פרק יד, א
אמר נבל בלבו וגו'. שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין א' הראשון על נבוכדנצר והשני (לקמן נג) על טיטוס הרשע זה נתנבא על נבוכדנצר שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו ואין אחד מכל חיילותיו מוחה בידו. אין אלהים. ואעלה על במתי עב (ישעיה יד). השחיתו התעיבו עלילה. מעללים.

פרק יד, ג
הכל סר וגו'. אין איש בחיילותיו מוחה בידו. נאלחו. נהפכו לקלקול.

פרק יד, ד
הלא ידעו. הלא סופם ידעו מה שעלתה בהם. אוכלי עמי. זרעו של נבוכדנצר. אכלו לחם. עשו משתה (דניאל ה) בלשצר מלכא עבד לחם רב. ה' לא קראו. לא חשבוהו ולא זכרו נפלאותיו ונוראותיו במשתיהם ונשתמשו בכליו.

פרק יד, ה
שם פחדו פחד. שנשתלם גמולו לבלשצר וכו'. ורבותינו פירשו על העכו"ם כל שאינו גוזל את ישראל לא היה טועם טעם ערב במאכלו, אוכלי עמי נדמה להם כאוכלי לחם שטעמו טעם מאכל ערב. כי אלהים בדור צדיק. בדורו של יכניה שהיו צדיקים.

פרק יד, ו
עצת עני תבישו. אתם אומרים שעצתם של ישראל בושה על שהם בוטחים בה' כי ה' מחסהו.

פרק יד, ז
מי יתן. אז יקרב היום שיתן מציון ישועת ישראל, ואז יגל יעקב ישמח ישראל.