שפתי חכמים, שמות פרק לב



[רש"י: (א) כי בשש משה - כתרגומו: לשון איחור.
וכן בשש רכבו, (שופטים ה כח).
ויחילו עד בוש (שם ג כה).
כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם, שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז.
בששה עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא לומר וודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם.
אמר להם: מת משה, שכבר באו [פ] שש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת (דף פט).

ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות:
אשר ילכו לפנינו - אלוהות הרבה איוו להם:
כי זה משה האיש - כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים:
אשר העלנו מארץ מצרים - והיה מורה לנו [צ] דרך, אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות, אשר ילכו לפנינו:]

אות פ
כלומר בשש נוטריקון באו שש.

אות צ
דקשה לרש"י מדכתיב תחלה אשר ילכו לפנינו, היה לו לומר אחר כך כי זה משה האיש אשר הלך, רצונו לומר זה משה האיש שהלך בתחלה לפנינו ועכשיו מת, לכך עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ולמה כתיב אשר העלנו ומפרש דבאמת כן פירושו אשר העלנו אינו כמשמעו מארץ מצרים אלא היה מורה לנו דרך.

[רש"י: (ג) ויתפרקו - לשון פריקת משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם [ק] מפורקים מנזמיהם, דישקריי"ר בלעז (לפרוק):
את נזמי - כמו מנזמי, כמו (שמות ט כט) כצאתי את העיר, מן העיר:]

אות ק
ולכך פירש רש"י אחר כך את נזמי מנזמי שהתי"ו מתפעלת אבל אם היה כתיב ויפרקו אז לא צריך לפרש את נזמי מנזמי ועוד מצאתי שהיה נזם קטן באזנם ובו היו תלויים תכשיטיהם.

[רש"י: (ד) ויצר אותו בחרט - יש לתרגמו בשני פנים:
האחד, ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו:
(ישעיה ג כא) והמטפחות והחריטים.
(מלכים ב ה כג) ויצר ככרים כסף בשני חריטים.
והשני, ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין, שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו:
(ישעיה ח א) וכתוב עליו בחרט אנוש.
וזהו שתרגם אונקלוס:
וצר יתיה בזיפא.
לשון זיוף הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים, שקורין בלעז ניאי"ל [תצריב שחור] ומזייפין על ידו חותמות:
עגל מסכה - כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים.
ויש אומרים:
מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי [ר] בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור [ש] ויצא העגל:
מסכה - לשון מתכת.
דבר אחר:
מאה עשרים וחמשה קנטרין זהב היה בו, כגימטריא של מסכה:
אלה אלוהיך - ולא נאמר אלה אלוהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם [ת] שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:]

אות ר
פירוש כשהיו ישראל במצרים והיו בונים את פיתום ואת רעמסס. וכשלא היו עושין שיעור עבודתן מה שאמרו להם, באו המצריים ונטלו הילדים ונתנום בחומה של בנין, והניחו אבנים סביבותיהן ועליהן, כדי שיהא השיעור של עבודתן מלא ואמר משה רבינו עליו השלום לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם למה יענשו הקטנים במיתה זו? ואמר ליה הקדוש ברוך הוא אין סופן של ילדים אלו לטובה, שילכו לתרבות רעה כשיגדלו מוטב שימותו זכאים. והלך משה והוציא אחד מתוך שורת הבנין שנתמעך בו ונקרא מיכה.

אות ש
הואיל והיה כתוב עליו עלה שור, לכך עלה העגל שהוא היה שור.

אות ת
וזהו מה שנאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו' רצונו לומר, ערב רב אמרו כן לישראל.

[רש"י: (ה) וירא אהרן - שהיה בו רוח חיים, שנאמר (תהילים קו כ) בתבנית שור אוכל [א] עשב, וראה שהצליח מעשה [ב] שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי:
ויבן מזבח - לדחותם:
ויאמר חג לה' מחר - ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו.
ומדרשו בויקרא רבה (ה, ג):
דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם [ג] והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו - ויבן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא:
חג לה' - בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה, ויעבדו את המקום:]

אות א
על העגל קאי.

אות ב
שהשטן עירבב את העולם בשעה ששית והצליח במעשיו שגמר מה שהיה בלבו.

אות ג
פירוש חור הוכיחן על מעשה העגל והרגוהו וירא אהרן מלהוכיחן שמא יהרגוהו ואם תאמר והא לעיל פירש רש"י ויבן מזבח לדחותם ופירוש אחר כך זהו פשוטו וכו' ואם כן המדרש והפשוטו חדא הוא ויש לומר דקשה לרש"י, למה בנה אהרן מזבח חדש, והא הוה שם מזבח בנוי כדכתיב לעיל פרשת משפטים ועל זה פירש לדחותם, זהו פשוטו. והמדרש דורש על מה דקשה לו, למה בנה אהרן ולא אחר.

[רש"י: (ז) וידבר – לשון [ד] קושי הוא.
כמו (בראשית מב ז) וידבר אתם קשות:
לך רד - רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה:
שחת עמך - שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:]

אות ד
אבל וידבר ה' אל משה לאמר אינו לשון קושי הואיל וכתיב אחריו לאמר, וידבר הוא הכלל ולאמר הוא הפרט. אבל כאן אין כתיב לאמר אחריו, וכתיב וידבר ולא כתיב ויאמר, שמע מינה לשון קושי הוא. (רא"ם).

[רש"י: (יא) למה ה' יחרה אפך - כלום מתקנא אלא [ה] חכם בחכם, גבור בגבור:]

אות ה
דקשה לרש"י וכי לא היה לו להקדוש ברוך הוא לקצוף עליהם על שעשו העגל אלא הכי אמר משה להקדוש ברוך הוא כלום מתקנא כו'. אבל בפרשת יתרו גבי אנכי ה' אלהיך פירש רש"י אלהיך לשון יחיד לתת פתחון פה למשה וכו' וזהו שאמר למה יחרה אפך בעמך לא להם צוית אלא לי לבד. זה וזה יכשר.

[רש"י: (יב) והנחם - התעשת מחשבה אחרת [ו] להטיב להם:
על הרעה - אשר חשבת להם:]

אות ו
פירוש התפעל להם לעשות השתנות ממחשבה רעה למחשבה טובה, דכל לשון נחום לשון מחשבה אחרת הוא.

[רש"י: (יג) זכר לאברהם - אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשרה ניסיונות ועדיין לא [ז] קבל שכרו, תנהו לו, ויצאו עשרה בעשרה:
לאברהם ליצחק ולישראל - אם לשרפה הם, זכור [ח] לאברהם שמסר עצמו לישרף עליך באור כשדים.
אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה.
אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן.
ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי (פסוק י) ואעשה אותך לגוי גדול?!
אם כסא של שלוש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחומר לכסא [ט] של רגל אחת!
אשר נשבעת להם בך - לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבעותך קיימת לעולם, שנאמר (בראשית כב טז) בי נשבעתי נאם ה'.
וליצחק נאמר (שם כו ג) והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך.
וליעקב נאמר (שם לה יא) אני אל שדי פרה ורבה, נשבע לו באל שדי:]

אות ז
דאם לא כן מאי זכור לאברהם? אם היה הוא צדיק, הרי קבל שכרו, ושוב אינו מחויב בעבורו לבניו כלום.

אות ח
דאם לא כן, למה נזכרו שלשתן באברהם סגי. (רא"ם). אי נמי דקשה לרש"י למה כתיב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם, איפכא הוה ליה למימר: זכור אשר נשבעת לעבדיך לאברהם וכו', דהא הזכירה אשבועה קאי. ועוד, שבועה גבי אברהם הוא דכתיב, שנאמר בי נשבעתי וגו'. לכך פירש זכור לאברהם עשר נסיונות וכו', ולא קאי הזכירה על השבועה אלא על צדקת אברהם וכו'. ותו קשה ליה, אם כן מאי זכירה שייך לגבי יצחק ויעקב, לכך פירש אם לשריפה כו'. ואין להקשות למה פירש גבי אברהם עשר נסיונות, דלמא שריפה לחוד יש לומר דהי מנייהו מפקת כיון דתרווייהו איתנהו גבי אברהם.

אות ט
יש מקשים מאי קל וחומר הוא זה? והא משה גם כן יש לו זכות אבות דהא הוא מבני בניהם כדפירש רש"י בפרשת שלח ואעשה אותך לגוי גדול ולא כתיב ואעשה את זרעך וגו' שאתה מזרעם. ומתרצים, אלו לא חטאו בעגל, היו נכנסין לארץ, כמו שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם: לזרעך אתן את הארץ, ועכשיו שיכלם, שמע מינה אם כן דהחטא גרם שלא יתקיים הבטחת אברהם. ואם כן, במה יודע איפוא שתתקיים הבטחת משה שיהיו בניו לגוי גדול? אולי יחטאו בניו ולא תתקיים גם כן ההבטחה. ואם תאמר שזכות משה תתקיים על כל פנים אף אם יחטאו בניו, אם כן קל וחומר הוא הרי זכות של שלש אבות לא הועיל זכותם להגן בשביל החטא ולהביאם לארץ קל וחומר זכותי לבד.

[רש"י: (טו) משני עבריהם - היו האותיות נקראות [י], ומעשה נסים היה:]

אות י
פירוש כגון נבוב נקרא בובן וכן כל התיבות ומעשה נסים הוא פירוש שהכתב היה חקוק משני עבריהם ואם כן מ"ם וסמ"ך שבו היו נמי חקוקים סביב, וההיקף שבאמצע לא היה בשום צד מחובר, ולא נפלו. ובבראשית רבה מפורש, כמו שהכתב נקרא בעבר זה כך היה נקרא בעבר השני, וזה היה מעשה נסים.

[רש"י: (יט) וישלך מידיו וגו' - אמר מה פסח שהיא אחת מן המצות, אמרה תורה (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כלה כאן, וכל ישראל משומדים ואתננה להם?!
תחת ההר - לרגלי [כ] ההר:]

אות כ
דקשה לרש"י, דתחת ההר משמע שהיה תוך וחלל בהר, לכן פירש לרגלי ההר.

[רש"י: (כ) ויזר - לשון נפוץ.
וכן (איוב יח טו) יזרה על נוהו גפרית.
וכן (משלי א יז) כי חנם מזורה הרשת, שזורין בה דגן וקטנית:
וישק את בני ישראל - נתכוין לבדקן כסוטות [ל].
שלוש מיתות נדונו שם:
אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן [מ] מרובים.
עדים בלא התראה במגפה, שנאמר (פסוק לה) ויגוף ה' את העם.
לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:]

אות ל
והטעם שבדק אותם כסוטות הוא כי הזונה אחר עובדי כוכבים ומזלות הוא כאשה המזנה תחת בעלה, כמו שאמרו במדרש והביאו רש"י בשיר השירים בפסוק שני שדיך משום הכי בדק אותם כסוטות וקל להבין.

אות מ
כלומר שמיתתן בסייף ולא בסקילה כיחיד העובד שמיתתו בסקילה.

[רש"י: (כא) מה עשה לך העם הזה - כמה ייסורים (סבלת) שיסרוך [נ] [סבלת], עד שלא תביא עליהם חטא זה:]

אות נ
כלומר כמה יסורין עשו לך שהוכרחת לעשות להם עגל? בתמיה. ולרבותא אמר, שהרי אפילו יסורין בעלמא לא עשו לך.

[רש"י: (כב) כי ברע הוא - בדרך רע הם הולכין תמיד [ס] ובנסיונות לפני המקום:]

אות ס
דקשה לרש"י למה לא כתיב כי רע הוא אם הדבר שב לישראל. לכך פירש ברע קאי על הדרך הרע. ומשום הכי הוצרך להוסיף ולומר הם הולכים, כי בדרך נופל לשון הליכה. ואמר תמיד, מפני שבזולת זה היה משמע שאמר בעבור הדרך הזה שכוונתם בו לרעה, וזה אי אפשר שאם היה יודע משה זה, היה לו לגדור גדר מתחלה טרם שיעשו הרעה, לפיכך הוצרך להוסיף מלת תמיד, כלומר, כל מעשיהם הם תמיד ברע.

[רש"י: (כד) ואמר להם – [אמרתי להם] דבר אחד למי זהב [ע] לבד והם התפרקו ויתנו לי.
ושליכהו באש ולא יגעת [פ] שיצא העגל הזה ויצא.]

אות ע
דאם לא כן כל החטא הוא שלו ומפרש דאהרן לא אמר התפרקו אלא אמר למי זהב בלבד, והם מיהרו והתפרקו.

