פסוק א
אמר נבל. נבוכדנצר המחריב את בית המקדש אמר בלבו אין אלהים הכל לפי המקרה
השחיתו. הוא ועמו ואמר הכל בלשון עבר כי במראה הנבואה רואה כאילו כבר עשויה
התעיבו עלילה. עשו מעשים תעובים ואין בהם מי שיעשה טוב:

פסוק ב
השקיף. לראות במעשה העם ההוא
היש משכיל. למחות בדבר
דורש. להיות דורש וחוקר
את אלהים. ר"ל לדעת שיש אלהים שופטים:

פסוק ג
הכל סר. כולם סרו מדרך הטובה
יחדיו. כולם יחד קלקלו מעשיהם:

פסוק ד
הלא. ר"ל איך יאמרו אין אלהים הלא יש לדעת לפועלי האון שמה שאכלו את עמי כמו שאוכל את הלחם הוא בעבור אשר עמי לא קראו לה':

פסוק ה
שם. שהרי שם בירושלים עצמה בעת בוא עליה סנחריב הלא פחדו שם פחד כי נפלו פגרים מתים וארז"ל שנבוכדנאצר עצמו היה עמהם והיה מאותם שנשתיירו
כי אלהים. הפחד ההוא היה על כי ה' היה בהדור ההוא שהיה דור צדיק אבל בימי נבוכדנאצר היו רשעים ולמה לא עזרם ה' אבל אין דבר נופל במקרה:

פסוק ו
עצת עני. אתם מביישים עצת עם עני שאומר בעצתו אשר ה' מחסהו כי תכחשו לומר אין אלהים:

פסוק ז
מי יתן. הלואי שתבוא מהרה תשועת ישראל מהשוכן בציון
בשוב. בעת אשר ישקיט ה' את בני השבים ר"ל שיהיה ניכר לכל אשר ה' השקיטם
יגל. אז ישמחו כי הצליחו בעצתם לחסות בה' ובעל כרחם יודו העכו"ם להם: