[רש"י: (ח) מלא חפניכם - ילויני"ש בלעז [גלונים]:
פיח כבשן - דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובלעז אולבי"ש [אפר].
פיח - לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן:
וזרקו משה - כל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת [א]. הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל [ב] אהרן. ואחד שהלך האבק [ג] על כל ארץ מצרים:]

אות א
לא ידעתי מאין הוציא שזרק משה בכח ואפשר לומר מדכתיב השמימה ולא כתיב על השמים כדלקמן גבי מכת ברד ומדשני קרא ודאי פירושו הוא שהפליג בהגבהתו עד לשמים (נחלת יעקב) וצריך לומר דהכי קאמר וכל דבר הנזרק היינו בכח, דסתם זריקה הוא בכל כחו, והיינו בידו אחת. ועיין בבראשית רבה פרק ה' ובויקרא רבה פרשה ז'.

אות ב
רצונו לומר, מדכתיב לעיל מלא חפניכם.

אות ג
ואם תאמר הואיל וזה נס היה שהלך למרחוק אם כן למה לו למשה לזרקו בכח ובידו אחת, יותר היה הנס גדול בהלכו למרחוק אם היה זורקו בשתי ידיו ושלא בכח. ויש לומר, דאינו רוצה לומר דהנס היה שהלך למרחוק, ושזה נסבב על ידי שזרקו בכח, אלא רצונו לומר שהנס היה מה שקומץ אחד שהוא מעט אבק, היה די בו להתפשט על כל ארץ מצרים, והזריקה בכח על ידי שהחזיק קמצו מלא חפנים שלו ושל אהרן, אינו ענין לנס זה, אלא הוא נס בפני עצמו, ולפי מה שפירשתי לעיל, דרש"י דייק ממלת השמימה שזרק משה בכח, יתורץ גם כן קושיא זו. דכיון שהכתוב מלמדנו במלת השמימה שזרק בכח, אם כן בודאי זרקו ביד אחד, שלא סמך על הנס.

[רש"י: (ט) לשחין פרח אבעבעת - כתרגומו: לשחין סגי אבעבועין.
שעל ידו צומחין בהן בועות:
שחין – לשון [ד] חמימות. והרבה יש בלשון משנה (יומא נג ב) שנה שחונה:]

אות ד
בקרא משמע דמשחין היה פורח אבעבועות, וזה אינו. ועל זה פירש לשון חמימות, רצונו לומר, מחמת חמימות היה פורח אבעבועות.

[רש"י: (י) באדם ובבהמה - ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים?
אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר (פסוק ג) במקנך אשר בשדה והירא את דבר ה' הניס [ה] את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל (יד ז) ויקח שש מאות רכב בחור:]

אות ה
מקשין העולם למה לא נאמר כאן הירא דבר ה'. ועוד למה לא התרה בם לומר ועתה שלח העז וגו'. (מהר"ן) ויש לומר שבדבר לא היה צריך להתרות שהרי נאמר בפירוש הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, ומשמע שהגזרה לא היתה אלא בשדה, ממילא כל הירא וגו' הניס מקנהו, לפי שהדבר דרכו להמית בעלי חיים, אבל במכת הברד דאין דרך הברד להמית בעלי חיים אי לא אמר להם שלח העז וגו' לא היו מקפידין להניחם בשדה. ועיין בקיצור מזרחי תירוצים אחרים.

[רש"י: (יד) את כל מגפתי - למדנו מכאן שמכת בכורות [ו] שקולה כנגד כל המכות:]

אות ו
אין פירושו מכת בכורות דאם כן מה בא להשמיענו כאן. לכן פירש ר"ת מאורליינ"ש מכת בכורות פירוש מלשון ביכורים והכי נמי בברד לא לקה רק התבואה שבכרה ובשלה כל צרכה כדכתיב כי השעורה אביב והפשתה גבעול כדפירש רש"י שבכרו. ואם תאמר, בפרשת שמות פירוש רש"י בפסוק הנה אנכי הורג את בנך בכורך, שמכת בכורות קשה מכולן. ויש לומר, דודאי בעיני פרעה קשה מכת בכורות מכולן אבל בעיני העם מכת ברד קשה להם יותר שלא היה להם מה לאכול. ועוד יש לומר, שהיא שקולה כנגד כל המכות שעברו, כי המכות האחרונות היו קשים מאותה המכה. כתב מהרש"ל וקשה לי על פירוש ר"ת מאורליינ"ש למה ליה למימר בפעם הזאת וכו'? על כן נראה לי דהכי מתיישב הקרא על אופניו אל תאמר מאחר ששלחתי עליך הדבר שהיא מכה חמורה, ואחר כך השחין שהיה מכה קלה אין ביכולתי להמיתך דאם לא כן למה לא המיתיך בדבר כי בפעם הזאת רצונו לומר עוד יבא הפעם והעת שאשלח כל מגפותי דהיינו מכת בכורות ותדע שאין כמוני בכל הארץ ותאמר אתה בעצמך אלו רציתי כשהיה ידי במקנך וכו'.

[רש"י: (טו) כי עתה שלחתי את ידי וגו' - כי אלו רציתי כשהייתה ידי במקנך שהכיתים בדבר שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם [ז] הבהמות ותכחד מן הארץ, אבל בעבור זאת העמדתיך וגו':]

אות ז
ופירוש ואך אותך וגו' גם אותך ועמך.

[רש"י: (יח) כעת מחר - כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל למחר כשתגיע חמה לכאן [ח] ירד הברד:
הוסדה - שנתיסדה.
וכל תיבה שתחילת יסודה יו"ד כגון יסד, ילד, ידע, יסר, כשהיא מתפעלת תבא הוי"ו במקום היו"ד, כמו: הוסדה (הושע ב ה).
הולדה (אסתר ב כה).
ויודע (בראשית מו כ).
ויולד ליוסף, בדברים לא יוסר עבד (משלי כט יט):]

אות ח
דאם לא כן למה אמר כאן כעת מחר ובדבר אמר מחר יהיה סתם והטעם אצל הדבר שהבהמות היו בשדה נפוצות אחת הנה ואחת הנה ומי יאמר לפרעה שדוקא בעת ההיא התחיל הדבר אם כן לא היה תועלת בשריטה אמר סתם מחר יהיה.

[רש"י: (כב) על השמים - לצד השמים.
ומדרש אגדה: הגביהו הקב"ה למשה למעלה [ט] מן השמים:]

אות ט
רצונו לומר בתחלה לא היה לו ממשלה אלא על מה שבארץ ועכשיו נתן אותו למעלה שיהיה לו ממשלה על מה שבשמים והביא מכה משמים.

[רש"י: (כד) מתלקחת בתוך הברד - נס בתוך [י] נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם:]

אות י
רצונו לומר שדרך הלהב של אש לילך למעלה והכא היתה יורדת למטה זהו נס אחד ונס השני שלא כבו זה את זה. (נחלת יעקב) ולא נהירא חדא דכל פעם מצינו שירדה האש למטה מן השמים לארץ הן לטובה והן לרעה ולא נחשב לנס. ועוד דהא עדיין לא נכתב פסוק ותהלך אש ארצה ולי נראה דבמחלוקת שנויה בשמות רבה וכו' ולרבי נחמיה היו האש והברד פתוכים ומעורבים זה בזה והאש מתלקחת בגוף הברד ושניהם היו דולקים ולדידיה הנס השני היה שהברד היה דולק ולזה נתכוון הרב שהרי כתב האש והברד היו מעורבין ולפי זה צריך לפרש הא דמסיים עשו שלום רצונו לומר ששניהם דלקו.

[רש"י: (כט) כצאתי את העיר - מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהייתה מלאה [כ] גלולים:]

אות כ
(נחלת יעקב) אף על פי שגם בזמן מכת הצפרדעים ומכת ערוב היתה גם כן מלאה גלולים ואם כן מסתמא לא היה מתפלל בתוך העיר והיה לו לומר שם כצאתי את העיר יש לומר דשם היה מתפלל על למחר והיה לו שהות להתפלל ולא היה צריך לגלות לפרעה כצאתי את העיר אבל כאן שאמר פרעה ורב מהיות קולות והיה מבקש שהברד לא יתך ארצה והיה רוצה שלא להתמהמה, לכן הוצרך לגלות כצאתי את העיר ולא בתוך העיר.

[רש"י: (לא) והפשתה והשערה נכתה - נשברה.
לשון (מלכים ב כג כט) פרעה נכה.
(ישעיהו טז ז) נכאים.
וכן (פסוק לב) לא נכו.
ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו"ן במקום ה"א לפרש נכתה כמו הוכתה, נכו כמו הכו, אלא הנו"ן שורש בתיבה והרי הוא מגזרת (איוב לג כא) [ל] ושפו עצמותיו:
כי השערה אביב - כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו.
וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה:
השעורה אביב - עמדה באביה, לשון (שיר השירים ו יא) באבי הנחל:]

אות ל
דקשה לרש"י כיון דהנו"ן שורש אם כן אין פעולה כאן לומר ה' ההפעל והוה ליה למיכתב הנכתה ועל זה פירש מגזרת שפו רצונו לומר כיון שנכתב בשור"ק הוה כאלו נכתב ה"א.

[רש"י: (לג) לא נתך - לא הגיע, ואף אותן שהיו באוויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו:
(דניאל ט יא) ותתך עלינו האלה והשבועה, דעזרא, ותגיע עלינו.
ומנחם בן סרוק חברו בחלק (יחזקאל כב כב) כהתוך כסף [מ], לשון יציקת מתכת.
ורואה אני את דבריו, כתרגומו: ויצק (שמות לח ה) ואתיך, (שם כז) לצקת לאתכא.
אף זה לא נתך לארץ לא הוצק לארץ.]

אות מ
רצונו לומר באותו חלק היינו ביסוד (בשורש) של כהתוך כסף (מכתיבת יד מהרר"ן ז"ל).