אות פ
פירוש ויצא העגל הזה מבלתי שיצור אותו בחרט, דאם לא כן, מאי ויצא העגל הזה? מאחר שהשליך אותו באש והתיך אותו בחרט שצר בו צורת העגל, בהכרח הוא שיצא העגל הזה. אבל ממה שהעיד עליו הכתוב שאמר אהרן פרקו נזמי וגו' נשיכם וגו' וכתיב ויצר אותו בחרט וגו' ואם כן איך אמר אהרן ואומר להם דבר אחד וכו'? וגם מה שאמר ואשליכהו באש וגו', דמשמע שמעצמו יצא, הא הוא לקח את הזהב וצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. נראה שמפני יראתו של משה הוציא שקר מפיו. עד כאן לשון הרא"ם. אך קשה איך הוציא אהרן קדוש ה' דבר שקר מפיו? ועיין בנחלת יעקב.

[רש"י: (כו) מי לה' אלי – יבא [צ] אלי:
כל בני לוי - מכאן שכל השבט כשר:]

אות צ
פירוש מי שהוא לה' שירא ממנו, יבא אלי, ויחסר מלת יבא, דאם לא כן משמע מי שהוא לה' וירא ממנו הוא קרוב אלי, מאי ויאספו אליו כל בני לוי?.

[רש"י: (כז) כה אמר וגו' - והיכן אמר?
(שמות כב יט) זובח לאלוהים יחרם, כך שנויה במכילתא:
אחיו – מאמו [ק] והוא מישראל:]

אות ק
דקשה לרש"י כיון שכל שבט לוי היה כשר למה אמר שיהרגו איש את אחיו מתרץ אחיו מאמו שאינו לוי אלא ישראל.

[רש"י: (כט) מלאו ידכם - אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו [ר] להיות כוהנים למקום:
כי איש - מכם ימלא ידו [ש] בבנו ובאחיו:]

אות ר
פירוש מתחלה היו הבכורים כהנים למקום, וכשחטאו בעגל והקריבו קרבן לעובדי כוכבים ומזלות הרגו אותם, ואתם תהיו תחתם כהנים למקום. ואמר תתחנכו, כי מלוי יד מורה על החינוך כשנכנס לדבר להיות מוחזק מאותו יום והלאה, כדפירש רש"י לעיל בפרשת תצוה.

אות ש
ואף על פי שלא הוזכר בהריגה רק אחיו וקרובו ורעהו מישראל, אמר בנו לרבותא, שאפילו אם היה בנו היה הורגו לקדושת השם.

[רש"י: (ל) אכפרה בעד חטאתכם - אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד [ת] חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא:]

אות ת
פירוש דרש"י סבר כל בעד שבמקרא פירושו נגד, וכאן אין נופל לשון נגד לכך פירש, דהאי אכפרה אינו לשון כפרה אלא לשון קנוח וסתימה, ואם כן שפיר נופל בו לשון נגד.

[רש"י: (לא) אלוהי זהב - אתה הוא שגרמת להם [א], שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו.
משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:]

אות א
דקשה לרש"י, למה אמר משה אלהי זהב ולא אמר אלהים סתם? אלא כך היה כוונתו: אתה הוא שגרמת להם.

[רש"י: (לב) ועתה אם תשא חטאתם - הרי טוב, איני אומר לך מחני. ואם אין, מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה:
מספרך - מכל התורה [ב] כולה, שלא יאמרו עלי, שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:]

אות ב
ואף שלא נתנה התורה, כבר כתב משה מבראשית עד מתן תורה כדפרישית. אי נמי, התורה העתידה להכתב מידו.

[רש"י: (לד) אל אשר דברתי לך - יש כאן לך אצל דבור במקום [ג] אליך, וכן (מלכים א ב יט) לדבר לו על אדוניהו:
הנה מלאכי – ולא [ד] אני:
וביום פקדי וגו' - עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:]

אות ג
פירוש אף על פי שכל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון עלי עליך עליו עליהם, כמו שמבואר בפרשת חיי שרה על פסוק כאשר דבר לי, הכא פירושו אליך ממש, משום דלא מצינו שדיבר לאדם אחר על משה, וכן לדבר לו דגבי אדוניהו פירושו נמי אליו ממש, אבל אין פירושו עליו.

אות ד
דקשה לרש"י הא הקדוש ברוך הוא רוצה לייסרן, ומה זה שאמר הנה מלאכי ילך לפניך? הא זה טובה להם. לכך פירש ולא אני, רצונו לומר דזה רעה היה, דמתחלה היתה השכינה עצמה עמהם.

הפרק הבא    הפרק הקודם