ראב"ע לפרשת משפטים פרק כא
אשר נותן לב לפשטים.
גם בכללים גם בפרטים.
אז יתבונן למה נכתב.
וי"ו עם אלה המשפטים.
[כא, א]
ואלה המשפטים -
אחר שאמרו ישראל למשה:
דבר אתה עמנו. אמר השם למשה בגשתו אל הערפל:
כה תאמר אל בני ישראל. והחל להזהיר על אלהי הזהב. ושיכרות ברית עימהם ברדתו. שהשם לבדו יהיה להם לאלהים. והורהו המשפטים והמצוות שיאמר להם אם יקבלום, אז יכרות להם ברית. ואמר לו בסוף אלה התנאים בפרשת
הנה אנכי שולח מלאך לפניך.
ועיקר הפרשה להשמיד עבודה זרה מארצם בהיכנסם שם. וככה פירש להם משה לפני כרות הברית, כי בסוף:
ולא תעבוד את אלהיהם והנה תחלת הפרשה שלא יעשו עם השם אלוהים אחרים. וסוף הפרשה להכרית זכר האלילים והפסילים שהם עשויים בארץ כנען.
[כא, ב]
כי תקנה -
אומר לך כלל לפני שאחל לפרש.
כי כל משפט או מצווה כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת נדבק בכל יכולתנו ואם לא יכולנו נחשוב כי החיסרון בא מחוסר דעתנו. ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו. על כן החל משפט העבד.
וקדמונינו אמרו:
כי עבד עברי הוא ישראל. וככה וכי ימכור איש את בתו לאמה. רק וכי יכה איש את שן עבדו הוא כנעני. וככה וכי יכה איש את עבדו. וככה אם עבד יגח השור והנה אמרו: כי ונמכר בגנבתו הוא ישראל.
והחולקים עליהם אמרו:
כי עבד עברי אינו ישראל. רק הוא ממשפחת אברהם. וככה הבת וכל העבדים הנזכרים אחרי כן דרך אחד לכל. וראייתם דבר האישה וילדיה. כי אמרו: כי המשפחה תלוי באב. ועוד: ועבדו לעולם כי הם אומרים כל ימיו.
והיה עליהם קשה שיהיה ישראל נרצע, ועתה נחפש המלות כמשמעם אם
עבד עברי אינו ישראלי, למה אמר הכתוב
כי ימכר לך אחיך העברי?!
והלא ידענו כי משמע:
לא תשנא את אחיך בלבבך ישראל.
וככה
בין איש ובין אחיו ובין גרו. ורבים ככה.
והנה אין ספק כי פירוש אברם העברי, שהוא מבני עבר. עליו כתוב:
אבי כל בני עבר, הפך
וחם הוא אבי כנען.
או נקרא
עברי בעבור שבא מעבר הנהר, אע"פ שהיה ראוי להיות עברי נהרי. ונחשוב כי הכתוב תפש דרך קצרה, בעבור שמצאנו:
ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר.
והנה גם נקראו העברים שהם ישראל. כי ראינו שאמר משה לפרעה:
כה אמר ה' אלהי ישראל וכאשר שאל פרעה מי הוא זה השם?
אז השיבו.
השם אלהי העברים. והנה אלהי העברים כמו
אלהי ישראל. והנה אם ישראל נקראו עברים בעבור שהם מיוחסים אל עבר. ישתתפו עמנו בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו ואנחנו לא מצאנו קורא אחיך רק אדום לבדו, שהיה בבטן אחד עם יעקב. גם לא תמצא בכתוב שיזכיר עשו שהוא אחינו במצוות רק בדבר השליחות.
וכמוהו:
לא תתעב אדומי כי אחיך הוא.
אחר שהזכיר אדומי. וככה:
על רדפו בחרב אחיו. הנה בכל המקרא לא מצאנו מלת עברי כי אם על בני יעקב.
וכתוב:
ושם אתנו נער עברי.
לאכול את העברים לחם.
מכה איש עברי.
שני אנשים עברים נצים.
ויונה אמר:
עברי אנכי.
כי הם שאלוהו:
אי מזה עם אתה.
ואם המלה הייתה כוללת עמים רבים עוד לא השיב מאיזה עם הוא!
וכתוב:
פן תעבדון לעברים. והעברים היו לפלשתים.
ובירמיהו כתוב:
לשלח איש את עבדו העברי והעבריה.
ובסוף פירש
לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש וידוע כי אדומי לא יקרא יהודי.
והחולקים אמרו:
והנה כתיב:
ורבים מעמי הארץ מתיהדים. ואינם מישראל וזהו עורון כי לפי דעתם, אם פירוש שהיו מתיחסים אל יהודה, או ששבו לתורת יהודה. היה ראוי להיותו לבלתי עבוד בם במתיהד אחיהו. ועל דרך זה היה ראוי להיות עברי מתעבר. והאומר זה
מתעבר על ריב לא לו.
והנה התברר כי דברי קדמונינו נכונים, כי עליהם נסמוך בכל המצוות כאשר קבלום מאבותיהם.
ועוד: איך יעלה על לב אדם כי הישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים. והישראלי עד שנת היובל?!
שש שנים יעבוד -
ולא יותר. כמו:
שש שנים תזרע שדך ובתחלת שנה השביעית למכירתו
יצא חופשי איזה שנה שתהיה ואל תתמה על מקץ שבע שנים הכתוב בירמיה. כי לכל דבר יש לו שני קצוות והנה פעם ימצא קץ שהוא תחלה. ופעם שהוא בסוף.
וזה העבד הוא העבד הכתוב עליו
ונמכר בגנבתו שמכרוהו ב"ד רק
וכי ימוך אחיך ונמכר לך או לגר, ימכר עצמו כפי השנים שיש עד היובל, כי ביובל יצא.
וקבלה היא ביד ישראל כי הזכר ימכר בגנבתו ולא הנקבה. בפרשה שהיא אחר זאת אשלים הענין.
אמר רבי מרינוס:
יו"ד לחפשי נוסף. כי הוא כמו למשעי אכזרי.
ורבי יהודה המדקדק אמר:
כי הלמ"ד נוסף כי הוא כמו וכי תשלחנו חפשי. והיו"ד כאלו היא ליחס על דרך הקדמוני. והלמ"ד כלמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה.
ולפי דעתי:
כי באו שנים משרתים והא' היה מספיק. כמו:
בתוך האהלי. והוא תואר השם.
ומלת
חנם - מגזרת
חנונו אותם. מטעם מתנה וטעם המ"ם לא ידענו כמ"ם ריקם.
[כא, ג]
אם בגפו -
יש אומרים:
בגפו - כמו בגופו ומצאנו גופת שאול. ומשקלי השמות משתנים.
ואחרים אמרו:
שהוא כמו כנף. וכנף בלשון תרגום וגפין כאלו אמר: בכנף בגדו לבדו. ואינו מטעם הענין, כי אין ראוי להיות פירושו רק שאין גוף אחר תלוי על גבו. והנה יהיה כמו:
על גבי חרשו חורשים.
אמר הגאון:
הוצרך הכתוב לומר אם בגפו יבא בגפו יצא. כאשר אמר יצא לחפשי בעבור דבר אשתו שהוא צריך לומר אם בעל אשה הוא. ואחר שאין אשה ישראלית נמכרת בגנבתה בבית דין מה טעם לומר ויצאה אשתו עמו?! להודיע כי הקונה עבד עברי צריך לפרנס את אשתו ותעמוד עמו עד שיצאו יחד.
[כא, ד]
אם אדוניו יתן לו -
מצאנו אנשי לשון הקודש חולקים כבוד בתורת השמות אבל לא בפעלים. אמרו אדון גם אדונים. והוא לשון יחיד מיד אדונים קשה ובסמוכים אמרו אדוניו ולא אמרו אדונו. כי לא נמצא. ולשון המדבר אדני שאל. ואסור לאמרו בלשון רבים. שלא יתערב עם השם הנכבד. וככה אין ראוי שיאמר לשם על לשון יחיד, כמו בכינוי:
אדני שאל. וככה מלת אלוה.
אמר רבי מרינוס:
זו כחו לאלוהו. ולא לאלוהיו. דרך בזיון.
אם אדניו יתן לו אשה -
זאת האשה על דרך חכמינו היא כנענית, ויתכן להיות פירוש כנענית על דרך
וגם מבני התושבים הגרים עמכם, שכתוב:
מהם תקנו עבד ואמה.
וככה כל עבד כנעני, כי על שבעה גויים כתוב:
לא תחייה כל נשמה.
ובשלמה כתוב:
מן הגוים אשר אמר ה' הם לא יבאו בכם ואתם לא תבאו בהם.
וזה כתוב על צדניות חתיות ולא מואביות עמוניות.
[כא, ה]
ואם אמר -
כבר פרשוה קדמונינו:
כי לא יהיה נרצע עד שיהיו בו כל אלה הדברים,
עד כי אהבך ואת ביתך.
[כא, ו]
והגישו -
מלת אלוהים כמו:
מקימי משפט אלוהים בארץ.
והמנהג להיותם בשער העיר יושבים, שיש לה דלתים ובריח וזה טעם
אל הדלת או אל המזוזה, שיעשה זה לפני יושבי השער.
ועבדו לעלם -
ידענו כי מלת לעולם בלשון הקודש הוא זמן. כמו:
כבר היה לעולמים. זמנים.
וישב שם עד עולם, עד זמן שיהיה גדול.
וכן:
ועבדו לעולם - לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו ויציאת חירות כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירש שישוב לזמנו הראשון שהיה חפשי.
[כא, ז]
את בתו לאמה -
קטנה היא שהיא ברשות האב. כמו הבת שהוא מפר את נדרה.
ומלת
לעם נכרי –
עם זה הפסוק היא דבקה. כי על האב ידבר
לעם נכרי. לא ימשול למכרה בבגדו בה. כמו:
מדוע נבגד איש באחיו.
ואמת ונכון הוא, כי אין רשות לאדון למכרה לאיש מישראל. וזה ידענו מהקבלה ושמו זה לזכר ולאסמכתא. ואל תתמה בעבור מרחק לעם נוכרי מזה הפסוק. כי כמוהו:
שלם ישלם כאשר אפרש.
אמר הגאון:
כי לעם נוכרי כמו לאיש נכרי. וכמוהו הגוי גם צדיק תהרוג.
וזה לא יתכן שיאמר על היחיד באחת הלשונות. כי נכון הוא שיאמר ויאמר ישראל. כי הוא שם המין הכולל כמו:
ויאמר מצרים. רק להיות שם שטעמו כלל. כמו עם וגוי. וקהל ועדה. לא יתכן שיאמר על היחיד. ופירוש
הגוי גם צדיק שם מפורש.
כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה.
וטעם
לא תצא כצאת העבדים –
שיציאתם לעולם אחר שש שנים, כי גם זאת תצא אם הגיעו שש שנים כאשר הוא כתוב:
כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. רק אם הגיעה קודם שש לזמן שהיא ברשותה, תצא.
[כא, ח]
אם רעה -
שלא מצאה חן בעיניו אחר שקנה אותה שישאנה לאשה. וזה הוא טעם
אשר לו יעדה שהיא יעודה לו להיותה אשתו. או יעדה להיותה אשת בנו. ודע כי לו קרי. וכתוב הוא בפנים באלף ובחו"ץ בוי"ו.
