ומשה היה רועה
זה שאמר הכתוב: כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו (משלי ל).

אין הקב"ה נותן גדולה לאדם, עד שבודקו בדבר קטן ואחר כך הוא מעלהו לגדולה, שני גדולי עולם נבדקו ונמצאו נאמנים, והביאן הקדוש ברוך הוא לגדולה:
בדק לדוד בצאן, מה עשה דוד?
הוליכן למדבר להרחיקן מן הגזל, שכן אליאב אחיו אומר לו: על מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר (שמואל א יז).
א"ל הקב"ה: נמצאת נאמן על הצאן, אני אמסור לך את צאני שתרעה אותם, דכתיב: ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל וגו' (ד"ה א יא), הדא הוא דכתיב: מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו (תהילים עח).

ואף משה היה רועה את צאן יתרו וינהג את הצאן אחר המדבר, להרחיקן מן הגזל.
א"ל הקדוש ברוך הוא: נמצאת נאמן על הצאן, אני אמסור לך צאני שתנהג, שנאמר: (שם עז) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן.

בא וראה שפרסם הקב"ה מעשיו של משה עד שהוא בן שלושה חדשים, שנאמר: ותצפנהו שלושה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו נתנתו בתיבה השליכתו ליאור, וכתיב: ותרד בת פרעה לרחוץ.

אמרו רז"ל:
שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה.

ויש אומרים:
שנצטרעה, וכיון שפשטה ידה לאותו צדיק נתרפאת.

ותשלח את אמתה
שנמשכה ידה ונתמתחה, נטלתו והביאתו אצל המצריות להניק אותו ופסל את דדיהן, והרי מותר להניק, שכך שנינו:

בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם אבל עכו"ם מניקה בנה של ישראל ברשותה.

מהו ברשותה?
אוכלת מתחת ידיה ומניקתו.
אמר הקדוש ברוך הוא: עתיד פה של צדיק זה לדבר עמי, למחר יהיו המצריות אומרות: זה שהוא מדבר עם השכינה אני הנקתיו, לפיכך פסל את דדיהן.


ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה
והנה ילד בוכה לא נאמר, אלא נער, מלמד שהיה ילד וקולו כנער, ונער גדול הוא שכן הוא אומר: והנער שמואל משרת את ה' (שמואל א ג).
והייתה בת פרעה מנשקתו ומחבקתו ומחבבתו ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך, לפי שהיה יפה מאד והכל מתאווין לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר מעליו, והיה פרעה מחבקו ומנשקו והוא נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו, כמו שעתיד לעשות לו.

וכן הקב"ה אומר לחירם: ואוציא אש מתוכך היא אכלתך (יחזקאל כח).
ובת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה ומארצו, ואף המשיח שעתיד ליפרע מעובדי ע"ג שם עימהם גדל במדינה, דכתיב: (ישעיה כז) שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה, והיה משה בפלטרין של פרעה עשרים שנה.

יש אומרים:
ארבעים שנה וארבעים שנה במדין וארבעים במדבר.

יש אומרים:
עשרים בבית פרעה וששים במדין וארבעים במדבר.

ומנין את למד שלא עשה בבית פרעה אלא עשרים שנה?
שבשעה שנצו אותן שני אנשים עברים א"ל אחד מהם: מי שמך לאיש ועדין אין אתה איש מלמד שהיה פחות מבן עשרים.


ויהי בימים ההם ויגדל משה
וכי אין הכל גדילין, האדם, והבהמה, והחיה, והעוף, כולן גדילין, אלא מלמד שהיה גדל שלא כדרך העולם.

ויצא אל אחיו
ב' יציאות יצא אותו צדיק וכתבן הקדוש ברוך הוא הרי אחת.
ויצא ביום הב' הרי שתים.

וירא בסבלותם
מהו וירא?
שהיה רואה ובוכה בסבלותם ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל א' וא' מהן, לכך כתיב: וירא בסבלותם.

וירא איש מצרי מכה איש עברי
מי היה איש מצרי?
אביו של מגדף, שנאמר: (ויקרא כד) והוא בן איש מצרי.

מכה איש עברי
בעלה של שלומית בת דברי.

כיצד?
היה אותו נוגש עשוי על ק"כ אנשים, והיה מוציא אותן למלאכתן לקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאן היה נכנס ויוצא לבתיהן.
ראה לשלומית בת דברי שהייתה יפת תואר שלימה מכל מום, נתן עיניו בה. עמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר אותו מצרי ובא על אשתו, והיא סבורה שהוא בעלה.
חזר בעלה מצא המצרי יוצא מביתו, שאל אותה ואמר: שמא נגע בך?
אמרה לו: הן, וסבורה הייתי שאתה הוא.
כיון שידע הנוגש שהרגיש בדבר, חזר לעבודת פרך והיה מכה אותו.
ראה משה ברוח הקדש מה עשה באשתו, והיאך היה מכהו, אמר: לא דייך שאת ענית את אשתו, אלא אתה מכהו?!
כעס על המצרי.
ויפן כה וכה
ראה שענה אשתו והיה חוזר ומכה את בעלה.

וירא כי אין איש
שהוא חייב מיתה.

ויך את המצרי
במה הכהו?

יש אומרים:
המגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו.

יש אומרים:
הזכיר עליו את השם והרגו.

