פסוק א
פתח לבנון דלתיך. הנבואה ההיא נאמרה על חורבן בית השני ואמר אתה א"י הקרויה בשם לבנון פתח דלתיך למען יכנסו בך העכו"ם
ותאכל אש בארזיך. ר"ל ויאבד האויב את השרים ולפי שקרא את א"י בשם לבנון המשיל אבדן השרים לשריפת ארזי יער הלבנון:

פסוק ב
הילל ברוש. אתה אילן ברוש עשה יללה כי הארז נפל ע"י הרוח הנושב ואיך א"כ תעמוד אתה מול הרוח ר"ל הילילו המון העם כי השרים נפלו ואיך תתקיימו אתם
אשר אדירים שדדו. בזה יפרש אמריו מי הוא הארז שנפל ואמר אשר אדירים שדדו
הילילו אלוני בשן. אתם אלוני אלון הגדילים בבשן החלושים מאילני יער הילילו כי ירד והושפל יער החזק וכפל הדבר במ"ש:

פסוק ג
קול יללת הרועים. ר"ל הנה ישמע קול יללת הרועים על כי שדדה מעוזם הם אילני היער שהיו חסים בצלם ר"ל מנהיגי העם ילילו כי נאבדו קהל עדתם אנשי זרועם
קול שאגת כפירים. ר"ל הנה ישמע קול שאגת הכפירים כי שדד ונשחת גאון הירדן הוא מקום מרבץ האריות כמ"ש כארי' יעלה מגאון הירדן (ירמיה מט) ר"ל בני המלכים יילילו כי נחרבו ארמנותיהם:

פסוק ד
רעה וגו'. המקום צוה לו שהוא ירעה במעשה ובפועל את צאן ההרגה ר"ל צאן העומד לשחיטה בבית המטבחים שאינן מצליחות לגדל ולדות ולהנות מצמרן ואין בהם סי' ברכה להעשיר את בעליהן:

פסוק ה
יהרגון. להיות לו למאכל
ולא יאשמו. ר"ל לא חטא לעצמו לעשות לו היזק והפסד כי עומדים הם לשחיטה ואינם ראויין לגדלן
ברוך ה'. שמכרתי דבר שאין בו סי' ברכה ובמחירי אקנה דבר שיש בו סי' ברכה ואעשיר
לא יחמול עליהן. הואיל ואין בהם סי' ברכה לא יחמול הרועה עליהן להרביצן בנאות דשא ולנהלן על מי מנוחות ולשמור קצתן מקצתן שלא יהדפון ולא ידחקון זו את זו:

פסוק ו
כי לא אחמול עוד. ר"ל זה יהיה לרמז על ישראל שהמה צאן מרעיתו ית' ומעותדים הם להריגה בחורבן הבית השני ולא אחמול עוד עליהם מעתה
ממציא את האדם. את בני ישראל אזמין כל איש מהם ביד רעהו הקם עליו וביד החפץ להשמידו וכן היה בסוף בית השני שמלכיהם השמידום והפריצים נלחמו זה בזה כמוזכר ביוסיפון
וכתתו. מלכיהם ופריצי העם יכתתו את עם הארץ ולא אציל את מי מיד הורגיו וכאומר הואיל ומעותדים להריגה מה לי להצילם קצתן מקצתן:

פסוק ז
וארעה. סיפר הנביא שכן עשה כאשר צוהו ה' ורעה את הצאן העומדות להריגה בבית המטבחיים
לכן עניי הצאן. ר"ל חמלתי עליהם לרעותם בעבור כי היו הנכנעים והירודים שבכל הצאן
ואקח לי. לקחתי לי לצורך הנהגתם שתי מקלות
נועם. כי היה נעים ולא הכאיב בהכאתו
חובלים. כי היה מחבל ומשחית ומכאיב הרבה
וארעה. באלו שתי המקלות רעיתי את הצאן פעם במקל נועם ופעם במקל חובלים הכל לפי הצורך ובא לרמז על הכהנים בני חשמונאי שמשלו בבית השני שהיו בב' הנהגות מתחילה משלו ג' בני מתתיהו בן יוחנן כ"ג יהודה ויהונתן ושמעון ומעשיהם והנהגותם היה בנועם ביראת ה' וכשרון מעשים ואחריהם קמו בניהם וזרעם הם הרשיעו לעשות והיו מחבלים ומשחיתים את העם כמוזכר ביוסיפון:

