[ז, א]
ויהי בשנת -

[ז, ב]
וישלח -
פירש אחר ששלח.
וכן הן אתה קצפת ונחטא.
וירד מעשות החטאת והדומים להם.

ופירש אחר ששלח היה דבר ה' אל זכריה ולא זכר מי היה השולח.

ויש מפרשים:

כי בית אל שם אדם והוא שלח מן הגולה שראצר ורגם מלך ואנשיו לירושלם.

והנכון כי בית אל כמשמעו.
וכן תרגם יונתן.

ושלח לבית אל ואלו השולחים היו בני הגולה.
ואמר וישלח לשון יחיד דרך כלל וכן האבכה כאשר עשיתי והשלוחים היו שראצר ורגם מלך ואנשיו.

ורגם מלך -
אדם ששמו כך והביא אנשים עמו וזהו שאמר ואנשיו ובאו לירושלם לחלות את פני ה' ושלחו בידם בני הגולה לשאול ולאמר אל הכהנים ואל הנביאים האבכה.

[ז, ג]
לאמר, לבית ה' -
כמו בבית ה'.

וכן תרגם יונתן:

דמשמשין בבית מקדשא דה'.

ואל הנביאים -
חגי זכריה ומלאכי.

ויונתן תרגם:

ולספריא.

האבכה -
כי עדיין לא היו מאמינים בבנין הבית מפני האויבים שהשביתו את המלאכה כמה שנים ועתה אף על פי ששמעו כי היו בונים, היו קטני אמנה ולא היו רוצים לעלות מבבל כי לא היו מאמינים שישלם בנין הבית ויעמד מפני הצרים אותם, ושאלו אם יצומו בתשעה באב כמו שעשו שבעים שנה.

הנזר -
מקור, כלומר אם אנזר ממאכל וממשתה ומתענוג.

ויונתן תרגם:

האמנע נפשי מתפנוקין.

[ז, ה]
אמר -
אמרו בחמישי ובשביעי אף על פי שהם ארבע צומות, זכר החמישי שהיה בה החרבן וזכר השביעי שנהרג בו גדליה והיה חרבן שני שכבר נשארו דלת הארץ ולא הייתה חרבה, אם נשארו דלת העם שהשאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים וגדליה נהרג בראש חדש השביעי ולפי שהוא יום טוב קבעו התענית למחרתו.

הצום צמתני אני -
צמתני צמתם אותי, כלומר אם צמתם בעבורי בעבור עונותיכם חרבה הבית וגליתם בעבור זה צמתם, אם תעשו משפט וצדקה אין אתם צריכים לצום כי בנה נבנה הבית ועלו מן הגולה ותשבו בארץ כל הימים, אם תעשו הטוב בעיני לא תגלו ממנה לעולם.
ומה שאמר אני - אחר שאמר צמתני, ר"ל האני צויתי אתכם לצום?!

ויונתן תרגם:

הצום תעני אתון מתענן קדמי.

[ז, ו]
וכי תאכלו -
כלומר מה לי לצומכם ולמאכלכם, הצום תצומו בעבור עונותיכם והמאכל והמשתה תאכלו ותשתו להנאתכם, הכל הוא לכם מה לי בכל זה?!
כי הצום והאכילה אין בהם דבר לכבודי.

[ז, ז]
הלוא -
מי גרם לכם הצום?!
אלא עונותיכם ובהיות ירושלם שלוה קראתי ביד עבדי הנביאים שתשובו מעונותיכם ולא תחרב הארץ ולא אביתם לשמוע.

והנגב והשפלה יושב -
כלומר כל הארץ הייתה יושבת לבטח וזכר הנגב והשפלה וכל שכן ההרים והגבעות שהיו יושבים לבטח.
יושב - כלומר היה בהם יישוב בטח.

[ז, ח]
ויהי דבר ה' -
אחר שהפסיק הדבור בדבר והשפלה יושב עוד שב לדבר עמו תכלית הדברים הראשונים שיאמר עוד אל כל עם הארץ, ומה שהיו קוראים להם הנביאים הראשונים שהיו אומרים להם.

[ז, ט]
כה אמר ה' צבאות, משפט אמת שפטו -
כשתשפטו בין איש לרעהו יהיה משפטכם משפט אמת ומי שיהיה צריך לעשות עמו חסד ורחמים שהם יותר על המשפט עשו.

[ז, י]
ואלמנה -
אלו שהם חלשים הזהרו בהם מאד שלא תעשקו אותם, לא בממון ולא בדברים.

ורעת איש אחיו -
ר"ל אל תחשבו איש רעת אחיו בלבבכם אפילו המחשבה אסורה כל שכן המעשה.
ועוד שהמחשבה מביא לידי מעשה ואפילו לא יעשה מעשה אסור, שנאמר: לא תשנא את אחיך בלבבך.

[ז, יא]
וימאנו, סוררת -
ענין עוות, כמו: כפרה סוררה ומי שאינו רוצה להקשיב לקורא אליו, יעוות כתיפו כנגדו ואינו רוצה לפנות אליו.

[ז, יב]
ולבם שמו שמיר -
שמיר היא אבן חזקה שלא יוכל הברזל לפוסלה.

ואת הדברים -
דברי תוכחה שהיו אומרים להם הנביאים.

ברוחו -
ברוח נבואה שהיתה מדברת עם הנביאים.

ויהי קצף גדול -
על אבותיכם.

[ז, יג]
ויהי כאשר קרא -
כמו שקרא להם בשמי ולא שמעו, כן יקראו ולא ישמע.

[ז, יד]
ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום -
מלת ואסערם קשה בדקדוק ואמרו כי היא מורכבת מפעל הקל ונפעל.

ואדוני אבי ז"ל כתב:

כי כלו מהקל ואף על פי שהוא בודד פירוש ואסער עמם כמו ישושום מדבר וציה שפירושו ישושו עמם ואמר ואסערם כמשפט, כדי להרחיב על העי"ן ולהקל מעליה ונקדו האלף בצר"י והסמך בקמץ להאריך המלה ולהרחיבה עוד, וענין הפסוק אני מצטער עמם בגלות כענין בכל צרתם לו צר ודברה תורה כלשון בני אדם.

ויתכן לפרש שיהיה ואסערם פועל יוצא כי מצאנו כי בפעל אחד עומד ויוצא, כי מצאנו הלמו עקבי סוס שהוא עמד, הלמוני בל ידעתי - יוצא.

והחכם רבי אברהם א"ע ז"ל פירש:

ואסער עליהם בסערת רוחי והוא הפיץ אותם על פני כל הגוים.

והארץ נשמה אחריהם -
הפך והנגב והשפלה יושב.