ואמר הגאון:
כי שני טעמים יש לו. כמו הוא עשנו ולא אנחנו.
הטעם האחד: כי אנחנו לא עשינו עצמנו.
והשני: כי לו אנחנו
והנכון בעיני: כי זה השני הוא האמת לבדו. וככה כולם.
אמר רבי יהודה המדקדק:
אנחנו לא נוכל להפריש במבטא בין לא באלף ובין לו בוי"ו או בה"א. כמו הלה היא ברבת בני עמון. כל אלה הפסוקים אלף מבפנים. ומבחוץ וי"ו. כל אלה כדרך קריאתם הוא טעמם.
ודע כי מלת
והפדה - מהפעלים היוצאים. כמו
והפודך.
אשר פדה את נפשי.
כי פדיתים.
והנה
והפדה - פועל יוצא לשנים פעולים. כמו:
המצמיח הרים חציר. או כמו ראובן האכיל לשמעון לחם. והנה
והפדה שיבקש פדיונה ויקבלנו. בין שתפדה היא עצמה, או אביה, או אחד מקרוביה. כי אם היא קרובה אל שש שנים יחשבו כמה שנים עבדה וכמה המרחק עד השביעית. או עד הזמן שתהא ברשותה. וכפי החשבון יהיה הפדיון.
לעם נכרי -
פירשנו.
ודע כי כל עם שאינו ישראל נקרא נכרי. ואינו כמו זר. כי זר יקרא שאינו ממשפחת השבט. והנה אם אמרנו כי ישראל נקראו עברים, בעבור עבר והיה הוא עובד השם. והנה מי שהוא ממשפחתו ועל אמונתו יקרא עברי ואם אמרנו בעבור אברהם נקרא כן, הנה כתוב:
כי ביצחק יקרא לך זרע. אע"פ שבישמעאל כתוב:
כי זרעך הוא.
לא נתנה הארץ רק ליצחק לבדו. ובני יצחק היו יעקב ועשו. וכתוב ביצחק:
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. והנה לא נקרא לו זרע רק ביעקב לבדו, אשר לו נתנה הארץ. והנה נכרים יחשבו בני הפילגשים ובני עשו עימהם.
[כא, ט]
ואם לבנו ייעדנה -
על משקל
יירשנה מועד כמו מוקד.
וטעם
כמשפט הבנות –
בנות ישראל הבתולות שלא נמכרו.
יעשה לה -
גם הבן גם האב, אם הוא יקחנה.
[כא, י]
אם אחרת -
בין שתהיה מבנות ישראל שנמכרה, או לא נמכרה.
שארה -
מזונה, שיעמיד שארה שהוא בשרה.
וענתה -
יש אומר:
דירתה וכמוהו לפי דעתם
וענה איים
וענתה שמה.
ולפי דעתי:
כי
וענה איים כמשמעו. כמו:
וענית ואמרת דרך משל. כי שם כתוב
ושעיר על רעהו יקרא. גם
וענתה שמה. תנגן. כמו:
ענו לה' בתודה.
ופירוש
ועונתה - על המשכב שהוא עת דודים, כי מלת עת בחסרון נון כמו אמת. על כן נדגש התיו
והנה עתך. או
עתו כמו אמתו. ג"כ עתה. והנה עונתה מגזרת עת. ועתה היא זאת העת.
[כא, יא]
ואם -
אחז דרך קצרה כמו:
שלוש סאים.
כי הנכון השלש האלה. ורבים חשבו כי השלש האלה הם:
שארה כסותה ועונתה. וזה לא יתכן. כי אחר שאמר:
כמשפט הבנות יעשה לה. וחיוב הבנות אלה השלש ואין צורך להזכיר זה.
ועוד: כי יפת תואר שהיא נכריה כתוב עליה
ומכור לא תמכרנה בכסף. ואף כי זאת, רק הנכון שהוא ואם אחת משלש אלה שהוא לא ישאנה ולא לבנו ייעדנה ולא יפדנה תצא חנם בהיותה ברשותה.
