שפתי חכמים, שמות פרק ל


[רש"י: (א) מקטר קטרת - להעלות עליו [ה] קטור עשן סמים:]

אות ה
מדלא נקוד בי"ת של מזבח בפתח כמו מזבח העולה בהכרח הוא שמזבח אינו דבוק למקטר קטורת ואין לו דביקות אלא בתוספת להעלות כאלו אמר מזבח כדי להעלות עליו מקטר קטורת שפירושו קטורת של עשן סמים.

[רש"י: (ד) צלעותיו - כאן הוא [ו] לשון זויות, כתרגומו.
לפי שנאמר על שני צדיו [ז], על שתי זויותיו שבשני צדיו:
והיה - מעשה הטבעות [ח] האלה:
לבתים לבדים - לכל בית תהיה [ט] הטבעת לבד:]

אות ו
פירוש ובכל מקום מורה פאה וצד.

אות ז
פירוש מכלל דצלעותיו לאו צדיו הוא ולכן הוציאו כאן ממשמעותו והוסיף עוד מלת שתי זויותיו שבשני צדיו כלומר אל תחשוב שעל שני צדיו תוספת ביאור לצלעותיו כאלו אמר על שתי צלעותיו דהיינו על שני צדיו ואגב פירש גם כן שעל במקום בי"ת מפני שהזויות בצדיו לא על צדיו.

אות ח
פירוש מלת והיה שב אל המעשה החסר מן המקרא דאם לא כן והיו מיבעי ליה.

אות ט
לא שהטבעות יהיו בעבור בתים ובדים רק הטבעות בעבור שתהיה בית לבד.

[רש"י: (ו) לפני הפרכת - שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום [י]?
תלמוד לומר: לפני הכפרת, מכוון כנגד הארון מבחוץ:]

אות י
פירוש הא דחזר וכתב לפני הכפורת אחר לפני הפרוכת הוא כדי שלא תאמר שהמזבח אף על פי שהוא לפני הפרוכת לא היה באמצע ממש אלא היה נוטה לצד כותל דרומי או כותל צפוני שהרי הפרוכת היה ככל רוחב המשכן משום הכי חזר וכתב לפני הכפורת וגו'.

[רש"י: (ח) ובהעלות - כשידליקם להעלות להבתן:
יקטירנה - בכל יום [כ] פרס מקטיר שחרית ופרס מקטיר בין הערבים:]

אות כ
כלומר חצי מנה בבוקר וחצי מנה בין הערבים דהיינו בכל יום מנה שלם.

[רש"י: (ט) לא תעלו עליו - על מזבח [ל] זה:
קטרת זרה - שום קטורת של נדבה. כולן זרות לו חוץ מזו:
ועולה ומנחה - ולא עולה ומנחה [מ], עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של מין לחם:]

אות ל
כלומר אבל על המזבח הנחושת אתה מקריב.

אות מ
רצונו לומר שמלת לא דכתיב ברישא דקרא קאי נמי אועולה כאלו נאמר ולא עולה ומנחה.

[רש"י: (י) וכפר אהרן - מתן דמים:
אחת בשנה - ביום הכפורים.
הוא שנאמר באחרי מות (ויקרא טז יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו:
חטאת הכפורים - הם פר ושעיר של יום הכפורים המכפרים על טומאת מקדש [נ] וקדשיו:
קדש קדשים - המזבח מקודש לדברים הללו [ס] בלבד ולא לעבודת אחרת:]

אות נ
פירוש כשידע הכהן שהוא טמא ונכנס למקדש בשוגג כסבור שהוא נכנס לבית של חולין ולא של מקדש או שאכל קדשים וסבור שהוא אוכל בשר חולין או שהוא שוגג בטומאה ויודע שזה בית המקדש ובשר קדשים על זה היה מכפר פר ושעיר של יום הכיפורים.

אות ס
דאם לא כן מה ענין זה לכאן.


פרשת כי תשא


[רש"י: (יב) כי תשא - לשון קבלה [א], כתרגומו:
כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת [ב], אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם:
ולא יהיה בהם נגף - שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו [ג] בימי דוד:]

אות א
מלשון לא תשא שמע שוא ולא לשון הרמה מלשון ישא פרעה את ראשך ומפני שצפה הקדוש ברוך הוא שעתיד לגזור גזירה עליהם במדבר הזה יתמו כתב בהן שאו את ראש וגו' אבל בלוים שלא נגזרה הגזירה עליהם כתב בהן לשון פקוד.

אות ב
דעת רש"י שלא תפרש לאחר שקבלת סכום מנינם ונתנו איש כופר וגו' לכך פירש כשתרצה לידע מנינם אבל לא תמנה אותם לגלגלותם והא דנקט רש"י לשון שלילה אל תמנם לגלגלותם ולא נקט לשון חיוב ולומר כשתחפוץ וכו' יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם כמו שנאמר בקרא לומר לא שהוא מצוה למנותם במחצית השקלים כדי שיעשו האדנים אלא תחבולה שלא ישלוט בהם עין הרע והוא הדין על ידי דבר אחר חוץ מחצאי שקלים היה יכול למנותם אלא שעל ידי חצאי שקלים יעשו מהם האדנים ואגב חדא תרתי. (רא"ם).

אות ג
שמנה אותם בלא חצאי שקלים וחשב שהיו על עבודת אהל מועד לעשות מהם אדנים והיתה הגזרה לפי שעה ולא לדורות לקנות מהם קרבנות וחשב גם כן שפירוש ולא יהיה בהם נגף הוא נגף הבא לעולם ועל דרך וצדקה תציל ממות. ואם תאמר כשפקד דוד את העם שלח שליש ביד יואב ושליש ביד אבישי בן צרויה והשליש ביד אתי הגתי למה לא היה בהם נגף. ושמא יש לומר שמה שהמנין שולט בה עין הרע היינו דוקא כשמונה כל ישראל וכו'. (רא"ם).

[רש"י: (יג) זה יתנו - הראה לו כמין מטבע של [ד] אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו:
העבר על הפקודים - דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה.
וכן לשון (ויקרא כז לב) כל אשר יעבור תחת השבט.
וכן (ירמיה לג יג) תעבורנה הצאן על ידי מונה:
מחצית השקל בשקל הקודש - במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו [ה] שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחוזה:
עשרים גרה השקל - עכשיו פירש לך כמה [ו] הוא:
גרה - לשון מעה.
וכן בשמואל (בשמואל א' ב לו) יבוא להשתחות לו [ז] לאגורת כסף וככר לחם:
עשרים גרה השקל - השקל השלם, [ח] שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו [ט] שתות והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה, שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':]

אות ד
מדכתיב זה משמע שרימז לו על דבר.

אות ה
דקשה לרש"י דמחצית השקל בשקל הקדש משמע דיביאו חצי השקל עם השקל שלם ואם כן היה לו לכתוב שקל וחצי על זה פירש במשקל רצונו לומר בשקל הקדש וכו'.

אות ו
כלומר לעיל בפרשת משפטים כתוב נמי שקל, ולא פירש לנו הכתוב כמה הוא, ועכשיו פירש לך כמה הוא.

אות ז
שהוא נמי לשון מעה.

אות ח
דקשה לרש"י דבתחלה כתיב מחצית השקל ואחר כך כתיב עשרים גרה השקל דמשמע שקל שלם יתנו ומתרץ השלם עשרים גרה והם יתנו חציו שהוא עשרה גרה.

אות ט
הוצרך להוסיף זה משום דלא תקשה דקרא קאמר שהשקל עשרים גרה והיה ראוי להיות עשרים וארבע, שהרי השקל השלם ארבעה זוזים והזוז שש מעה ועל זה פירש והוסיפו עליהן וכו'.

[רש"י: (יד) מבן עשרים שנה ומעלה - למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא [י] לצבא ונמנה בכלל אנשים:]

אות י
מדכתיב מבן עשרים שנה למה לי כל העובר על הפקודים? אלא למדך כאן וכו' כלומר להכי נקט לשון פקודים להודיע שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא דמצינו לשון פקודים גבי חיל כדכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב ויפקוד שאול את העם ופירושו של קרא כך הוא כי תשא את ראש בנ"י לצאת בצבא המלחמה יהיו מבני עשרים שנה ומעלה. ואם תאמר למה לו להורות שאין נמנה וכו' הא כבר הודיענו זה בספר במדבר דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא ויש לומר דהוה אמינא דוקא במלחמת חובה הקפיד הקרא אבל לא במלחמת הרשות. לכן כפל הענין, שאף במלחמת הרשות אינו יוצא כי אם מבן כ' שנה ומעלה.

[רש"י: (טו) לכפר על נפשתיכם – שלא [כ] תנגפו על ידי המנין.
דבר אחר:
לכפר על נפשותיכם - לפי שרמז להם כאן שלוש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלוש פעמים:
אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וגו'.
והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים.
והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד) כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא הייתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו:]

אות כ
ולא לכפר על חטאתיכם כשאר כפרות, דמה ענין כפרה אצל המנין.

[רש"י: (טז) ונתת אתו על עבודת אהל מועד - למדת שנצטוה למנותם בתחלת [ל] נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה' את העם.
משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו.
ואי אפשר לומר, שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א א) באחד לחדש השני, והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר (שמות מ ב) ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו'. ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו'.
הא למדת שתים היו:
אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה.
ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן.
ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א מו) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים?!
תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב ב), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנוין למנין שנות עולם המתחילין [מ] מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:
על עבודת אהל מועד - הן האדנים שנעשו בו:]

אות ל
פירוש אף על פי שמצות כי תשא היא כללות לכל זמן, ולא נזכר שימנה עתה מכל מקום ונתת אותו על עבודת אהל מועד שהם אדני המשכן, מורה שנצטווה בפרטות שימנם קודם הקמת המשכן.

אות מ
ואין יכולים לבוא לכלל שנה אלא עד ראש השנה וגם אותן שנולדו קודם ראש השנה כשבא ראש השנה באין לכלל שנה.

[רש"י: (יח) כיור - כמין דוד גדולה ולה דדים המריקים בפיהם מים:
וכנו - כתרגומו: ובסיסיה. מושב מתוקן לכיור:
לרחצה – מוסב [נ] על הכיור:
ובין המזבח - מזבח העולה שכתוב בו, שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן, ואינו מפסיק כלל בינתים, משום שנאמר (שמות מ כט) ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד, כלומר מזבח לפני אהל מועד ואין כיור לפני אהל מועד.
הא כיצד?
משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט א):]

אות נ
דקשה לרש"י היאך יכולין לרחוץ מן הכן. לכך פירש מוסב על הכיור.

[רש"י: (יט) את ידיהם ואת רגליהם - בבת אחת היה מקדש ידיו [ס] ורגליו.
וכך שנינו בזבחים (יט ב): כיצד קדוש ידים ורגלים?
מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:]

אות ס
כלומר בשעה שמקדשים ידיהם צריכים לקדש גם רגליהם עמהם פירוש דאת בא לרבות ואת רגליהם כאלו אמר את ידיהם יהיו רגליהם ואת רגליהם יהיו ידיהם דהיינו שניהם בבת אחת.

[רש"י: (כ) בבאם אל אהל מועד - להקטיר קטרת שחרית ובין הערבים [ע], או להזות מדם פר כוהן המשיח ושעירי עבודה זרה:
ולא ימותו - הא אם לא ירחצו ימותו.
שבתורה נאמרו [פ] כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן:
אל המזבח – החיצון [צ], שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:]

אות ע
(נחלת יעקב) דסבירא ליה להרב דלא מיחייב אביאה ריקנית וכן איתא בזבחים י"ט דלשרת קאי על בבואם אל אהל מועד.

אות פ
נראה דרש"י רוצה לתרץ למה לא נאמר ואם לא ירחצו ימותו דזה זירוז יותר ממה שנאמר ולא ימותו. ועל זה פירש הא אם לא וכו' שבתורה נאמרו כללות וכו'. והרא"ם פירש, לפי שמנהג הכתוב להזכיר העונש המתחייב, לא הבלתי מתחייב. לכן אמר שבתורה נאמרו כללים, ומכלל לאו אתם שומע הן וכו' וקשה לי והרי הוא כאלו אמר אם לא ירחצו ימותו ואפשר שבכלל דברי הם דבריו.

אות צ
דקשה לרש"י הא פשיטא דמדאסר ליכנס אל אהל מועד בלא רחיצה היאך יכול ליכנס למזבח. לכך פירש החיצון.

[רש"י: (כג) בשמים ראש - חשובים:
וקנמן בשם - לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:
מחציתו חמישים ומאתים - מחצית הבאתו תהא חמישים [ק] ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור.
אם כן, למה נאמר בו חצאין?
גזירת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו שתי הכרעות, שאין שוקלין עין [ר] בעין, וכך שנויה בכריתות (דף ה א):
וקנה בשם - קנה של בשם לפי שיש קנים שאינן של בשם [ש], הוצרך לומר בשם:
חמשים ומאתים – סך [ת] משקל כולו:]

אות ק
לא מחצית שיעורו דאם כן ה"ל למכתב חמש מאות ומדאיצטריך שתי הבאות שמע מינה דאית ביה הכרעה. אבל אין לפרש דכנוי מחציתו שב אל מר דרור, ופירוש וקנמן מחציתו של מר דרור שהוא חמשים ומאתים. דאם כן לכתוב וקנמן בשם חמשים ומאתים, מחציתו למה לי אלא על כרחך כנוי מחציתו אקנמן קאי.

אות ר
פירוש שאין יכול לשקול שוה בשוה בלא הכרע.

אות ש
אלא עץ גמור.

אות ת
שלא תפרש מחציתו של קנה בשם הוא חמשים ומאתים, כמו קנמן בשם. דאם כן לכתוב קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים. והשתא משמע מחציתו דקנמן אקנמן גופא קאי, וכולו חמש מאות, ומחציתו דקנה אקנמן דלעיל מיניה קאי, כאלו אמר וקנה בשם מחציתו של קנמן, שכולו אינו אלא חמשים ומאתים.

[רש"י: (כד) וקדה - שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה:
הין - שנים עשר לוגין.
ונחלקו בו חכמי ישראל:
רבי מאיר אומר: בו שלקו את העיקרין.
אמר לו רבי יהודה: והלא לסוך את העיקרין אינו סיפק [א], אלא שראום [ב] במים, שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן עד שקלט הריח וקפחו [ג] לשמן מעל העיקרין:]

אות א
פירוש אינו די.

אות ב
לשון שרייה.

אות ג
כלומר שופכו וקינחו מעל העיקרין.

[רש"י: (כה) רקח מרקחת - רקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה [ד], והרי הוא כמו רקח, רגע [ה], ואינו:
כמו (ישעיה נא טו) רגע הים.
וכמו (ישעיהו מב ה) רקע הארץ, שהטעם למטה.
וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזה [ו] או ריח או טעם קרוי מרקחת:
רקח מרקחת - רקח העשוי על ידי אומנות ותערובות:
מעשה רוקח - שם האומן בדבר:]

אות ד
כלומר בראש התיבה.

אות ה
רגע בסגול תחת הרי"ש, ואינו כמו רוגע הים שהוא לשון פועל.

אות ו
כלומר זה נוטל מזה.

[רש"י: (כו) ומשחת בו - כל המשיחות כמין [ז] כי יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:]

אות ז
פירוש כ"ף יונית, שהוא כמו נו"ן שלנו.

[רש"י: (כט) וקדשת אותם - משיחה זו [ח] מקדשתם להיות קדש קדשים.
ומה היא קדושתם?
כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא ובלינה ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין.
ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר (שמות כט לז): כל הנוגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי?
תלמוד לומר: כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראוי.
כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך, שזה חנוך גדולתן, ושאר משיחות כגון (שמות כט ב) רקיקין משוחין, (עמוס ו ו) וראשית שמנים ימשחו, לשון ארמית בהן כלשון עברית:]

אות ח
ופירוש תמשחם ובזה מתקדשים, לא שימשחם וגם יקדשם, שהקדושה אינו דבר בפני עצמו והא דלא פירש זה לעיל גבי כל המשיחות וכו' עיין במנחת יהודה.

[רש"י: (לא) לדרתיכם - מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא:
זה – בגימטריה [ט] תריסר לוגין הוו:]

אות ט
ואם תאמר למה מהפך רש"י הפסוק. ויש לומר שסתירה הוא ארבותינו שפירשו שכולו קיים לעתיד לבא. ומסתמא הם דורשים, מדכתיב זה לי לדורותיכם, ולא כתיב כזה, משמע הגוף של שמן יהיה לי לדורותיכם. אבל אין זה ראיה ודרשה גמורה דזה צריך לדרשה זו, לומר דתריסר לוגי הוו. אי נמי איפכא, דראיה היא לרבותינו, כלומר לדורותיכם יהיה קיים במנין זה דהיינו שתים עשרה לוגין וק"ל.

[רש"י: (לב) לא ייסך - בשני יודי"ן, לשון לא יפעל.
כמו (דברים ה טו) למען ייטב לך:
על בשר אדם לא ייסך - מן השמן הזה עצמו:
ובמתכנתו לא תעשו כמהו - בסכום סמניו לא תעשו אחר כמוהו במשקל סמנין הללו לפי מידת הין [י] שמן, אבל אם פחת או רבה סממנין לפי מידת הין שמן מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב אלא הרוקחו:
ובמתכנתו - לשון חשבון.
כמו (שמות ה ח) מתכנת הלבנים, וכן במתכונתה של קטורת:]

אות י
פירוש שאלו לא כתב אלא ובמתכונתו, הוה אמינא כיון ששם בו במדת סכום סממניו אף על פי שפחת או רבה סממניו לפי מדת הין שמן, יהא חייב, לכך חזר וכתב לא תעשו כמוהו, כלומר שאם פחת או רבה אינו חייב.

