ראב"ע זכריה, פרק יא

[יא, ב]
הילל ברוש -
שרי ישראל.

כי נפל ארז -
מלכי החשמונים.

אלוני בשן -
הנותנים פרי.

כי ירד יער הבציר -
שהוא נכבד מהם.

[יא, ג]
קול, הרועים -
הם המלכים ואדרתם הם החשמונים.

קול שאגת כפירים -
כי הכפיר הוא מלך החיות ומלת כפירים תשרת בעבור אחרת, כמו: כסאך אלהים שהוא כסאך כסא אלהים וככה זה כי שדד כפיר שהירדן היה מתגאה בו, שלא יוכל אדם לעבור את הירדן מפחדו, ואם פירשנוהו כי יבש הירדן אין לו טעם.

ויפת אמר:
כי שדד גאון ישראל מעבר לירדן.
גם נכון הוא בעיני.

[יא, ד]
כה -
עתה יחל פרשה אחרת לספר איך יהיו ישראל אחרי קום החשמונים, ואמר אלהי - בעבור כי יראה במראות נבואה כי הוא יהיה הרועה, ופירוש טעם צאן ההריגה.

[יא, ה]
אשר, ולא יאשמו -
כפי מחשבתם.

ואעשיר -
תנועת האל"ף שבה אל הוי"ו על כן נעלמת כהתעלם אל"ף, ואענה את זרע דוד.

ורועיהם -
הם מלכי הגוים.

והנכון בעיני:
כי רועיהם הוא השם הנכבד וזה הנכון, והעד כי לא אחמול עוד.
ואל תתמה על רועיהם לשון רבים, כי כמוהו: ישמח ישראל בעושיו,
אם בעליו עמו.


[יא, ו]
ממציא -
כמו וימציאו.

וכתתו את הארץ -
לכדוה ולא אציל מידם.
או וכתתו האויבים את יושבי הארץ.

[יא, ז]
וארעה -
הנה הטעם כי השם ירעה אותם עתה לפני בא עת עמידת החשמונים, ועתה יספר דרך משל.
גם נכון הוא שקראן צאן ההרגה, כי כן היו בגלותם אל בבל על כן יספר הרעות שעברו עליהם ועתה בשובם לירושלם ירעם.

וטעם לכן עניי הצאן –
בעבור שיש בצאן עניים הוצרכתי לקחת שני מקלות ואלה הם זרובבל פחת יהודה ונחמיה התרשתא, וכתוב על נחמיה: אחרי מות זרובבל גם אותי צוה להיות פחה בארץ יהודה וקראו נועם, מגזרת נעים, וחובלים מגזרת תחבולות, ונקראו מקלות ולא רועים, כי לא היו מלכים.

והנה ארעה את הצאן -
בראשונה, כי ישראל עם זרובבל באו.

וטעם וארעה את הצאן –
עד זמן ידוע שמתו שלשה רועים.

[יא, ח]
ואכחיד -
מנהג הרועה להיות תחת ידו רועים קטנים ואלה השלשה שמתו בירח אחד, אולי רמז לכהן גדול שהוא יהושע והכהן משוח מלחמה וכהן משנה, או שמתו חגי זכריה ומלאכי ונפסקה הנבואה, כי הנביא כמו רועה.

ותקצר נפשי -
בצאן להושיעם.

ומלת בחלה בי –
אין לה חבר ופי' כמו קצרה נפל.

מלת ותקצר –
והעד מלת וגם.

[יא, ט]
ואומר -
בלבי לא ארעה אתכם אחרי מות הנביאים, או הכהנים החסידים.

[יא, י]
ואקח -
אז מת זרובבל שהוא נועם שהיה לו ברית את כל הגוים סביבות ירושלם ברית שלום, וזהו ואגדע אותו.

וטעם בריתי בעבור שהארץ שנשבעו הגוים לזרובבל, היא ארץ השם.

[יא, יא]
ותופר -
הברית במות זרובבל, אז ידעו עניי הצאן אלה דברי הנביא.

השומרים אותו -
והטעם אם יקום דברו.

[יא, יב]
ואומר -
הנה ראינו בעלות נחמיה לירושלם, היתה בחרפה על דרך המתה תמות, ועתה יבקש שכר וירעה אותה על יד המקל השני, ואלה השלשים כסף, אולי היו שלשים צדיקים שבאו עמו, או ששמשו בימי נחמיה שלשים כהנים בין גדולים ומשוחי מלחמה ומשנים, על כן כתוב השליכהו הכסף אל יוצר וכתוב כי שם בית ה' הוא אדר היקר, יקר הוא תואר כמו חכם נבון יקר, הוא שם דבר וששון ויקר.

ומלת אל תשרת בעבור אחרת, אל אדר היקר.

וטעם אשר יקרתי הבית היקר ששכן שם כבודי בתחילה, וזהו אשר יקרתי מעליהם, שסר הכבוד מעליהם בבית שני.

[יא, יד]
ואגדע את מקלי -
הוא נחמיה והנה נשחתו ישראל ושבו להריב זה עם זה ולהרע, כי אין להם פחה, וזהו להפר את האחוה בין יהודה.

ואחוה -
שם מגזרת אח כמו שלוה:

[יא, טו]
ויאמר -
תחלת פרשה, כי מלך ירושלם הוא ארתחשסתא של נחמיה, הוא הנקרא בלשון פרס דריוש, הוא שהרגו אלכסנדרוס ועתה החל מלכות יון שהיא נמשכת עד היום כאשר פירשתי בספר דניאל, כי יון הגלה ירושלם אל אדום וזהו: כלי רועה אוילי.

אוילי -
כמו אכזרי ובעבור זה שנפסקה מלכות ובאה על מלכות יון, על כן כתוב: בארץ על ארץ ישראל.

והנצבה -
שלא תוכל ללכת לרעות והנה כל זה ימי הגלות עד היום.

[יא, טז]
הנער -
שה אובד הקטן לא יבקש.

[יא, יז]
הוי -
הגלות תארך ותעמוד עד כרות זו מלכות יון, עד בא קיצה.

חרב על זרועו על עין ימינו -
וטעם זרוע הכח שיסור והעין עין חכמה, והעצה והנה יאבדו גבוריו וחכמיו.


הפרק הבא    הפרק הקודם