רק ח, יא
וירא פרעה כי היתה הרוחה. לא נאמר לשון זה בשום מכה, כי אם במכת הצפרדעים, לפי שכל המכות כאשר סרו אז סרו לגמרי לא נשאר מהם שום רושם אחר הסרתן, ואם כן אין חידוש כל כך מה שחזר פרעה לקשיות ערפו כי העבר אין, אבל הצפרדעים, אף לאחר שסרה המכה מכל מקום לא סרה לגמרי כי לא הלכו להם אלא מתו ותבאש הארץ, והיה לו להיות נכנע לפחות בעבור הבאשת ריח שנשאר לו מן הצפרדעים, על זה אמר כמתרץ וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו. לפי שאין הבאשת ריח מזיק כי אם במקום צר אבל במקום רחבת ידים אין הריח שולט כ"כ, לפיכך כאשר ראה פרעה כי היתה רוחה שארץ מצרים רחבת ידים היא ולא יזיק לו הריח רע, על כן והכבד את לבו כבראשונה.

פרק ח, כז
ויסר הערוב.
פירש רש"י:

ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות.

ואין להקשות למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה, ואין לומר כדי שתבאש הארץ, דאם כן למה לא מתו גם הארבה?
תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים כי אם אותן שעלו בתנורים, כמו שאמר וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות. משמע אבל לא אותן שבתנורים לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם, ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם, ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר, כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים, והערוב והארבה הלכו להם, שלא יהיה להם הנאה בעורות, ובאותן המלוחים שמלחו מהם (שמו"ר יג ז).