מלבים לחבקוק פרק ב
[ב, א]
על משמרתי אעמודה -
אחרי שהציע את התפלה והוכוח אשר ערך על הצלחת הרשעים האלה בני בבל, עמד על המשמר מצפה על תשובת ה' שיגיעהו ע"ז.
ויש הבדל בין
משמר ובין
מצור,
המשמר נעשה להיות הגנה על הנשמר, כמו שומרי משמרת בית המלך,
משמרת הבית, והמצור נעשה לכבוש את הדבר שהוא צר עליה, רצה לומר כי בדבריו שדבר בסי' הקודם היו שני דברים:
א) מה שהתפלל על ישראל להסיר מעליהם הרעה,
ב) מה שהתוכח על הצלחת בבל הרשעים, ודלתות הכתוב מקבילים:
על משמרתי אעמודה ואצפה לראות מה ידבר ה' בי, על מה שהתפלל על תשועת ישראל ע"ז לא יכול לדבר בדרך ויכוח כי ידע שישראל נתחייבו עונש ע"י מעשיהם הרעים רק בא בדרך תפלה ועמד על המשמר מה ידבר ה' בו, להודיעהו מתי יהיה אחרית הזעם ועת התשועה.
ואתיצבה על מצור לראות מה אשיב על תוכחתי, על מה שטען על שלות בבל והצלחתם בזה התוכח בדרך ויכוח
מדוע דרך רשעים צלחה למה תביט בוגדים למה תראני און, ובזה התיצב על מצור כלוחם ורוצה לכבוש ולנצח בויכוח שלו, וצפה לראות מה שישיב על תוכחתו וויכוחו, ואמר
מה אשיב כי לא היו תלונותיו נגד ה' רק ספר תלונות הדור שהם נושאים ריב ומדון על דרכי ההשגחה (וכמו שאמר:
ויהי ריב ומדון ישא) ושהוא רוצה לדעת תשובה מה ישיב על הויכוח שמתוכח בענין זה.
[ב, ב]
ויענני ה' כתוב חזון -
ה' ענהו והודיעו מפלת בבל ושאחריתם להכרית, ולא הודיע לו הזמן המוגבל לזה כי ע"ז נתיחד נביא אחר שיהיה אחריו שהוא ירמיה, רק הודיעו בחזון את מפלתם, וצוהו
שיכתב את החזון על הלוחות ושיבאר אותו, שיבין בו כל אדם, והיה הבדל בין דבר הנכתב בספר שלא כולם קראו בספרים ובין דבר הנכתב על הלוחות שיד הכל ממשמשים בה, וכן צוה שיבאר הדברים ולא יהיה בנבואתו דבר סתום
למען ירוץ קורא בו שידעו הכל את פירושו.
[ב, ג]
כי עוד חזון למועד -
הודיע לו שאליו לא יגלה את המועד והזמן מתי יהיה מפלת בבל, שע"ז יבא עוד חזון מיוחד ע"י ירמיה, שהוא ראה חזון של המועד שזה יהיה במלאות לבבל שבעים שנה שנשלמו בשנת שלש לבלשאצר, גם הודיע לו שהמועד של מפלת בבל, אינו הקץ, רצה לומר שיהיה רק פקידה ולא קץ הפלאות, כי אחר שיגאלו ישראל מבבל יגלו שנית, והקץ שהיא הגאולה האחרונה לא יהיה אז, ויש
עוד יפח לקץ. עוד יקום נביא שהוא ידבר וינבא על הקץ אשר
לא יכזב ויופסק, כי המועד יכזב, רצה לומר שיופסק אח"ז כי עוד יגלו שנית, אבל הקץ לא יכזב כי לא יהיה אחריו גלות, ודניאל הוא יפיח את הקץ אשר לא יכזב רק יהיה תשועה עולמית,
אם יתמהמה הגם שהקץ האחרון יתמהמה, בכל זה
חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, רצה לומר כי יש הבדל בין
מתמהמה ובין
מתאחר,
שהמאחר יאחר זמן הקבוע ומוגבל, ואם יש לדבר זמן אלף שנים הגם
שמתמהמה בכ"ז אם בא בעת הקבוע לסוף אלף שנים לא אחר את הזמן הקבוע.
והנה הגאולה האחרונה יש לה שני זמנים:
זכו – אחישנה,
לא זכו - בעתה,
והגם שכשלא יזכו יתמהמה, כי הקץ הקבוע בעתה הוא מוגבל לזמן רחוק מאד, בכ"ז כשיגיע הזמן המוגבל לא יאחר אותו, ובא יבא הקץ בכל אופן:
[א, ד]
הנה עפלה לא ישרה נפשו בו -
מי שנפשו אשר בו לא ישרה הנפש ההיא תתעפל ותתחזק לחשב קצין ולדחק את הקץ, הודיע לו כי רבים יכשלו ויעפילו לעלות בכח ובתוקף להביא את הקץ, כמו שאמר: ופריצי בני עמך יתנשאו להעמיד חזון ונכשלו, שיעמדו כמה נביאים מזוייפים ויגרמו כמה רעות לישראל, ושיעמדו רבים שיעפילו להעמיד חזון ולחשב קצין וכשלא יבא בזמן הנחשב להם יצאו מן הדת, אבל
וצדיק באמונתו יחיה, הצדיק אשר ישרה נפשו בו, לא תעפל נפשו לחשב קצין ולהעמיד חזון, רק יחיה באמונתו ויאמין כי יש יום לה' וידום לה' ויתחולל לו.
[א, ה]
ואף -
עתה התחיל להודיע לו החזון של מפלת בבל, שהגם שלא הודיע לו המועד, הודיע לו באיזה אופן יהיה, שידוע שבשנת שלש לבלשאצר עשה לחם רב ולקבל אלפא חמרא שתה, ובמשתה היין צוה להביא לפניו כלי המקדש ושתה בהם יין הוא ושריו ונשיו, והודו לאליליהם שהם גברה ידם על אלהי ישראל כי אין לו יכולת להוציא כלי קדשו מידו (כי מנה אז את הזמן המיועד מפי ירמיהו וחשב שעבר הזמן), ואז שלח ה' מלאכו וכתב על הכותל
מנה מנה תקל ופרסין, שפתר לו דניאל שעל שחלל קדש ה' ועל שיחס הכח והעצמה לאלילי כסף וזהב, נפרס מלכותו ונתנה למדי ופרס, ובו בלילה הומת בלשאצר והיה קץ למלכות בבל, ואחר שרמז זה למעלה במה שאמר:
אז חלף רוח ויעבור ואשם זו כחו לאלהו, שספר הצלחת מלך בבל, ורשעתו אז שנכנסה בו רוח בבלשצר ליחס הכח לאלהיו של זהב וכסף, והפסיק בתפלתו וויכוחו עד הנה, בא החזון ופירש לו הדבר בפרטות.
אומר אף כי שחוץ ממה שחלף עליו רוח התנשאות,
בגד היין בגבר יהיר, שהיין שתה הוציאו מדעתו עד שהזיד לחלל כלי המקדש ולשתות בהם, ועל כן
ולא ינוה, לא ישאר עוד בנוהו והיכלו, כי תיכף נהרג והושלך מהיכלו, עתה יבאר הדבר בפרט,
כי הרחיב כשאול נפשו, שהרחיב נפש תאותו כשאול שאינו שבע לעולם לקבל מתים כמו שאמר:
שאול ואבדה לא תשבענה, והוא עצמו דומה
כמות ולא ישבע ג"כ, רצה לומר כי המליצה תדמה את המות שהוא שליח השאול, שהשאול ואבדון הצועק הב הב ישלח את המות להמית נפשות ולהביאם אל השאול, (כמו שתמצא במליצת ישעיה כ"ח ט"ו עיי"ש), עפ"ז ימליץ שנפש תאותו לאכול ולשתות ולאסוף הון ותענוגים שהיא כשאול, תשלח אותו שהוא כמות, להמית נפשות רבות ולהכרית גוים ועמים כבירים, ותאותו לא תשבע לעולם, וכן הוא לא ישבע מהמית נפשות, ועי"כ
ואסף אליו כל הגוים אשר כבשם במלחמותיו.
[ב, ו]
הלא אלה כולם -
כל העמים אשר כבש,
עליו משל ישאו, ומליצה חדות לו, והמשל הזה יש לו מליצה, שהוא פתרון המשל, ונאמר בדרך חדה, ומהו המשל?
הוי המרבה לא לו. המשילו עליו משל מאיש שהוא לוה תמיד מעות מאחרים ברבית, ואינו לוה המעות לצורך עצמו רק לצורך אחרים, והוא מקבל עליו תשלומי המעות וגם לשלם את הרבית וז"ש
המרבה רצה לומר שלוה ברבית,
לא לו שלא לצורך עצמו,
עד מתי, רצה לומר ואין לו גבול בזמן שלוה תמיד ואינו משלם,
ומכביד עליו עבטיט, רצה לומר והוא מקבל עליו את העבוט והחוב שהוא מחויב לשלם את אשר עבט ולוה.
[ב, ז]
הלא פתע יקומו נושכיך -
הלא יקומו לוקחי הנשך והתרבית ויתבעו ממך תשלומי הנשך שחייבת, וגם
יקצו מזעזעיך הלא יקיצו משנתם הבעלי חובות שיזעזעו אותך לשלם גם הקרן, וכשלא יהיה לך לשלם
והיית למשסות למו, זה הוא המשל, ועתה מפרש המליצה ופתרון המשל.
[ב, ח]
כי אתה שלות גוים רבים -
זה הוא ההלואה שנאמרה במשל ששללת גוים רבים והוא אצלך בהלואה ואתה חייב לשלם את השלל ששללת וגם רבית ונשך, וגם היית מרבה לא לו כי השלל ששללת הוא שמור למדי ופרס שהם יקחוהו מידך ואתה תצטרך לשלם, כי קבלת העבוט עליך,
ישלוך כל יתר עמים, הוא הנמשל של מה שאמר:
הלא פתע יקומו נושכיך, שכל העמים שיותרו מן הגוים שהרגת הם ישללו אותך, ושיעור הכתוב
ישלוך קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ, שבעד החוב הגדול שאתה חייב לשלם דמי אדם ששפכת, וחמס ארץ שחמסת וגזלת,
ישלוך כל יתר עמים קריה וכל יושבי בה, ישללו ממך את הקריה שהיא בבל עיר המלוכה, וכל יושבי בה, שהם יהיו לשלל בעד פרעון החוב והרבית של דמי אדם וחמס ארץ.
[ב, ט]
הוי בוצע בצע -
רצה לומר וא"כ הלא הבצע שבצע הוא רע לביתו, שעי"כ יחרב ביתו וממלכתו, ומפרש שע"י שרוצה לשום במרום קנו, לבצר את מלכות בבל ולהגדילה על כל ממלכות הארץ, וע"י שרוצה
להנצל מכף רע שלא ישלוט אדם בו לקחת מלכותו מידו.
[ב, י]
יעצת -
לתכלית זה לשום במרום קנך
יעצת בושת לביתך, ומהו העצה?
יעצת
קצות עמים רבים וחוטא, שיעצת לקצות ולהחריב גוים רבים, וגם לקצות עמהם
חוטא אחד, ומי הוא החוטא?
נפשך! שגם נפשך תקצה עמהם, וגם אתה תספה.
[ב, יא-יב]
כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים, -
רצה לומר שהלא כל אבן ואבן ששמת בקיר הבנין של בבל יזעק מן הקיר ויאמר הוי בונה עיר בדמים, שבנית עיר בבל בדמים ששפכת, והמאמרים מקבילים:
כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים,
וכפיס מעץ יעננה הוי כונן קריה בעולה,
שתחלה בונים את העיר בבנין של אבנים, ואז יצעק כל אבן הוי על שבונה הבנין בדמים ששפך, ואח"כ מכוננים הקריה. שהוא תקרת הבנין שמניחים בגמר הבנין למעלה שהוא מעצים, ואז הכפיס יענה להאבן מן העץ שבו מקרה את הקירוי ויאמר הוי כונן קריה בעולה, שגם גמר הבנין הגם שאז כבר חדל לשפך דמים כי כבר כבש את כל העמים, בכ"ז כנן אותה בעולה משוד וחמס.
[ב, יג]
הלוא הנה מאת ה' -
הכפיס יודיע מן העץ כי יצאה הגזרה מאת ה' לשלם לעושה הרעה כרעתו,
וייגעו עמים בדי אש שיציתו אש בתקרת העיר ובעצים שנתנו שם בעולה, וכל העמים ייגעו לכבות את האש ולא יכולו, והאבן תודיע מן הקיר כי
לאומים בדי ריק יעפו שאח"כ יחריבו בנין החומה עצמה של האבנים, והלאומים ייעפו להציל את הבנין ויהיה לריק, וכן אמר (ירמיה נ"ח):
חומת בבל הרחבה ערער תתערר ושעריה הגבוהים באש יצתו וייגעו עמים בדי ריק (רצה לומר להציל החומה)
ולאומים בדי אש ויעפו (רצה לומר להציל השערים והתקרה של עץ).
[ב, יד]
כי תמלא -
וזה בא ע"י שחלל כלי המקדש וע"י הכתב שכתב המלאך על הכותל והודיע לו אח"כ ע"י דניאל שקצף ה' עליו על שחלל כלי קדשו ושבח לאלהי כסף וזהב, ועי"כ נהרג בלשאצר ונכבשה בבל, ובזה נודע לכל העמים כבוד ה' וכחו וגבורתו והשגחתו וזה שאמר:
כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים, כי דבר זה נתפרסם למלכי מדי ופרס שצרו אז על עיר בבל והודיעו לכל העמים כבוד ה' ועזוזו.
[ב, טו]
הוי -
עתה יספר גוף המעשה, איך בא ענשם ע"י ששתו יין מכלי בהמ"ק, אמר:
הוי משקה רעהו, שבלשצאר השקה את רעיו שהם שריו מכלי המקדש,
מספח חמתך, זה מבואר ע"פ מה שאמר: (בירמיה נ"א)
בחמס אשית את משתיהם והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם, שעת החלו לשתות מכלי המקדש שם להם ה' חימום גדול שנתחממו מאד, ואח"כ נשתכרו עד שישנו בתרדמת עולם ולא שמעו מהריגת בלשאצר ומבוא חיל פרס ומדי, והחיל הרגו אותם בשנתם ולא הקיצו עוד, וזה שאמר: במה שהשקית את שריך הם נספחו ונתחברו אל חמתך וחומך, עי"ז נתגדל ונתרבה חום המשתה,
ואף שכר וגם נשתכרו מאד,
למען הביט על מעוריהם עד שהקיאו את היין מרוב השכרות וכולם ראו קיאתם.
[ב, טז]
שבעת קלון מכבוד -
אומר אליו, אתה בלשאצר שבעת דבר נקלה מן דבר נכבד, רצה לומר מן כלי בית ה' המכובדים שבעת ושתית יין הנקלה והמבוזה, (כי מה ששתו יין מן הכלים היה הכוונה כדי לבזות הכלים, כי שתית היין הוא דרך גנאי יותר משתית המים כמו שאמר: בפי' דניאל במש"ש אשתיו חמרא), לכן
שתה גם אתה והערל, תשתה כוס התרעלה שה' ישקה אותך כוס רעל, ומפרש ממה ישתה רעל?
תסוב עליך כוס ימין ה' כוס התרעלה שיסוב עליך מן ימין ה', הוא ימין המלאך ופס היד שכתבה על הכותל שלמעלה מן המלך מנא מנא תקל ופרסין, שמן ימין ה' אשר כתבה עליו הדברים האלה שתה כוס התרעלה,
וקיקלון על כבודך תחת ששתית קלון מכבוד ה' וכלי המקדש, בא קיא וקלון על כבוד.
