פסוק א
בני יהודה וגו'. בא להשלים יחוס בני יהודה ובדרך קצרה מזכיר שוב מי מבניו ובני בניו והם פרץ בן יהודה וחצרון בנו וכרמי בן זמרי בן זרח בן יהודה וחור בן כלב בן חצרון ושובל בן כלב בן חור:

פסוק ב
וראיה. הוא הרואה האמור למעלה
אלה משפחות הצרעתי. האמור למעלה שיצאו מבני שובל:

פסוק ג
ואלה. מוסב על המקרא שלאחריו שאמר אלה בני חור וגו' ואמר מלבד בני חור הנזכרים למעלה הנה גם אלה היו בניו והם אבי עיטם יזרעאל וגו' :

פסוק ד
אבי בית לחם. שלמא בן כלב בנו היה אבי בית לחם ונקרא על שם בן בנו וכאומר אבי של אבי בית לחם ואבי האב הוא כאב:

פסוק ה
ולאשחור. הוא הנזכר למעלה שהיה בן חצרון :

פסוק ח
וקוץ. אולי הוא אחד מהנזכרים למעלה והיה נקרא בשתי השמות וכן נאמר ברבים כמוהו אשר נמצא בזה הספר אשר לא יזכרו לפנים ממי היה וממי יצא:

פסוק ט
ויהי יעבץ. גם הוא לא נזכר שמו לפנים מי הוא
ילדתי בעצב. כאשר ילדה אותו היה לה עצבון מה ולזכרון קראה את בנה יעבץ בהפוך אותיות מעצב כאלו תאמר שיהפך העצב לשמחה:

פסוק י
והרבית את גבולי. להיות נחלתי מרובה
ידך עמי. לעזרני בעת הצורך
ועשית מרעה. ר"ל תהפוך מהרעה אשר בעבורה נתעצבה אמי בעת ילדה אותי הרעה ההיא תהפוך לטובה לבלתי עצבי כאשר שאלה אמו בקריאת השם יעבץ והנה נדר מה א"כ יהיה ולא פירש מה נדר וכאלו אמר כאשר כן יהיה אשלם גמול הדבר ואלך בדרכי ה' ודוגמתו כל מכה יבוסי וגו' (שמואל ב ה) ולא פירש מה יעשה לו והוא כאומר הנה יקבל גמול:

פסוק יא
וכלוב אחי שוחה. לא הוזכרו לפנים גם שניהם ואולי הוזכרו בשם האחר אשר היה להם, או כן דרך הספר להזכיר אנשים ותולדותיהם עם שלא הוזכרו לפנים ממי יצאו ומי אביהם:

פסוק יב
אלה אנשי רכה. כל בני כלוב היו נקראים אנשי רכה מטעם ידוע אצלם:

פסוק יג
ובני קנז. גם הוא לא נזכר לפנים בן מי היה (ולא אזכרם עוד מעתה כי מאד רבו)
עתניאל. הוא היה השופט הראשון על ישראל:

פסוק יד
כי חרשים היו. ר"ל בעבור זה היה נקרא המקום ההוא גיא חרשים על כי היו אנשים חרשים רצה לומר אומני אבן ועץ וברזל:

פסוק טו
כלב בן יפונה. הוא כלב בן חצרון ועל שפינה עצמו מעצת המרגלים נקרא בן יפונה כן ארז"ל ועם כי כבר סיפר מתולדותיו בא עתה להשלים ספור כל תולדותיו וכן דרך הספר הזה
וקנז. כי שמו בוי"ו:

פסוק יז
ותהר. אשתו של מרד הרתה וילדה את מרים והוא שם איש:

פסוק יח
ואשתו היהודיה. אשת מרד היהודית כי הראשונה שזכר לא היתה יהודית כי היא היתה בתיה בת פרעה שאמר בסוף המקרא
ואלה. האמורים במקרא שלפניו והם מרים ושמי וגו' אלה היו בני בתיה וגו':

פסוק יט
אחות נחם. אשר היתה אחות נחם
אבי וגו'. ר"ל אלה בניה אבי קעילה וגו':

פסוק כ
בן חנן. כן שמו וכן בן זוחת:

פסוק כא
ומשפחות וגו'. המשפחות שהיו עובדים עבודת הפשתן המיוחסים לבית אשבע:

פסוק כב
אשר בעלו למואב. אשר נלחמו עם מואב והיו אדונים להם
וישבי לחם. כן שם איש
והדברים עתיקים. כלומר אף כי התחלתי להזיר מדבר מלחמה ונצחון ואין הדבר ידוע הנה אל תתמהו על זה כי הדברים האלה המה מיושנים ועבר זמן רב ונשכח מן הבריות:

פסוק כג
המה היוצרים. המה היו יוצרי חרס והיו יושבים במקום הנטעים לנטוע אותם והיו בעלי גדרה ר"ל בונים גדרות וכתלים
עם המלך. כשהיו עם המלך עוסקים במלאכתו היו יושבים שם במקום הנטעים מפני הכנת מלאכתם אבל לא בזולת זה:

פסוק כד
בני שמעון. לפי שהיה שכן ליהודה בנחלתו לזה מיחסו אחריו וקודם ראובן:

פסוק כה
שלום בנו. של שאול הסמוך לו ומבשם בנו של שלום וגו':

פסוק כז
וכל משפחתם. של בני שמעון לא הרבו בנים לגעת עד מספר בני יהודה אשר שכנו עמהם וכאומר אין המקום גורם מרבית הבנים כי בני יהודה ובני שמעון ישבו יחד ועכ"ז לא נתרבו אלו כאלו:

פסוק כח
וישבו בבאר שבע וגו'. הערים האלה היו בנחלת בני יהודה ונתנום לבני שמעון לשבת בהן ונזכרים המה בספר יהושע קצת בחלוף השמות:

פסוק לא
אלה עריהם. אשר ישבו בהן
עד מלוך דוד. אבל כאשר מלך דוד גברה יד בני שבטו וגרשום מנחלתם על כי נתרבו והיה צר להם המקום לשבת עם בני שמעון:

פסוק לב
וחצריהם. אבל חצרי הערים שזכר הם עיטם וגו' ואף שאמר בסוף המקרא ערים חמש מ"מ אל מול הערים שזכר בראשונה יחשבו כחצרים:

פסוק לג
הערים האלה. הם עיטם וגו'
עד בעל. החצרות המגיעות עד בעל
זאת. המחוז הזאת נשארה להם לשבת בה
והתיחשם להם. המקומות האלה נשארו מיוחסות לבני שמעון (ועם כי עיקר שם יחוס הונח על גלוי משפחת האיש לדעת מבני מי הוא הנה הושאל על הגלות העיר לדעת של מי הוא וכן על הגלות האיש לדעת מאיזה עם הוא או מאיזה מקום וכן קראו המדקדקים להיו"ד של מצרי ואדומי, יו"ד היחס):

פסוק לח
אלה הבאים בשמות. רצה לומר אלה הנזכרים בשמותם היו נשיאים במשפחותם ובית אבותיהם התחזקו להיות עם רב ולא יכלו לשבת בהמחוז הנשאר:

פסוק לט
וילכו. ולזה הלכו עד המקום שבאים בה אל גדר וגו' לבקש מקום מרעה :

פסוק מ
רחבת ידים. מקומות רחבות וגדולות
ושוקטת ושלוה. עמה יושבת בהשקט ואינה נשמרת מן המלחמה
כי מן חם. כי המה מבני חם היושבים שמה מימים קדמונים ולא היה מי מערער על ארצם להיות נשמרים מן המלחמה:

פסוק מא
הכתובים בשמות. הם שובב וימלך וגו'
את אהליהם. רצה לומר יושבי האהלים
המעונים. שם אומה מעון
עד היום הזה. רצה לומר נחרמו ונאבדו משם עד היום הזה ולא חזרו לשם אף לאחר שגלו ישראל מארצם
וישבו. אז בעת שהחרימום ישבו במקומם כי מקום מרעה היא והוטב בעיניהם:

פסוק מב
ומהם. וחוזר ומפרש מן בני שמעון
בראשם. המה היו הראשים להם:

פסוק מג
את שארית הפלטה. הנשארה מה שלא החרימם שאול ודוד שנאמר בו עד הכרית כל זכר באדום (מלכים א י"א) ועמלק הוא מבני אדום
עד היום הזה. כי חזרו לשבת שם כאשר שבו מבבל: