[יא, א]
פתח -
אחר שנבא על הגאולה העתידה ראה במחזה מה שיעשה בבית שני שמזה ראה שגאולה זו אינה הגאולה העתידה, ותחלה ראה שבית הזה עתיד ליחרב, ואמר אל המקדש אתה לבנון פתח דלתיך שיכנסו שם גדודי רומי, ואש תאכל בארזיך להחריב ולשרוף את הבית.

[יא, ב]
הילל ברוש -
הברוש הוא ג"כ מין ארז ופחות ממנו, והאלון הוא פחות משניהם, יאמר שהברוש ייליל כי נפל ארז הגדול ממנו, ועמו אדירים שודדו, והוא נפילת המלך ומשנהו ורואי פני המלך, ואח"כ הילילו אלוני בשן שהם השרים, כי ירד יער הבציר יער החזק שהם הגבורים ירדו ונפלו.

[יא, ג]
קול -
אח"כ נשמע קול יללת הרועים שהם הסנהדרין, כי שודדה אדרתם ותפארתם, וקול שאגת כפירים שהם הפריצים הגבורים שעמדו אז ועשו חיל והם נפלו לבסוף, כי שודד גאון הירדן שהוא מקום האריות, והוא משל אל כבישת כל ערי מבצר.

[יא, ד]
כה אמר ה' -
אחרי שהראה אותו חורבן בהמ"ק הראה לו מה שיעבור עליהם במשך זמן שיעמוד בית שני, רעה את צאן ההרגה, היינו שיסדר בנבואתו את הרועים שלהם באיזה אופן ירעו וינהיגו אותם בימי בית שני, ומפרש מדוע קורא אותם בשם צאן ההרגה.

[יא, ה]
אשר קוניהם יהרגון -
מפני שאינם כצאן העומדים לגזה ולגדל ולדות שחסים מלהרגם, כי הם עומדות לטבח ולהריגה ועי"כ קוניהם יהרגום, ולא יחשבו זאת לחטא כי הם עומדות לכך, ומוכריהן יאמר ברוך ה' ואעשיר, כי צאן העומדות לגיזה ולולדות יתעשר כשהם אצלו, אבל העומדות לטבחה יתעשר בעת ימכור אותם, וגם רועיהם לא יחמול עליהן אחר שעומדות לשחיטה.

[יא, ו]
כי -
מפרש הנמשל כי לא אחמול עוד על יושבי הארץ ויהיו עומדים להריגה, והנה אנכי ממציא את האדם איש ביד רעהו שע"י שנאת חנם שהיה ביניהם דקרו איש את רעהו, וביד מלכו שמלכי בית שני הרגו בעם וכלו אותם, וכתתו את הארץ שע"י הכתות השונות שעמדו אז וע"י המלכים האכזרים נכתתו ונתפרדו ונאבדו.

[יא, ז]
וארעה את צאן ההרגה -
סדרתי איך תהיה הרעיה שלהם והנהגתם והיו באופן שיהיו צאן ההרגה, לכן עניי הצאן, לכן היו עניי הצאן מפני שהרגו זה בזה ולא היה שלום ביניהם, ואקח לי שני מקלות, צייר שהרועה היה לו שני מקלות, אחד היה מקל נועם ואחד היה מקל חובלים, ולא נודע מי המה המקלות, והמפרשים נבוכו, אולם ממה שאמר אחרי זה: ואגדע את מקל נועם להפר ברית אשר כרתי את כל העמים ואגדע את מקלי השני את החובלים להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל, מזה נודע שמקל נועם היה ענינו לכרות ברית את העמים, ומקל חובלים היה ענינו לשום אחוה בין יהודה ובין ישראל, ובזה מצאנו חדתו, שרצה לומר שהיה להם שני מיני הנהגה:
א) הפחה או הנשיא או המלך אשר היה לו ברית עם העמים שמשלו אז בארץ,
ב) השופט או הכהן הגדול או ראש הסנהדרין שהיה ענינו להשגיח על עם ישראל שיתאחדו בין בדת ובין במשפט והנהגה ולא יתחלקו לכתות ואגודות שונות, והיה ראוי שמקל זה שעומד בין ישראל לעמים יהיה מקל חובלים, היינו שילחמו אתם בגבורה וישיבו מלחמה שערה לחבול את אויביהם, ומקל זה העומד בין ישראל ויהודה יהיה מקל נועם להנהיגם בנעימות ובנחת ובשלום ובמישור, ואמר בגנאי הדור שהיה להפך שהמקל שהיה נגד העמים היה מקל נועם, כי היו נכנעים ומשועבדים אל העמים, והמקל שהיה להקים האחוה בין בני ישראל היה מקל חובלים לרדות בם בפרך.

[יא, ח]
ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד -
רצה בזה כי כ"ז שהיו תח"י מלכי פרס היה להם מנוחה כי מלכי פרס היו מלכי חסד, אבל פתאום נכרתה מלכות פרס ע"י אלכסנדר המוקדוני, ושלשה מלכים עמדו לפרס שעשו טובות עם ישראל, כורש וארתחששתא ודריוש שנתנו רשות שישובו בני הגולה ושיבנו הבית וחומת ירושלים (כנזכר בעזרא ונחמיה) והטבה זו של שלשה הרועים שהטיבו עמם נכחדה בירח אחד במות דריוש האחרון, שמאז התגברה מלכות יון שעשו רעות לישראל אחרי מות אלכסנדר, וגם רצה לומר בשלשה הרועים, כי מלך פרס העמיד שלשה רועים שהם ינהיגו את כל המלכות שתחת ידו שנחלקה לג' מדינות בבל ומדי ופרס, כנז' בדניאל סי' ו', שע"ז ראה דניאל מלכות פרס שתלת עלעין בפומה בין שינה, וכולם בטלו בירח אחד במות דריוש, ואז ותקצר נפשי בהם, כי היונים החלו להרע לישראל, וגם נפשם בחלה בי, כי רבו אז הפריצים שיצאו מן הדת.

[יא, ט]
ואומר לא ארעה אתכם -
שאז סר צילם מעליהם ונמסרו ביד אנטיוכוס הצורר ובוטל התמיד והעמיד שקוץ משומם, המתה תמות, והנכחדת ע"י גלות או ע"י המרת דת תכחד, והנשארות תאכלנה אשה את בשר רעותה כי הפריצים אכלו את הפרושים בכל פה.

[יא, י]
ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו -
כי מאז הופר הברית אשר כרתי את העמים בל ירעו להם, כי מאז התחילו להצר להם ולכלותם ולהשמידם.

[יא, יא]
ותופר ביום ההוא -
רצה לומר שהגם שאח"כ חדשו את הברית כפעם בפעם עם היונים בימי החשמונאים ואח"כ עם הרומיים בימי הורדוס, עכ"פ הופר הברית ביום ההוא, ומאז לא היה ברית קבוע כי הופר בכל פעם, וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי רצה לומר החכמים ובעלי רוה"ק שהיו ביניהם אשר שמרו משמרת ה' הם ידעו אז כי דבר ה' הוא, הבינו שזה מאת ה' ושכבר נבאו ע"ז הנביאים יחזקאל וזכריה ודניאל שראו הארבע מלכיות אשר יעמדו להצר לישראל.

[יא, יב]
ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי -
מצייר במשל שה' בקש מאתם שכר בעד מה שישמור אותם לבל יחרב הבית ולבל יכלו ע"י האויבים, רצה לומר שרצה שיהיה להם זכות שימליץ בעדם אצל ה', ואם לא חדלו, אם לא תתנו לי שכר ולא יהיה לכם זכות, תחדלו מלהיות עם, וישקלו את שכרי שלשים כסף.

כבר פירשו חז"ל:

שאין לך דור שאין בו שלשים צדקים,

רצה לומר שהצדיקים שהיו אז ביניהם שהיו במספר שלשים הם מסרו נפשם על קדושת השם, וזה נתנו לה' לשכר שישוב ירעה צאנו ישמור.

[יא, יג]
ויאמר ה' אלי השליכהו אל היוצר -
ימשיל במשלו שצוהו ה' שיקח את הכסף וישליכהו להיוצר המצייר צורה בהכסף ועושה בו צורת מטבע, היינו שיצייר את השלשים כסף שהם שלשים צדיקים שנהרגו על קדושת שמו שצורתם יהיה חקוקה לפני כסא כבודו, כי הוא אדר היקר שמן נפשות אלה הנהרגות וכסף הכוסף הזה יעשה לו ה' אדרת יקר אשר יקרתי מעליהם שלקחתי היקר הזה מעליהם, כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ולקח יקרת נפשותיהם ויתלבש בם לבוש תפארה, ואשליך אותו בית ה' אל היוצר, השליך את הכסף הזה לבית ה', כי בזכות זה נתקיים הבית ולא נחרב בימי אנטיוכוס, שזה היה בזכות הקדושים שמסרו נפשם לכבוד ה', והיוצר צר צורה ממנו שצורת הקדושים היו לה' לאדרת יקר ומעטה תהלה.

[יא, יד]
ואגדע -
אחרי זה נגדע גם המקל השני ע"י הצדוקים שהתרבו ביניהם, ועי"כ נתבטל גם השלום הפנימי ונגדע המקל השני מקל חובלים, שהיה ענינו להנהיג אותם בהנהגתם הדתיית והנימוסיית, כי כתות הצדוקים והפרושים אכלו זה את זה והמלכים היו נלחצים משתי הכתות, כנודע בקורות בית שני, ובזה הופר האחוה שבין יהודה ובין ישראל, כינה את הת"ח בשם יהודה ואת ההמון בשם ישראל, שכן היה הבדל בין שני שמות אלה בבית ראשון שבני יהודה היו עובדי ה' נגד בני ישראל שהם עשרת השבטים, ובבית שני היה שלום ביניהם אין פרץ באמונה ואין יוצאת בדת, ועתה הופר האחוה הזאת ונעשה פרץ על פני פרץ.

[יא, טו]
ויאמר ה' אלי עוד קח לך כלי רועה אוילי -
רצה לומר הרועה עתה יהיה אויל שלא יהיה בידו מקל כלל להנהיג את הצאן, לא מקל נועם ולא מקל חובלים, רק יהיה לו כלי הרועה שמבשל בם את בשר הצאן ואוכל אותם ומשחיתם, כי כן היו המלכים האחרונים שעמדו בבית שני.

[יא, טז]
כי הנה אנכי מקים רועה בארץ שלא ירעה הצאן -
כי הנכחדות לא יפקד, היינו שלא ישגיח אל הנכחדים מן האומה ללכת לגולה, הנער הצאן הנולד בצעירתו לא יבקש לקבץ טלאים בזרועו ובחיקו ישא, היינו שלא ישגיח על ילדיהם וצעיריהם, והנשברת לא ירפא וגם הנצבה הצאן אשר לא נשברה והיא נצבת על רגליה, לא יכלכל במזון, ואת הצאן הבריאה והשמנה יאכל, עד שיפרק גם פרסותיהם, רצה לומר שאת העשירים שבהם ישלול ויגזול ממונם.

[יא, יז-
הוי רועי האליל -
אשר המה עוזבים את הצאן, חרב על זרועו הוא שיפול כחו וגבורתו, ועין ימינו כהה תכהה שהוא שיסכל חכמתו ויענש בין בגוף בין בנפש,

והר’ יצחק אברבנל פירש:

על אגריפס שהיה המלך האחרון שנפל בחרב ברומי וגם בנו שהיה איש טוב נהרג עמו שזה מדמה לעין ימינו.