פסוק ח
ואכחיד את שלשת הרועים. דרך הרועה הגדול להשים תחתיו רועים קטנים להיות לו לעזר וכן עשה זכריה ברעותו את הצאן ואמר הנה בזמן ירח אחד הסרתי ומנעתי שלשת הרועים אשר שמתים תחתי ובא לרמז על שלשת הרועים הנעימים בני מתתיהו בן יוחנן כ"ג ששמשו ל' שנה ונכחדו מן העולם כי יהודה שמש שש שנים ויהונתן שש ושמעון י"ח הרי שלשים שנה ולפי שהשנים קרואים גם בלשון ימים כמ"ש ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה) לפיכך בא הרמז בירח ימים שהיא שלשים ימים (ולא זכר מתתיהו אביהם הזקן כי לא שמש אלא שנה אחת וזהו בעזר בניו לפי רוב זקנותו)
ותקצר נפשי בהם. ר"ל לא היתה דעתו רחבה עליו בעבור טורח הצאן ומאס בהם
וגם נפשם בחלה בי. ר"ל גם נפשות הצאן מאסה בי כי לא שמעו לקול שאגתי כדרך הצאן המכיר קול הרועה ונשמעין אליו והרמז הוא שאחרי מיתת ג' בני מתתיהו מאס ה' בעם ישראל על כי גם המה מאסו בו והשחיתו דרכם:

פסוק ט
ואומר. אמרתי לבעלי הצאן לא ארעה עוד צאן מרעיתכם
המתה תמות. כאומר יהיה מה שיהיה מי שתמות מהן תמות ומי שתהיה מוסרת מן העדר ללכת תועה תהיה מוסרת ותלך תועה והנשארות במקומן תאכלנה אחת בשר חברתה ולא אחשוש בדבר ובא לרמז שכן אמר המקום ב"ה שיסיר השגחתו מהם :

פסוק י
ואקח. אח"ז לקחתי מקלי הנועם וכרתי אותו כי מאסתי בהן ולא רציתי עוד להנהיגם בנעימות כ"א ביד חזקה במקל חובלים והרמז הוא לומר אחר שמתו ג' בני מתתיהו בן יוחנן כ"ג נתבטל הנהגת הנעימות
להפיר. להיות סבה להפר וגו' כי בעוד משלו ג' האחים על כי הלכו בדרך הישר נתן המקום הכח בידם עד שהעכו"ם כרתו עמהם ברית להיות עמהם בשלום אבל אחרי מותם סרו מהם ונתבטל הנהגת הנעימות בממשלת בניהם וזרעם התיש המקום כחם למען יפרו את הברית ללכת להלחם בה:

פסוק יא
ותופר. רצה לומר וכן היה כי הופר הברית ביום שמתו ג' האחים וחזרו לבוא עליהם למלחמה
וידעו כן. רצה לומר ברעותי את הצאן ובעשותי את כל אלה הנה עניי הצאן וחוזר ומפרש השומרים אותי ר"ל הענוים והמוכנעים שבישראל השומרים את דברי הם ידעו אמיתת הדבר אשר דבר ה' הוא ולרמז עשיתי מה שעשיתי ולא היה דבר של מה בכך:

פסוק יב
ואומר אליהם. אמרתי לבעלי הצאן אם טוב בעיניכם שארעה עוד את הצאן הבו שכרי כדרך שנותנים לרועה ואם לא תאבו לתת שכרי חדלו ממני את הצאן לבל אטרח עוד עמהם
וישקלו. בעלי הצאן שקלו בשכרי ל' שקל כסף ויתכן שכן היה הערך הנתון אל הרועה והרמז הוא שהמקום אמר לישראל אם תרצו שאשגיח אני בכם עשו עבודתי ושמרו מצותי ותחשב לי לשכר ואם לא אסיר השגחתי ול' כסף ירמז על ל' צדיקים שבכל דור ודור אין נגרע כמ"ש רז"ל וכסף הוא ענין חמדה כמו נכסף נכספתה (בראשית לא) כי הצדיקים הם מחמדי עין:

פסוק יג
השליכהו. השלך את הכסף אל האוצר המחוזק והחשוב והוא אוצר בית ה'
אשר יקרתי מעליהם. אשר הכבדתי להיות ממעל להם עטרה על ראשם ר"ל צדקת ל' הצדיקים שבכל דור ודור שמורה היא להיות בנוי בזכותם הבית העתיד
ואקחה. עשה כאשר צוהו המקום והשליך הכסף לאוצר בית ה' לרמז הרמז האמור :

פסוק יד
ואגדע. אח"ז כרתי מקלי השני מקל החובלים ולא רציתי עוד להנהיגם כלל והרמז היא לומר אח"ז נתבטל גם הנהגת החובלים כי נלקחה הממשלה מהכהנים בני חשמונאי
להפר. ר"ל גדיעת ממשלת הכהנים בני חשמונאי יהיה סבה לבטל האחוה שהיה בין יהודה ובין ישראל כי הם לבדם היו נקראים אחים אלו לאלו ולא עבר זר בתוכם ולא היה ראוי למלוך עליהם בירושלים כ"א מהם כמ"ש מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו' (דברים יז) ובהתבטל ממשלת הכהנים בני חשמונאי כאלו בטל גם האחוה מישראל ומיהודה כי עבר זה בתוכם כי הורדוס מלך עליהם ולא היה מזרע ישראל וכאלו בטל האחוה וכל הרוצה להכנס יבוא ויכנס:

פסוק טו
כלי רועה אוילי. ר"ל מקל מה שרועה אויל מנהיג בו את הצאן שהוא משחית ומאבד בו את הצאן:

פסוק טז
כי הנה אנכי מקים. ר"ל זה יהיה לרמז שאעמיד רשע בארץ ועל מלכות בית הורדוס יאמר
הנכחדות וגו'. המוסרות מן העדר ללכת דרך תועה לא יזכור בהם להשיבם אל העדר
הנער. הטלה הרך בימים ההולכת לאט ונשארת באחורי העדר לא יבקש אותה אנה נשארה
הנצבה. החולה העומדת במקומה ולא תזוז ממקומה לבקש מרעה לא יכלכל אותה במקומה
ובשר הבריאה. את השמנה יהרוג ויאכל בשרה
ופרסיהן יפרק. במקלו ישבר פרסיהן ולא יוכלו ללכת ר"ל לא יחזק הנכשלים ותשושי הכח ואת העשירים ישחית וירדה בם בפרך:

פסוק יז
הוי רעי האליל. אוי לך אתה רועה מבלי מועיל העוזב את הצאן והולך לו ועל אגריפס המלך יאמר האחרון ממלכות בית הורדוס שעזב את עמו והתחבר עם מחריבי המקדש כמ"ש ביוסיפון
חרב על זרועו. חרב יבוא על זרועו ר"ל כוחו ישבר ויוכרת
ועל עין ימינו. ר"ל ומה שהיה מסתכל ומביט ומצפה לשוב למלכותו הנה החרב יבוא על התוחלת ההיא כי תכרת ואין לה
זרועו יבוש תיבש. ר"ל כחו תחלש
כהה תכהה. ר"ל לא יראה הדבר שהוא מצפה לה והוא כפל ענין במ"ש: