[ט, א]
משא, חדרך -
שם מלכות אדם או שם מלך.
ומנוחת המשא תהיה בדמשק, כי שם תתקיים גם זאת הנבואה דביקה בבית שני.

וטעם כי לה' עין אדם –
שישובו לעבוד ה' רבים מאנשי דמשק ולסור אל משמעת ישראל, שהיו בירושלם והם יהודה ובנימן ואשר שבו מאשור, ככתוב בעזרא כי שמחם ה' והסב לב מלך אשור.

ולמ"ד לה' –
תשרת בעבור אחרת כמ"ם מאל אביך שהיא תשרת בעבור מ"ם אחרת. ואת שדי ומאת שדי וככה הוא וכל שבטי ישראל עיניהם לשם לעבדו ולאשר יורום ישראל.

[ט, ב]
וגם -
היא בעצמה חמת תשים גבול בה לישראל וככה צור וצידון.

[ט, ג]
ותבן -
הטעם אחר שנבנתה הנה השם יורישנה את ישראל.

[ט, ה]
תרא, מבטה -
שהיתה מבטת אליו להושיעה ואלה המקומות הם סביבות ירושלם, על כן הזכירם הכתוב והטעם כי ירושלם תשב לבטח.

[ט, ו]
וישב -
אמר ר' יהודה בן בלעם:

כי הוא שם לגוי.

ולפי דעתי: שהוא ממזר מהעריות יהיו לבדד סמוכים לירושלם, והטעם השפלים והנבזים שבישראל, הם ישבו בדד בערי פלשתים, שלא יתחשבו בין הכשדים והפלשתים יכרת גאונם מעליהם, כי מעם ישראל הם.

[ט, ז]
והסירותי דמיו -
שהיה אוכל דם הרוגים ישוב לעבודת השם.

ושקוציו -
הטומאה שהיה עם פלשתים אוכל, או רמז לעכו"ם.

ונשאר גם הוא -
הטעם לא ישאר מפלשתים רק מי שיעבוד השם יתברך בפרהסיא.

כאלוף ביהודה -
כמובחר שביהודה לעבודת השם.

ועקרון כיבוסי -
תתן מס כיבוסי שהיה בירושלם בימי דוד ואחריו, שנתנו מס למלכי יהודה.

[ט, ח]
וחניתי, מצבה -
בה"א תחת אל"ף והטעם אחנה ואנוח מצבא שיבוא ומעובר והטעם אין איש שיבוא להרע לירושלם, כי כל סביבותיה עובדי השם ועובדי ישראל.
וטעם כי עתה הוא דברי הנביא שראה זה עתה במראות בעיני הנבואה.

[ט, ט]
גילי -
זאת תחלת הפרשה והמפרשים התחלקו בה.
יש אומרים:
כי זה המלך הוא משיח בן דוד.

ויש אומרים:
משיח בן יוסף.

ורבי משה הכהן אומר:

כי הוא נחמיה התרשתא וכתוב בעזרא עליו מלך ביהודה ע"כ אמר: עני ורוכב על חמור, כי אם הבהמה לא הזכיר סוס מבלי יכולת כי עני הוא.

ולא דבר נכונה, כי פחה היה ולא בקש לחם הפחה מישראל ובכל יום יאכלו רבים על שולחנו ואיך לא היה לו סוס?!

ועוד: מה טעם על בניך יון ובזמן נחמיה לא משלו יונים על ירושלם.

ולפי דעתי: כי זה המלך יהודה בן חשמונאי שהיה גבור, ככתוב: ושמתיך כחרב גבור וידו גברה על היונים ובתחלתו לא היה לו לא עושר ולא סוסים, וכתוב בדברי קדמונינו דבר המנודה, כי בעוני נעשה עד שהעשירו.

[ט, י]
והכרתי -
שלא היה להם סוס בהיותם תחת מלכות יון.

וטעם מאפרים –
הם הבאים מאשור כאשר פירשתי ואמר על זה המלך, שיהיה באחרונה דובר שלום לגוים.

ומשלו -
ממשלתו על ים סוף ועד ים פלשתים.

ומנהר -
פרת.

עד אפסי ארץ -
הוא המדבר שלום לגוים וזה גבול ארץ ישראל.
גם אמר בתחלה על זה המלך כי הוא צדיק ועל כן הוא נושע, ושב ואמר לישראל.

[ט, יא]
גם -
בעבור דם הברית אשר כרת השם עם יוצאי מצרים.

ויש אומרים:
בעבור מצות המילה והטעם שיצאו האשורים מכל מקום להתחבר אל החשמונים, בהתגברם על יון.

[ט, יב]
שובו -
אומר הנביא שובו לירושלם, שהוא בצרון כי שם החשמונים.

גם היום מגיד -
אחר מגיד, זהו משנה.

אשיב לך -
והטעם כשליח בא לראות מה יגיד המגיד.

[ט, יד]
וה' -
וכבוד השם יראה על יהודה ואפרים.

וטעם כברק חצו –
בעבור שהזכיר: קשת מלאתי אפרים.

וטעם בשופר –
שישמע זה שיקבץ ישראל אל החשמונים:

בסערות תימן -
רוח דרומית.

וה' עליהם -
על החשמונים.

[ט, טו]
וכבשו -
מבצרים ולא יועילו להם לאויבים אבני קלע במבצריהם.

וטעם אבני קלע –
שרי יון.

וטעם ושתו –
שישפכו דמי הקולעים במזרק שבו יזרק הדם על המזבח בזויות, והטעם כפול.

[ט, טז]
והושיעם, כצאן עמו -
ביד משה בעמדו על הים, שנאמר: נחית כצאן עמך ביד משה וכו' ובעבור שהזכיר אבני קלע אמר, כי אלה החשמונים הם אבני נזר ותפארת.

מתנוססות -
שהם נראות כנס על אדמת השם.
גם נכון הוא להיות אבני רמז להיותם כהנים גדולים.

[ט, יז]
כי -
אז ישמחו הבחורים והבתולות לנגן ולשתות יין אחרי סעודתם, וזהו כי: מה טובו שב אל ביום ההוא הנזכר למעלה.

דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות -
מגזרת: ינובון בשיבה.
והנכון: מגזרת ניב שפתים והפועל יוצא, כמו שובב יקומם: