מצודות דוד, דברי הימים א פרק כא



פסוק א
ויעמד שטן. הוא היצה"ר הנטוע בלב האדם
על ישראל.
ר"ל לעשות דבר הרע לישראל:

פסוק ג
יוסף ה'. על כי היה נראה משאלת המלך אשר יחשוב כי רבים המה ולכן התאוה לדעת מספרם ולזה אמר לו יואב מי יתן ועוד יוסף ה' עליהם כמו שהם עתה ועוד יתכפלו ויחזרו ויתכפלו עד מאה פעמים
הלא וגו'.
ר"ל הלא אדוני המלך יודע אשר כולם לאדוני לעבדים ואם עוד יתרבו הנה ברוב עם הדרת מלך וא"כ למה יבקש לדעת מספרם למה יהיה זה סיבה לעשות שממה לישראל כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין :

פסוק ה
אלף אלפים. ר"ל אף שיואב נתן למלך מספר מועט האמור בשמואל ב' האמת הוא שהיו אלף אלפים וגו':

פסוק ו
ולוי ובנימן. ר"ל על כי לא פקד ביניהם לוי ובנימין לזה לא עלה החשבון שנתן למלך כמ"ש כאן כי החשבון האמור כאן היה עם לוי ובנימין (ואף כי לא מנה אותם יתכן שאמר כן באומד הדעת)
כי נתעב.
נתן טעם למה לא פקד את לוי ובנימין ואמר כי דבר המלך היה מאוס בעיני יואב ולזה היה משתמט לומר הלא גם בימי משה לא התפקדו מטה לוי בתוך בני ישראל ובבני בנימין היה כמשתמט לומר די להם מה שנתמעטו בימי פילגש בגבעה:

פסוק ז
על הדבר הזה. בעבור שנמנו בלא כופר נפש
ויך את ישראל.
ר"ל על ידי זה בא הנגף כאשר בחר דוד:

פסוק ח
הדבר הזה. למנותם בלא כופר נפש
העבר נא וגו'.
ר"ל לא ימותו לשחת וא"כ ממילא יעבור העון וילך לו הואיל ולא יהיה הנגף
כי נסכלתי מאד.
ר"ל הלא אני עשיתי סכלות גדול מאד למנותם בלא כופר נפש ומה פשעו הם שימותו במגפה וכאשר לא ימותו לא ימצא בי עון:

פסוק ט
חוזה דוד. כי כל נבואותיו היו לדוד:

פסוק י
שלוש. ר"ל אחת משלש וכן בשתים תתחתן בי (שמואל א י"ח) ור"ל באחת משתים:

פסוק יב
אם שלוש שנים רעב. חמור הנגף הבאה בעבור המנין מבלי כופר
למשגת.
להיות משגת אותך
שלשת ימים חרב ה'.
ר"ל יקל בדבר להיות זמן מוגבל ובהשגחת המקום
ודבר וגו'.
כפל הדבר פעמים ושלש במ"ש כדרך המקרא
ראה.
בראיית הלב ובהבנתה
את שלחי.
הוא המקום ב"ה:

פסוק יג
צר לי מאוד. כאומר הלא כולם קשות הם למאד ועם כל זה אפלה ביד ה' זו הדבר כי רחמיו מרובים ורחם ירחם
וביד אדם.
כי גם בעבור הרעב יצטרכו לבני אדם והמה לא ירחמו:

פסוק טו
וכהשחית. וכאשר הרבה להשחית ראה ה' בעניים וינחם על הרעה
רב עתה.
די עתה במה שמתו והרף ידך מלהשחית עוד כזאת כ"א מעט מעט
עם גורן.
סמוך לגורן ארנן:

פסוק טז
בין הארץ וגו'. ר"ל עמד באויר:

פסוק יז
ואלה הצאן. רצה לומר בני העם
ידך.
מכת ידך זו הדבר
לא למגפה.
לא תשלוט להביא מגפה:

פסוק יח
כי יעלה דוד. אשר יעלה דוד אל הגורן להקים בה מזבח :

פסוק כ
וישב ארנן. החזיר פניו
את המלאך.
המשחית בעם
וארבעת בניו.
אשר היו עמו היו מתחבאים את עצמם מפחד המלאך:

פסוק כא
עד ארנן. סמוך אל הגורן:

פסוק כב
בכסף מלא. במחיר כסף שלם כל משקלו
ותעצר.
כדי שתעצר המגפה:

פסוק כג
קח לך. את הגורן
ויעש.
משלי יעשה עולות את הטוב בעיניו ראה וגו'
לעצים.
להבעיר האש על המזבח:

פסוק כד
לא אשא. לא אקח אשר לך לתתם לה'
והעלות.
ולהעלות עולה מהדבר הניתן לי בחנם :

פסוק כה
במקום. בעבור כל השדה סביב הגורן:

פסוק כו
באש. ר"ל העניה היתה במה שירדה האש על המזבח:

פסוק כז
ויאמר וגו'. להשיב חרבו וכן עשה וישב חרבו לבל להשחית כלל מעתה :

פסוק כח
ויזבח. היה רגיל לזבוח שם קרבנותיו:

פסוק כט
בבמה. הבית שעמד בה המשכן והמזבח נקראה במה על שם הבמה שעמד בה והיא המזבח:

פסוק ל
ולא יכול וגו'. ולזה זבח קרבנותיו על המזבח שעשה בגורן ארנן
כי נבעת.
ותש כחו מעתה ללכת לגבעון:

הפרק הבא    הפרק הקודם