פסוק א
אלהים. אתה אלהים איך תתאפק על אשר באו גוים בנחלתך
טמאו. כי טיטוס נאף בו עם זונה
לעיים. כן דרך החרבות להיות מלאים מגלי אבנים:

פסוק ב
נתנו וגו'. כי לא נתנום לקבורה:

פסוק ג
ואין קובר. כי הנשארים פחדו לצאת ממקום מחבואם ולקברם:

פסוק ד
היינו חרפה. השכנים היו מחרפים אותנו:

פסוק ה
עד מה. עד מתי יהיה כן וכי תאנף לנצח וכי תבער קנאתך כמו אש שהולך ושורף עד תומו:

פסוק ו
שפוך. הסר החמה מאתנו ושפוך אותה על הגוים אשר לא ירצו לדעת אותך:

פסוק ז
אכל. כלו והשמידו
נוהו השמו. החריבו מדורו זה בה"מ:

פסוק ח
אל תזכר וגו'. אם אמנם עתה נשוב אליך
מהר. במהירות רב תקדים לנו רחמיך כי דלונו מאד בתכלית העוני ואין לנו כח לסבול עוד:

פסוק ט
על דבר. בעבור כבוד שמך לבל יחולל בין העכו"ם
למען שמך. המורה שאתה רחום וחנון:

פסוק י
למה יאמרו וגו'. למה תניחנו בגלות שיאמרו הגוים איה אלהיהם אם אלהים הוא יריב ריב עמו
יודע. לזאת יודע הנקם בגוים חיש מהר לעינינו עודנו חיים:

פסוק יא
אנקת. צעקת האסור בגולה
הותר. התר קשרי הנאסרים להוציאם להריגה:

פסוק יב
והשב. כמו שעשה לנו כן השב גמול פורעניות אל שכנינו
שבעתים. שבעה פעמים שבעה ר"ל רבות פעמים השב להם כגמולם
אל חיקם. הפורעניות תבא אל חיקם ולא יטה לכאן ולכאן
חרפתם. גמול חרפתם אשר חרפוך:

פסוק יג
ואנחנו. ואז אנחנו שאנו עמך וגו' נודה לך לעולם בעבור זה ונספר תהלתך להדורות הבאים: