותם (פסוק יב) ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו:]

אות ג
דקשה לרש"י דמפסוק משמע שצוה את ישראל עצמן שיוציאו את עצמן ועל זה פירש שצוה עליהם וכו' רצונו לומר דויצום קאי על משה ואהרן להנהיג ישראל בנחת ולסבול אותם, ובפרעה ינהגו כבוד. ומה שכתוב אחריו להוציא את בני ישראל מילתא באפי נפשיה הוא.

אות ד
והשתא מלת להוציא קאי אשניהם צום על דבר ישראל, שיאמר להם שהוא יוציאם ממצרים. ועל שליחותו אל פרעה, שיאמרו לו להוציא את בני ישראל וגו', ויתרו בו שאם לא יניחם שייסר אותו ביסורים.

[רש"י: (יד) אלה ראשי בית אבתם - מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן התחיל ליחסם דרך [ה] מראובן.
[ובפסיקתא רבתי ראיתי: לפי שקנטרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם]:]

אות ה
ואם תאמר עדיין יש להקשות למה לא התחיל משבט לוי. ותירץ הרמב"ן דאם כן היה נראה שלוי הוא בכור היחס מכאן ואילך לכבוד משה, לכך התחיל מראובן, להודיע שנשאר ראובן בכור ליחס ונמנה לוי שלישי לשבטים.

[רש"י: (טז) ושני חיי לוי וגו' - למה נמנו שנותיו של לוי?
להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר (שמות א ו) וימת יוסף וכל אחיו, ואחר כך (שם ח) ויקם מלך חדש, ולוי האריך ימים [ו] על כולם:]

אות ו
נמצא שלא עבדו אלא מאה ושש עשרה שנה דהא יוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה ובאותו זמן היה לוי בן שלשים וארבע שנה דהא בששה שנים נולדו כולם חוץ מבנימין הוצא מהם שתי שנים עד שנולד לוי שהוא שלש לראובן נמצא שהיה לוי גדול מיוסף ארבע שנים ואחר כך היה שבע שני שובע ושנתים רעב וכשעברו שתי שנים משני הרעב באו למצרים ובאותו זמן היה לוי בן ארבעים ושלש ומאה שלשים ושבע שנים היה כשמת צא מהן ארבעים ושלש אז נשארו עדיין תשעים וארבע שנים מלוי שלא התחיל השעבוד ורד"ו שנים היו במצרים צא מרד"ו שנים תשעים וארבע שנים של לוי שלא התחיל השעבוד נמצא שלא נשתעבדו אלא מאה ושש עשרה.

[רש"י: (כ) יוכבד דדתו - אחת אבוהי [ז] בת לוי אחות קהת:]

אות ז
רצונו לומר שלא תפרש כמו דודתך הנאמר בפרשת עריות ואל דודתך לא תקרב והתם פירושו אשת דודו דהא יוכבד היתה בת לוי ואם כן היתה נמי אחות קהת דהא קהת היה בן לוי וקהת היה אביו של עמרם אם כן נמצאת שהיתה אחות אביו.

(כג) אחות נחשון - מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק [ח] באחיה:

אות ח
([רא"ם]) אבל גבי לבן דרשו להגיד שבחה משום דלא שייך לומר שבדק בלבן ועוד דלא היה לו להזכיר לא את אביה ולא אחיה ולא מקומה שכבר הוזכרו למעלה ועל כרחך כולם באים לדרשה וליכא למימר דלמא אין הכי נמי שצריך לבדוק בכולם חדא דבשלמא באחיה שייך הטעם משום דרוב בנים דומים לאחי האם מה שאין כן באביה וכל שכן באנשי מקומה ועוד דאם כן למה בדק אהרן באחיה בלבד דהא לא נכתב שם אביה מיותר.

[רש"י: (כה) מבנות פוטיאל - מזרע יתרו שפטם [ט] עגלים לעבודה זרה. ומזרע יוסף שפטפט [י] ביצרו:]

אות ט
(סוטה דף מ"ג) רצונו לומר שאביו היה משבטו של יוסף ואמו היתה מזרע יתרו או להיפך ודייקו מדכתיב פוטיאל ביו"ד דמשמע לשון רבים אי נמי מדכתיב מבנות דמשמע נמי לשון רבים רצונו לומר שייחסו בשביל שני יחוסים וא"ל דלמא שם אדם הוא ששמו פוטיאל ויש לומר דדייק מדכתיב ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון שמע מינה דבא הכתוב לייחסם הכא נמי פוטיאל בא לייחסו.

אות י
יש מפרשים שמרד ויש מפרשים שזילזל.

[רש"י: (כו) הוא אהרן ומשה - אלו שהוזכרו למעלה, שילדה יוכבד לעמרם, הוא אהרן ומשה. יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד:
על צבאתם - בצבאותם, כל [כ] צבאם לשבטיהם.
יש על שאינו אלא במקום אות אחת:
(בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה, כמו בחרבך.
(יחזקאל לג כו) עמדתם על חרבכם, כמו בחרבכם:]

אות כ
דעל צבאותם משמע שהוציאו את ישראל יותר מצבאותם. אי נמי דמשמע שהוציאו את צבאותם בתחלה וזה אינו.

[רש"י: (כח) ויהי ביום דבר וגו' – מחובר [ל] למקרא שלאחריו:]

אות ל
(גור אריה) פירוש דאי לא כן לא יתכן ויהי ביום דבר וגו' דמה היה באותו יום? אלא מחובר וכו'.

[רש"י: (ל) ויאמר משה לפני ה' - היא האמירה שאמר למעלה (פסוק יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי [מ], ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק העניין, וכך היא השיטה כאדם האומר נחזור על הראשונות.]

אות מ
פירוש האמירה של ואני ערל שפתים הבא אחר הן בני ישראל לא שמעו אלי שזו היא האמירה ראשונה ושנאה בפרשה שניה לא האמירה של לא שמעו כי זו לא נשנית בפרשה שניה (רא"ם). ואני אומר על כל מה שנאמר בפרשה ראשונה קאי. והא דלא נשנית בפרשה שניה הדבור של לא שמעו אלי דדבור ההוא גם כן מרומז בפרשה שניה דקשה למה מהפך הכתוב ממה שנאמר למעלה בפרשה ראשונה דלעיל כתיב ואיך ישמע אלי פרעה ואני ערל שפתים ובפרשה שניה כתיב הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה אלא ודאי הכי קאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי אף על פי שכל השליחות היא לטובתם אפילו הכי לא שמעו אלי בסבה שאני ערל שפתים אם כן איך ישמע אלי פרעה והנה הוא הקל וחומר בעצמו שנאמר בפרשה ראשונה.