וכמוהו:
אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא. פירוש באחת מאלה וכמוהו רבים.
ואמר הגאון:
מה טעם לומר אין כסף, אחר שאמר ויצאה חנם?! והוא השיב כי אם חלתה בביתו והוציא עליה ברפואות לא תפרע לו כלום.
ולפי דעתי:
אין צורך כי הוא תוספת ביאור, כדרך:
כי מת אתה ולא תחיה.
[כא, יב]
מכה איש -
טעם להזכיר זה אחר זכר העבד והאמה, כי צריך לפרש משפט מכה עבדו ואמתו. וזה האיש הוא מישראל.
מות יומת -
כל מות יומת הדבר תלוי בב"ד חוץ מאחד, כאשר תראה בסמוך.
[כא, יג]
ואשר לא צדה -
כמו בצדיה.
ואתה צודה את נפשי. והנה הוא כענין אורב ועושה במזיד.
אנה לידו -
כמו:
כי מתאנה הוא לי. מבקש סבות ועלילות. והנה טעמו: שהשם סבב ותקן עלילות שימות זה מיד זה ולא עלתה במחשבתו. והשם סבב לו זה, בעבור עון אחר שעשה כדי שיגלה ממקומו. וכתיב:
לא יאונה לצדיק כל און.
[כא, יד]
וכי יזיד -
טעם להרגו, כאילו כתיב והרגו בערמה.
וכמוהו:
כי תחל לזנות שפירושו: כי תחלל נפשה לזנות. על כן:
אביה היא מחללת. וידוע כי לשון חלול גם תחלה מפעלי הכפל והם ב' טעמים. על כן הוצרך להפריש בין שניהם, אמר:
כי תחל לזנות. כי מלשון תחלה יאמר תחל כמו
תחל לספור.
מעם מזבחי -
הנה זה הפך הפסוק הראשון ששם כתוב:
ושמתי לך מקום והם ערי מקלט, רק המזיד שינוס אפילו על מזבחי. כאשר עשה יואב יומת.
וקדמונינו אמרו:
אפילו כוהן ורצה לעבוד עבודת מזבחי יומת.
[כא, טו]
ומכה -
בעבור שהזכיר
מכה איש ומת, הוצרך לפרש כי יש מכה בלא מיתת המוכה שימות. כמו מכה אביו ומכה ישרת בעבור אחר. ובעבור כבוד האבות, הוצרך לומר אפילו שלא יכם רק יקללם יומת.
[כא, טז]
וגנב -
אמר הגאון:
למה נכנס זה הפסוק בין מכה אביו ובין מקלל אביו? והשיב כי הכתוב לא ידבר רק על ההוה כי הגנבים היו קטנים וגדלו בארץ נכריה לא יכירו אבותיהם, ויתכן שיכום ויקללום והעונש על הגנב.
ונמצא בידו -
בשוק לפני המכרו יומת.
[כא, יז]
ומקלל -
מצאנו קללה בזכירת השם. כמו:
ויקללם בשם ה'. גם בלא זיכרון השם.
[כא, יח]
וכי יריבן -
אמר הגאון:
באגרוף-
כמו בעלי אגרופין דבר חזק וקשה.
ורבי מרינוס אמר:
כי האל"ף נוסף כמו אל"ף אזרועי. מגזרת גרפם דבר שיגרוף בידו. וככה בלשון ערבי.
[כא, יט]
אם יקום -
על חכמינו זכרונם לברכה נסמוך. שפירושו על משענתו, שלא ישען על אחר כמשפט החולים. רק על עצמו.
ונקה המכה -
שיוציאוהו מבית הסהר.
ופירוש:
שבתו –
מגזרת שביתה ששבת ממלאכתו. ונכון הוא. והוא על משקל שברו כי התי"ו שורש.
ויתכן להיותו כמו זה:
שבתה הבית מעט. שהוא מגזרת ישב, והטעם: זמן ישיבה בבית ששובת בלי מלאכתו. והעד על זה הפירוש, שהוא הפך
והתהלך בחוץ.
ורפא ירפא -
לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ, רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאתו.
וכן כתוב:
כי הוא יכאיב ויחבש.
וכתוב באסא:
וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים.
והנה הכתוב הפריש, כי לא אמר
ורָפוֹא יִרְפָּא מן הבנין הקל. רק
ורַפֹּא יְרַפֵא שהוא מהבנין הכבד.
ועוד אפרש זה היטב בפרשה הזאת.
וחכמינו קבלו דברים אחרים עם אלה שניהם. כאשר קבלו בשמים עם קטורת סמים. ואינם כתובים.
[כא, כ]
וכי יכה -
אין ספק כי משפט הישראלי בין חופשי בין נמכר שוה בכל המשפטים. על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי.
ועוד: כי באחרונה כתוב:
כי כספו הוא והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם:
מהם תקנו עבד ואמה. ונפתח בי"ת
בשבט - שהיה מנהגו להכותם בו.
והנה כל החולקים על חכמינו בעל כרחם יסמכו עליהם במלת
נקם ינקם, כי הנקמה על דרכים רבים. והנה לא תועיל להם הסברא במקום הזה. והאבות קבלו כי זאת כמו:
חרב נוקמת נקם ברית.
[כא, כא]
אך -
הנה יוקם שהוא מהבנין שלא נקרא שם פועלו. הוא כמו ינקם שהוא מבנין נפעל.
והכותים אמרו:
כי פירוש נקם ינקם - נקמה גדולה ליסר אותו. ואם יעמוד יום אחד תהיה הנקמה פחותה. ואם יומים לא יוקם כלל. וראייתם שלא מצאנו במיתות בית דין מלת נקמה. ואמרו: כי חרב נוקמת אינה ראיה גמורה שהוא הריגה.
ועוד: אחר שאמר הכתוב יום מה צורך לומר יומיים?!
וכל זה היה קשה עליהם שיהרג האדון בעבור מות העבד והנה אשיב עליה, למה לא פירוש הכתוב מהו הנקמה הגדולה או הקטנה.
והנה נרדוף אחרי הכתובים:
נקם נקמת בני ישראל. ונהרגו המדינים כולם.
והנה אמר שמשון
:
כי אם נקמתי בכם.
ואחריו כתוב:
ויך אותם שוק.
ואנקמה נקם אחת ומתו בבית.
חרב פיפיות בידם.
ואחריו
לעשות נקמה בגוים.
כי דם עבדיו יקום.
והנה דם יורה על ההריגה. ועל זה הדרך כל הלשון והכתוב שאמר זה המיתה במלת נקמה, כי האדון מתגולל בעבדו, בעבור היותו ברשותו. כי לא יוכל להכות ככה בבר ישראל אחיו. וזהו שאמר:
יום או יומים.
והנה כמוהו:
על פי שני עדים. והם אמרו: שלא ידעו טעמו. אם כן ישימו זו עמו.
וחכמינו ז"ל אמרו:
כי טעם יום או יומים שתהיינה השעות מארבעה ועשרים שעות ביום.
וכאשר הסתכלנו בו מצאנו שיאמר
בשבט - שהוא שבט מוסר. כמו:
אתה בשבט תכנו. והנה האדון רצה לייסרו. ולא הזכיר הכתוב כאשר ימית האדון עבדו מה הדין שיהיה עליו?
כי מנהג האדון לחמול על כספו שלא להמיתו. כאשר יחמול אפילו על בהמתו. והשם ציווה כאשר ייסר האדון את עבדו שלא ייסרנו מוסר אכזרי. כי בראותו שנפשו יוצאה תחת השבט יניחנו. ואם לא יניחנו יהרג בעבורו. כי רחמי השם על כל מעשיו וכתוב בדוד:
ודם לרוב שפכת. ולא היו מישראל.
[כא, כב]
וכי ינצו -
אלה האנשים הם עברים שהם נצים, מכה זה את זה וכן כתוב:
למה תכה רעך
ונגפו -
כולל שניהם.
גם פעם יהיה פירש זה או זה.
וכן:
באש ישרפו אותו ואתהן זאת או זאת, ואם שניהם ישראלים דין אחד להם, וזאת האשה היא ישראלית.
ולא יהיה אסון באשה, ענוש יענש –
בעבור הילדים שיצאו ומתו
. כאשר ישית עליו -
אבי הילדים אם יעשה כחפצו הנוגף. ואם לאו יתן ע"פ ב"ד, כמו:
ופללו אלהים.
[כא, כג]
ואם אסון יהיה -
לאשה.
ויש מחלוקת, אומרים: כי ימות הנוגף בעבור שמחשבתו להרוג אחיו יומת וראייתם כי על הילדים כתוב:
ענוש יענש. ועל מות האשה כתוב:
ונתת נפש תחת נפש.
ואם הוא עונש מה יתרון למות האשה יותר מן הילדים?!
ואם אמרנו שהם בני עונשים, למה שינה הכתוב לומר נפש תחת נפש?
ומחלוקת אחרת אומרת: כי המתכוין להרוג את זה והרג את זה לא יומת. ושינה הכתוב לומר:
נפש תחת נפש, כי עונש הנפש יותר מהילדים הרבה מאד, וראייתם הכתוב הבא אחריו:
עין תחת עין, שאינו כמשמעו רק הוא כפר. ונזכר זאת הפרשה בעבור:
עין תחת עין שן תחת שן, כי אחריו כתוב: משפט עין העבד ושינו.
[כא, כד]
עין -
אמר רב סעדיה:
לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חברו וסרה שלישית אור עיניו איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כולו ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות ואין הדעת סובלת!
אמר לו בן זוטא:
והלא כתוב במקום אחר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו?!
והגאון השיב לו:
יש לנו בי"ת תחת על. והנה טעמו כן ינתן עליו עונש.
ובן זוטא השיב לו:
כאשר עשה כן יעשה לו.
והגאון השיב:
הנה שמשון אמר: כאשר עשו לי כן אעשה להם. ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים רק גמולם השיב להם.
ובן זוטא השיב:
אם היה המכה עני מה יהיה עונשו?
והגאון השיב:
אם עור יעור עין פקח מה יעשה לו? כי העני יתכן שיעשיר וישלם. רק העור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירש שלם, אם לא נסמך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות, כן קבלנו תורה שבעל פה אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פירוש עין תחת עין. ראוי להיותו עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו.
ואמר הגאון:
כי יש שן שהעונש שלו מעט, אם יהיה המוכה נער. כי אם יכרת עוד יחליף. והזכיר היד כי היא בעלת מלאכה והזכיר הרגל שהוא יותר קשה מהיד. כי לא יוכל אדם ללכת ברגל אחת.
ולפי דעתי:
כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב. כי כאשר יכה אדם חברו. או יכנו בעין שהוא עומד כנגדו. או בפה שעומד כנגדו וישבור שניו, או ביד שבה ילחם, או יגן בעד פניו, או ברגל בברחו מפניו.
[כא, כה]
כויה -
מכות אש כמשמעו.
יש אומרים:
כי
פצע –
להוציא דם.
וחבורה -
מכה בלי דם.
והגאון אמר:
כי פצע שבירת עצם.
וחבורה מכת דם.
[כא, כו]
וכי יכה -
ציווה השם שיצא העבד חופשי תחת עינו או שנו. שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה. כי אם ישחית עינו, או אפילו שינו יצא מרשותו חופשי ויאבד ממונו.
[כא, כז]
ואם שן -
דבר הכתוב על ההוה ברוב, כאשר הזכרתי וכן: יצא בראשי איברים כפי הקבלה.
[כא, כח]
וכי יגח -
הזכיר זאת הפרשה, בעבור אם יגח השור עבד או אמה. וזה האיש והאמה ישראלים. והזכיר האשה. ולא עשה כן בפסוק:
מכה איש ומת. כי מנהג הלשון להזכיר הנכבד שהוא הזכר והוא הדין לנקבה והזכיר האשה עתה בעבור שיש מקומות שאין מנהג האשה לצאת חוץ מהעיר לשדה, אל מקום ששם השורים שלא יחשוב אדם ויערער ויאמר: למה שנתה המנהג?
ובעבור זה כתוב אחריו:
או בן יגח או בת יגח. כי משפט
מכה איש שוה הוא שיהיה גדול בשנים או קטן והזכיר הבן והבת שהם קטנים, שלא יערער בעל השור על האבות שהיה עליהם לשמרם.
סקול יסקל השור -
טעם
ולא יאכל את בשרו כמו הנבלה שיאכלנה גר שער או נכרי.
וקדמונינו אמרו:
כי כל מקום שכתוב בו:
לא יאכל, הוא אסור בהנאה.
ובעל השור נקי -
מעונש.
[כא, כט]
ואם -
אין ספק כי אין כופר למומתי ב"ד, על כן אמרו מעתיקי הדת כי
וגם יומת. מיתתו בידי שמים. הנה יהיה זה יומת לפי דעתי, כמו:
עין תחת עין שהוא ראוי שיומת, אם לא יתן כופר נפשו. וכל זה בעבור שהוא כתוב:
יומת ולא
ימות.
[כא, ל]
אם כופר -
אין זה הפך
ולא תקחו כופר כי הכתוב שם הוא רוצח גמור. וזה לא רצח רק נענש, בעבור שלא שמר שורו להיותו קשור. או השור התיר עצמו שלא נקשר כראוי. או שלא מצא הפתח סגור ויצא והזיק.
יושת עליו -
על פי הדיינין.
[כא, לא]
או בן או בת -
שניהם ישראלים, כי כתוב אחריו
אם עבד. והשם שם עונש על בעל השור, כי קשה בעיניו שתמית בהמה אדם שנברא בצלם אלוהים, על כן נסקל השור.
[כא, לג]
וכי יפתח איש בור -
שהיה כרוי. והזכיר זה, כי אין השם חפץ שתמות בהמה חנם שלא לצורך אדם.
ועוד: כי יזיק בעל הבהמה.
[כא, לד]
בעל הבור -
הפותח או הכורה, אע"פ שהוא ברשות הרבים כי לצרכו עשה. ע"כ נקרא:
בעל הבור.
כסף ישיב לבעליו -
שיתן דמי הנופל. בהיותו חי אחר שיפחות ממנו דמי המת.
[כא, לה]
וכי יגוף -
אמר בן זוטא:
כי רעהו תואר לשור ולא ראה כי שור איש סמך הוא וכן הוא שור רעהו.
.
ואין לשור רע רק בן זוטא לבדו, וזה השור שהוא תם ישלם בעליו חצי נזק.
[כא, לו]
או וגו' -
ואם היה השור מועד ישלם הנזק שלם.
והזכיר הכתוב דבר השור עד שיגיע אל
וכי יגנוב איש שור או שה. וכל זה בעבור העבד שהוא נמכר בגנבתו. כי כן החל:
כי תקנה עבד עברי.
[כא, לז]
כי יגנוב -
אמר רבי ישועה:
הוסיף השם על עונש השור יותר מן השה, כי לא יוכל להסתיר השור כמו השה ולא יוכל לגנבו רק הרגיל יותר באומנות הגניבה.
והגאון אמר:
בעבור הנזק שיבא לבעל השור יותר מהשה, כי בו יחרוש.