הלהרגני אתה אומר, ויטמנהו בחול
אמר לישראל: אתם משולין כחול, שהחול אדם נוטלו מכאן ונותנו בכאן, ואין קולו נשמע, כך לא יצא דבר זה מפיכם, לכך כתיב: ויטמנהו בחול.


ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים
מי היו?
דתן ואבירם.
והם שאמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד).
שהמרו על ים סוף.
והן שהותירו מן המן, דכתיב: ויותירו אנשים ממנו עד בקר (שמות טז).
והם שיצאו ללקוט ולא מצאו.
והם היו במחלקתו של קרח, שנאמר: הוא דתן ואבירם, שהן עמדו ברשעתן מתחלה ועד סוף.

ויאמר לרשע למה תכה רעך,
למה תכה רשע כמותך!

ויאמר מי שמך
לאיש ועדיין אין אתה איש, ועודך נער ותרצה להיות שר ושופט עלינו?!

הלהרגני אתה אומר
אתה מבקש אין אומר כאן, אלא אתה אומר.
מכאן את למד שהרגו בשם המפורש.

ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר
אמר להם: יש ביניכם לשון הרע והיאך אתם ראויין לגאולה?!

וישמע פרעה את הדבר הזה
שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו, לפיכך ברח למדין ועשה שם כ' שנה, והיו ראויין ישראל לגאולה, מיד,
ויבקש להרוג את משה, ויברח משה מפני פרעה
העלו את משה לבימה ובקש פרעה להרגו, עשה הקב"ה לפרעה אלם, ולסגנין חרשין, ולספקלטרין עיוורים, וברח משה מפני פרעה.

מנין?
דאמר ר' יוחנן:
שבשעה שאמר משה לא איש דברים אנכי.
השיבו הקדוש ברוך הוא: מי שם פה לאדם, שאמר פרעה מפיו, העלו את משה לבימה להורגו. או מי עשאו אלם, או חרש, מי עשה הסגנין חרשין, או ספקלטרין עיוורים, או מי עשאך פקח שתברח מפני פרעה?
הלא אנכי ה'.

וישב בארץ מדין וישב על הבאר
לקח דרך אבותיו.

שלושה נזדמנו להן זיווגן מן הבאר:
יצחק
יעקב
ומשה.

יצחק, דכתיב: ויצחק בא מבוא באר לחי (בראשית כד).
ויעקב, דכתיב: (שם כט) וירא והנה באר בשדה וגו'.
ומשה, דכתיב: וישב על הבאר.


ולכהן מדין וגו'
כל שבחו של אותו צדיק להיות הולך לו אצל עובדי ע"ג, הקב"ה מקנא לעובדי ע"ג, והאיך הוליך למשה למקום עובדי ע"ג?!
אלא שיתרו כומר היה לע"ז, ולעולם ע"ג בסורה בפני עובדיה.
ויתרו רואה חרטומין שלה ובוסר עליהן, והרהר לעשות תשובה, עד שלא יבוא משה וקרא לכל בני עירו, ואמר להן: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, עכשיו אני זקן בחרו לכם כומר אחר.
עמד והוציא כלי תשמישי ע"ז ונתן להם, ועמדו הם ונדוהו, שלא יזדקק לו אדם, ולא יעשו לו מלאכה, שלא ירעו את צאנו, ובקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, ולפיכך היו יוצאות בנותיו לרעות, שנאמר: ולכהן מדין וגו'.

ויבואו הרועים ויגרשום
והוא היה כוהן מדין רב וגדול שבמדין היאך ויגרשום?!
אלא ללמדך, שנידהו וגרשו את בנותיו, כאשה גרושה מאישה, כמה דאת אמר: ויגרש את האדם (בראשית ג).

ויקם משה ויושיען
מכאן את למד, שביקשו הרועים לענותן, כמו דאת אמר: צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה (דברים כב).

ותבאן אל רעואל אביהן ותאמרן איש מצרי הצילנו
וכי בדמות איש מצרי היה משה?!
אלא אילולי איש מצרי שהרג משה, לא היה נכנס למדין.

משל לאחד שנשכו ערוד והיה רץ לתת רגליו לתוך המים, ונכנס בנהר וראה תינוק אחד, שהיה שוקע במים ושלח ידו והעלה אותו.
א"ל התינוק: לולי את, הייתי מת!
א"ל: לא אני הצלתיך, אלא אותו הערוד שנשכני וברחתי ממנו, הוא הצילך.
כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחך, שהצלתנו מיד הרועים.
אמר להן משה: אותו המצרי שהרגתי, הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן: איש מצרי כלומר, מי גרם לזה שבא אצלנו?
איש מצרי שהרג.

ויאמר אל בנותיו ואיו
אמר להם: סימן זה שאתם אומרות שדלה והשקה, זה מבני בניו של אותן שעמדו על הבאר, שהבאר מכרת את אדוניה.

קראן לו ויאכל לחם
שמא ישא אחת מכם, שאין אכילת לחם האמור כאן, אלא אשה, שנאמר: (בראשית לט) ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם.
וכן הוא אומר: ולחם סתרים ינעם (משלי ט).
וכן הוא אומר: (שם ו) עד ככר לחם ואשת איש וגו'.


ויואל משה לשבת
ואין ויואל אלא שבועה.
וכן: ויואל שאול את העם (שמואל א יד).

ולמה נשבע?
שלא יעשה לו כמו שאמר לבן, אם תענה את בנותי.
אמר הקדוש ברוך הוא: משה הצדיק נתן נפשו על בני, וברח למדין ויעשה גואלם, לפיכך כתיב: ומשה היה רועה.