[רש"י: (לג) ואשר יתן ממנו – מאותו [כ] של משה:
על זר - שאינו צורך [ל] כהונה ומלכות:]

אות כ
והוא הנזכר לעיל על בשר אדם לא ייסך, אלא שחזר וכתב לחייב עליו כרת, וכאילו כתב ואשר ייסך על אדם ונכרת מעמיו. אבל הנעשה במתכונתו לא מצינו שהזהיר עליו הכתוב שלא ייסך על בשר אדם, ואין עונשין אלא מזהירין.

אות ל
פירוש כהונה גדולה. ואפילו כהן הדיוט – זר. ואפילו כהן גדול ומלך, שגם הם עצמם אחרי המשחתן לכהונה ולמלכות נקראו זרים.

[רש"י: (לד) נטף - הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלעז גומ"א, והצרי קורין לו תירייק"א.
ושחלת - שורש בשם חלק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן.
וזהו שתרגם אונקלוס:
וטופרא:
וחלבנה - בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף [מ] עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל [נ] שיהיו נמנין עמנו:
סמים - אחרים:
ולבנה זכה - מכאן למדו רבותינו אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיני.
מיעוט סמים שנים.
נטף ושחלת וחלבנה שלושה.
הרי חמישה.
סמים, לרבות עוד כמו [ס] אלו, הרי עשרה.
ולבונה הרי אחד עשר.
ואלו הן: הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה, מור וקציעה, שבולת נרד וכרכם, הרי שמונה, שהשבולת ונרד אחד, שהנרד דומה לשבולת.
הקושט והקילופה והקנמון הרי אחד עשר.
בורית כרשינה אינו נקטר אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה:
בד בבד יהיה - אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה.
וכן שנינו (כריתות ו א):
הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה.
ולשון בד נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד, יהיה זה כמו זה:]

אות מ
דאם לא כן, לחשוב חלבנה בראש או בסוף, ולא בתוכם.

אות נ
([גור אריה])כדי שיראה השם יתברך שגם הפושעים חוזרים בתשובה, וירחם עלינו.

אות ס
ואם תאמר מנא ליה לרבות כאלו דלמא לא מרבה אלא שנים כמו סמים הראשון דאינו מרבה אלא תרי. ויש לומר, דהוכחת רש"י מדלא כתיב סמים סמים גבי הדדי בתחלה או בסוף, ולמה כתיב כאן? אלא לרבות עוד כמו אלו.

[רש"י: (לה) ממלח - כתרגומו: מעורב. שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה.
ואומר אני שדומה לו:
(יונה א ה) וייראו המלחים.
(יחזקאל כז כז) מלחיך וחובליך, על שם שמהפכין את המים במשוטות, כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים.
וכל דבר שהאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך:
ממלח טהור קדש – ממולח [ע] יהיה וטהור יהיה וקדש יהיה:]

אות ע
דקשה לרש"י דלשון ועשית אינו נופל על מלת טהור קודש, מפני שהטהרה והקדושה הן העדר, שלא ישתמשו בהן בטומאה ולא ישתמשו בה בחול. ועל זה פירש ממולח יהיה וטהור וקודש יהיה, כלומר ממולח על ידי עשייה, וטהור וקודש יהיה מאליו.

[רש"י: (לו) ונתתה ממנה וגו' - היא קטרת שבכל יום ויום שעל המזבח [פ] הפנימי, שהוא באהל מועד:
אשר אועד לך שמה - כל מועדי דבור שאקבע [צ] לך, אני קובעם לאותו מקום:]

אות פ
כלומר, לא שצריך שיניח ממנה לפני העדות למשמרת, אלא להקטיר וכו'.

אות צ
כאלו אמר ולמה נקרא אהל מועד לפי שכל מקום וכל זה שאני קובע לך לדבר עמך אינו אלא שמה.

[רש"י: (לז) במתכנתה - במנין סממניה:
קדש תהיה לך לה' – שלא [ק] תעשנה אלא [ר] לשמי:]

אות ק
כלומר לא לי, כמשמעו, דכתיב אם ארעב לא אומר לך. (גור אריה) דאם לא כן הא כבר כתיב קדש קדשים תהיה לכם.

אות ר
לדברי הגור אריה אתי שפיר מה שלא פירש רש"י כן על לי דכתיב גבי שמן המשחה.

הפרק הבא    הפרק הקודם