ילקוט שמעוני, זכריה פרק ה
המשך סימן תקעא
ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגלה עפה -
(כתוב ביחזקאל ברמז שמ"א).
מהו עפה?
טייסא, כמה דאת אמר:
ויעף אלי אחד מן השרפים.
א"ר אבהו:
אפילו עורו של פיל ועורו של גמל אינו כמדה הזו, ואתה אומר כן?!
זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ -
מהיכן יצאה?
מפתחו של היכל.
דתנן:
פתחו של היכל ארכו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה.
א"ר אייבו:
מפני מה משביעין את האדם בספר תורה ומביאים לפניו נודות נפוחים?
לומר אתמול היה הנוד מלא גידים ועצמות ועכשו ריק מכלם, כך המשביע את חברו לשקר סוף שיצא ריקם ממנו.
רבי איסי אמר:
על שקר.
רבי יונה:
אפילו על אמת.
רבי ינאי הוה יתיב ודריש על הדא דר' יונה.
א"ר שמעון:
אין מוסרין את השבועה למי שחשוד על השבועה, ואין נותנין את השבועה למי שהוא רץ אחר השבועה.
עובדא הוה בחד גבר דאפקיד מאה דינרין גבי בר תמליון, אזל בעא להון מיניה.
אמר ליה: מה דאפקידת לידי מסרית בידך.
אמר ליה: אשתבע לי.
מה עבד בר תמליון?
נטל חד קניא וחקקיה ויהב ביה הלין מאה דינרין ושרי מסמך עליה.
אמר ליה: צור הדין קניא בידך ואנא משתבע לך, כיון דמטון לבי כנישתא אמר: מרי דהדין ביתא טבא, מאן דמסרית בידי מסרית בידך, ההוא קניא מן כבדיה נסתיה ואקשיה לארעא שריין הלין דנרין מתבדרין ושרי ההוא מלקט.
אמר ליה: לקט לקט דמן דידך אנת, קא מלקט.
עובדא הוה בחד אתתא, דעלת למיפא גבי מגורתא והוו צייריין בשושיפא תלתא דינרין, נסבתון ויהיבת יתהון אגב סודרא. איתגבלון בלישא, אפת פיתא ואזלת לה.
אמר לה בעלה: הב לי תלתא דינרין!
אזלת בעיא להון גבי מגורתא.
א"ל:
דילמא חמית הדין דינרין?
הוה לההוא מגורתא תלת בנין.
אמרה: תקבור ההיא אתתא ברא אי ידעת בהון, גרמון חוביא וקברתיה.
אמרה: אלולא דאחשידת בהון לא הוה קברת ליה.
אזלא אמרת לה:
חמית הלין דינרין?
אמרת לה: תקבור ההיא אתתא ברא אחרא אי היא ידעת בהון גרמון חוביא וקברתיה.
זמו אחרא אמרה ליה:
אשכחת תלתא דינרין?
אמרה: תקבר ההיא אתתא תליתאה אי היא ידעת בהון גרמון חוביא וקברתה.
אמר לה בעלה:
לית את אזלא למנחמא הדין מגורתך?
נסיבת תרין עגולין ואזלת מנחמת לה.
כיון דקצוץ עגולין, נפלין הדין תלת דינרין מיניה, הא דברייתא אמרין: בין זכאי בין חייב למומי לא תיעול.
סימן תקעב
הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב -
ילמדנו רבינו:
על כמה דברים נגעים באים?
שנו רבותינו:
על אחד עשר דברים נגעים באים, ואלו הם:
על ע"א,
ועל קללת השם,
ועל גלוי עריות,
ועל הגנבות,
ועל לשון הרע,
ועל עדות שקר,
ועל הדיין שהוא מקלקל את הדין,
ועל שבועת שוא,
ועל שנכנס בתחום שאינו שלו,
ועל החושב מחשבות של שקר,
ועל משלח מדנים בין אחים.
ויש אומרים:
אף על עין הרע, ואתה דורש את כלם.
על ע"א מנין?
שנאמר:
וירא משה את העם כי פרוע הוא - ואין פרוע אלא צרעת, שנאמר:
והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע.
על קללת ה' מגלית, שאמר:
ברו לכם איש וירד אלי - ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר:
ה' איש מלחמה.
מה כתיב?
היום הזה יסגרך ה' בידי.
וכתיב:
והסגירו הכהן.
על גלוי עריות מנין?
דכתיב:
ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון וגו' ושפח ה' קדקד בנות ציון.
וכתיב:
ולשאת ולספחת ולבהרת.
על הגנבות על שבועת שוא, דכתיב:
הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ולא בית הנשבע בשמי לשקר וגו'.
איזו היא שמכלה את הבית ואת עציו ואת אבניו?
זו מכת צרעת, שנאמר:
ונתץ את הבית.
ועל לשון הרע מנין?
שנאמר:
זאת תהיה תורת המצורע - המוציא שם רע.
וכן אתה מוצא במרים, שלקתה בצרעת.
על עדות שקר, שהעידו ישראל בהקב"ה ואמרו:
אלה אלהיך ישראל.
וכתיב:
כי פרוע הוא.
על הדיין שמקלקל את הדין, שנאמר:
לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם.... ישעיהו ה- כד ) - זו צרעת, שנאמר:
פרוח תפרח הצרעת.
על הנכנס בתחום שאינו שלו, מן עוזיהו.
על המשלח מדנים בין אחים, מפרעה [ששלח מדנים בין אברהם לשרה], שנאמר:
וינגע ה' את פרעה.
על עין הרע מנין?
א"ר יצחק:
כיון שעינו של אדם צרה, אדם הולך אצלו ואומר לו: השאילני קרדומך!
ואומר: אין לי!
והקב"ה מלקה אותו בצרעת.
וכתיב:
וצרה הכהן ופנו את הבית וגוררין את כליו והוא מתפרסם.
וכן הוא אומר:
יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו.
ויש אומרים:
אף על גסי הרוח מנעמן.
ועל האומר דבר על חברו, דכתיב:
והן לא יאמינו לי,
ומה נאמר לו?
הבא נא ידך בחיקך.
סימן תקעג
שנו רבותינו:
שבועת הדיינין אם היא בלשונה נאמרה, אומרים לו: הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני:
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא - וכל העבירות שבתורה נאמר בהם:
ונקה וכאן
לא ינקה.
וכל עבירות נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר:
אל תתן את פיך לחטיא את בשרך - ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר:
ומבשרך לא תתעלם.
וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן נפרעין ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר:
אלה וכחש וגו',
וכתיב:
על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה.
וכל עבירות שבתורה, אם יש לו זכות תולים לו שנים ושלשה דורות וכאן נפרעים ממנו לאלתר, שנאמר:
הוצאתיה נאם ה' צבאות - לאלתר.
ובאה אל בית הגנב -
זה הגונב דעת הבריות, שאין לו ממון אצל חברו וטוענו ומשביעו.
ואל בית הנשבבע בשמי לשקר -
כמשמעו.
ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו -
הא למדת, דברים שאין אש ומים מכלין אותם שבועת שקר מכלה אותם.
ואם אמר:
איני נשבע - פוטרים אותו.
ואם אמר:
הריני נשבע - העומדים שם אומרים:
סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וכו' (כתוב ברמז י"ח).
א"ר שמואל בר נחמני:
מלאכי חבלה אין להם קפיצה, שנאמר:
משוט בארץ ומהתהלך בה ברם הכא,
ולנה בתוך ביתו.
ויאמר זאת הרשעה כו' -
(בכתוב בעזרא ברמז תתרס"ח):
ואשא עיני וארא והנה שתים נשים -
עשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחד כל העולם כלו.
וגסות הרוח לבבל לא נחית?
והא כתיב: ו
אשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה וגו' ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער?!
וא"ר יוחנן בשם רשב"י:
זו היא חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל?
(לעילם) [לבבל] נחית ברישא, ואישתרבב להתם, דיקא נמי (דקתני) [דכתיב:]
לבנות לה בית.
והא אמר מר:
סימן לגסות הרוח עניות.
ועניות בבבל הוא דאיכא?
מאי עניות?
עניות דתורה, דכתיב:
אחות לנו קטנה.
א"ר יוחנן:
זו עילם, שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד.