[קלו, א]
הודו -
דברי המשורר לישראל והטעם כי הוא טוב.

[קלו, ב]
הודו לאלהי האלהים -
המלאכים העליונים שאינם גופות ולא כגופות.

[קלו, ג]
הודו לאדוני האדונים -
המלאכים - הם אדוני הארץ.

[קלו, ד]
לעושה נפלאות -
מעין והם העגולות הכבודות שהם צבא השמים.

[קלו, ה]
לעושה -
הכל דבק עם הודו, זהו הרקיע - שהוא שמי הארץ.

[קלו, ו]
לרוקע -
כי המים תחת הארץ בחצי הכדור כאשר פירשתי בפרשת בראשית.

ומלת רוקע –
פועל ונפתח הקו"ף בעבור אות הגרון והנה הזכיר, מה שהוא על ראש עין האדם והארץ אשר תחתיו.

[קלו, ז]
לעושה -
הזכיר שני המאורות, כי חיי האדם תלויין בהם ואחר כך פירש כל אחד מהם.

[קלו, ח]
את השמש -
לבדה ואת הירח משתתפים ובעבור היות השמש בלילה תחת הארץ, אין כח לה ולולי אור הלבנה והכוכבים לא ישאר חי וצמח.
ועם כל אלה הזכיר: כי לעולם חסדו שהוא עושה כן תמיד.

ושב עתה להזכיר כי חייבים אנחנו להודות לשם על האותות שעשה בעבור עמו והחל למכה אחר שהזכיר למכה מצרים פרט בבכוריהם וזה חסד גדול עם ישראל להנקם מאויביהם.

[קלו, יא]
ויוצא מתוכם -
מתוך מצרים.

[קלו, יב]
ביד -
רמה, לא כעבדים הבורחים מפני אדוניהם.

[קלו, יג]
לגוזר -
גם זה חסד היה, כי היה יכול להעבירם במים ולא ימותו, רק יעברו בפחד ובעצבון.

[קלו, יד]
והעביר -
זה הכתוב לאות, כי נכנסו בים הרבה רחוק מהיבשה, וזה טעם בתוכו.

[קלו, טו]
ונער -
הנה פרעה טבע וכל חילו אז היו ישראל חפשים, וזה טעם כי לעולם חסדו עם ישראל.

[קלו, טז]
למוליך -
בענן וזה חסד, או במדבר הגדול ככתוב: לכתך אחרי במדבר.

[קלו, יז]
למכה -

[קלו, יח]
ויהרוג -
הטעם כפול, ועתה פירש אותם בעבור שהיו חזקים.
וכן אמר הנביא על האמורי: אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים וככה: מיד האמורי בחרבי ובקשתי, כי לא שלם עון האמורי.

[קלו, כא]
ונתן -
שלא היה בברית לתתה להם, על כן הזכירה נחלה.

[קלו, כג]
שבשפלנו -
זכר שהניחו הנחלה והיו בגלות בבל,

זכר לנו –
כמו הרגו לאבנר, כי הטעם זכר אותנו.

[קלו, כד]
ויפרקנו-
ששבו אל בית שני ובהיותם שם בתחלת בואם גם בדרך זן השם אותם כאשר אמר הנביא: לא ירעבו ולא יצמאו על כן -

[קלו, כה]
נותן לחם לכל בשר.

[קלו, כו]
הודו -
בעבור כי סבת הלחם מטר השמים.
וכן כתוב: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, על כן חתם: הודו לאל השמים וזה הוא שיאמר זה לזה בימים ההם.