[ב, יז]
כי חמס לבנון יכסך -
כי החמס שעשית אל הלבנון שהוא הבהמ"ק מה שחללת כלי המקדש, החמס הזה יכסך בקלון,
ושוד בהמות יחיתן שיעור הכתוב
ושוד בהמות יחיתן קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ, יען קרא את בהמ"ק בשם לבנון, ציירו במליצתו כיער הלבנון, כאילו יער הלבנון שלח את החיות הטורפות שנמצאו בו, ושוד בהמות הלבנון יחיתן קריה וכל יושבי בה, שהם טרפו קרית בבל ויושביה, וכן ירמיה צייר מפלת בבל בסגנון זה,
הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן (ירמיה נ') שדמה חיל פרס ומדי כאריות שבאו מא"י וגאון הירדן לנקום נקמת א"י, ואת בבל המשיל לצאן (אם לא יסחבום צעירי הצאן) ואמר שזה יהיה דמי אדם ששפכו וחמס ארץ שהחריבו, וגם תפס שם בהמות לרמוז אל הבהמות שהיו גם בלבנון המליציי שהוא בהמ"ק שהם הקרבנות שהקריבו שמה ונתנו דמם בכלים אשר חלל עתה, וכאילו התעוררו בהמות האלה והביאו שוד וחתת על קרית בבל.
[ב, יח]
מה הועיל פסל -
עפ"ז מתוכח עמהם על מה ששבחו לאלהי כסף זהב, כמו שאמר אליו דניאל:
ועל מארי שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך וגו' ולאלהי כספא ודהבא נחשא פרזלא די לא חזין ולא שמעין ולא ידעין שבחת ולאלהא די נשמתך בידיה לא הדרת, אומר ראו נא עתה מה הועיל לכם הפסל אשר שבחת אותו שהוא נצח לאל עליון?
הכי הציל אתכם מידו?
ובאר גנות הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, מצד הפועל אומר
כי פסלו יוצרו הלא הפועל אותו הוא בן אדם שיצר ופסל אותו, ומצד החומר אומר
מסכה שחומרו ממתכות הנתך ונסך, ומצד הצורה אומר שהוא
מורה שקר, ומצד התכלית אומר כי בטח
יוצר יצרו עליו לעשות אלילים אלמים, שיעור הכתוב כי בטח היוצר (מה שבטח) צריך עליו, רצה לומר מה שבטח הנוצר על היוצר זה יבטח היוצר על הנוצר, שהנוצר בטח על היוצר שיעשה אליל אלם, (כי יותר מזה לא יוכל היוצר לעשות כי אינו יכול לתת בו רוח חיים ודבור) ובטחון זה בעצמו יבטח היוצר להשיג מן הפסל הנוצר שיעשה אותו אליל אלם, וזה מליצה על בלשאצר שנהרג וסר ממנו רוח החיים ושוכב כאבן דומם כמו האליל אשר עשהו ובטח עליו שאין רוח חיים בקרבו, ומפרש -
[ב, יט]
הוי אומר לעץ הקיצה -
המליץ יצייר נשגבות, מצייר את גויית בלשאצר שנהרג והוא שוכב פגר אלם בלא רוח חיים, ומלובש בבגדי זהב וכסף, כציור האליל שלו, שהוא ג"כ פגר אלם תפוש זהב וכסף ואין רוח חיים בקרבו. עד שיצייר שהאליל עשה את בלשאצר שעבד אותו להיות דומה אליו, שיהיה פסל לבוש זהב וכסף בלא רוח חיים, עפ"ז יאמר
הוי! קורא אני,
מי שהוא אומר לעץ הקיצה, רצה לומר בלשאצר שעבד את פסל העץ והאבן והיה קורא אליו בתפלתו שיקוץ משנתו ויתעורר לשמוע תפלתו,
הוא יורה, היינו בלשאצר יורה וילמד ויברר כי כנים דברי מה שאמרתי שהיוצר ישיג מן הפסל את אשר השיג הפסל ממנו שיתהוה ממנו אליל אלם, כי
הלא הוא (בלשאצר)
תפוש זהב וכסף שפגרו מלובש בו
וכל רוח אין בקרבו כי יצאה נשמתו, הרי שע"י הבטחון שבטח על הפסל נעשה אליל אלם כמוהו.
[ב, כ]
וה' -
אולם ה' אשר בזיתם אותו וחללתם כלי היכל קדשו, עדיין
הוא בהיכל קדשו שהוא הבה"מ ועשה משפט להמחללים כלי היכלו,
הס מפניו כל הארץ כי בזה יכירו כולם כבוד ה' וייראו מפניו, כמו שאמר: (פסוק י"ד)
כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה'.