פרק מב, א
לבני קרח. אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותם ופתתה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ, כענין שנאמר: ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש, ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד.

פרק מב, ב
כאיל תערג על אפיקי מים. לשון ערג נופל על קול האיל כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים, וצפצוף לעופות, אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים. כאיל תערוג. כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג דבר הכתוב בזכר ובנקיבה הזכר עורג על עסק המים כמו שפרשנו, הנקיבה כשהיא כורעת לילד והיא צועקת הקב"ה מרחם עליה ומזמן להנחש ומכישה בבית הרחם שלה ורחמה נפתח. ומנחם חבר תערוג עם לחייו כערוגת הבשם אכן לא יתכנו דבריו, גם דונש פתר אותו לשון קול של איל (סא"א).

פרק מב, ג
מתי אבא ואראה פני אלהים. לעלות לרגל ונתנבא כאן על חורבן הבית ונאמר כאן מה תשתוחחי ג' פעמים, כנגד שלש מלכיות העתידות לבטל עבודת המקדש וישראל צועקים ונגאלים מלכות בבל ויון ואדום. צמאה נפשי. כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל.

פרק מב, ד
היתה לי דמעתי לחם. מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול וכן הוא אומר בחנה ותבכה ולא תאכל (שמו"א א').

פרק מב, ה
אלה אזכרה, כי אעבור בסך. פשווייאה בלע"ז, את זאת אני זוכרת ונפשי משתפכת בזכרי עליית הרגלים שהייתי עוברת בגדודי בני אדם ומדדה עמהם עד בית אלהים. סך. לשון חשבון סך בני אדם. דבר אחר: סך לשון סכך וסוכה כלומר בעגלת צב שהיו מחופות כמין סוכה ושמן בלשון אגדה סקפסטאות ואסקופיטי. אדדם. אדדה עמהם כמו מדדים עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה ותיבה זו משמשת כשתי תיבות, אדדה עמהם אטווייאמו"ץ שנבלשון אחר: בלע"ז, ומנחם חברו לשון ידידות כמו נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה, ודונש פתר אדדם לשון דממה וכן דום לה' והתחולל לו. ופתרון אדדם אאלם ואחריש עד אבא בית אלהים ברנה, כמו אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכמו ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו, ודם הוא שורש בתיבה. אדדם. אדדה עמהם כמו ולא יכלו דברו לשלום (בראשית ל"ז) דבר עמו בשלום. המון חוגג. שהיו הולכים לחוג, ועל ככה יסד הפייט (בשחרית פ' שקלים ביוצר של אלה אזכרה ע"ש) עוצם המון חוגג ושוטף כנהר, ומדרש אגדה לשון יוני שקורין לבריכת מים חוגגין.

פרק מב, ו
תשתוחחי. לשון כי שחה לעפר נפשנו (לקמן מ"ד) ושח כשהוא מדבר על מתפעל התי"ו חולקת את אותיות שרשי התיבה כדרך כל תיבה שיסודה שי"ן בתחלתה. הוחילי. המתיני וצפי לגאולה.

פרק מב, ז
אזכרך מארץ ירדן. ממה שעשית לנו בירדן והרי חרמון אחר כל הכעס שהכעסנוך בשטים, הובשת לנו את הירדן. מהר מצער. מהר סיני שהוא צעיר לשאר ההרים אחר שהכעסנוך בו במעשה העגל סלחת לעונינו והלכת עמנו, כל אלה אני זוכרת שמנעת מלהטיב לי וגזרותיך מתחדשות עלי זו אחר זו.

פרק מב, ח
תהום אל תהום קורא. צרה קוראה לחברתה. לקול צנוריך. טישקנאל"ש בלע"ז, המקלחים עלי פורענות כמים שוטפים עד כי כל משבריך וגליך עלי עברו, משבריך לשון גלי ים על שהיה גליו עולים למעלה ומשתברים ונופלים.

פרק מב, ט
יומם יצוה ה' חסדו. יבוא האור ויצוה ה' חסדו לנו. ובלילה. בחשך הגלות והצרה. שירה עמי. תהא חנייתו בתוכנו שיר' לשון חניה כדמתרגמינן ויחן ושרא, וזו למדתי מתוך מסורת הגדולה שחבר את זה עם ויהי שירו חמשה ואלף (מלכים א' ד) , באלפ"א בית"א של שתי תיבות החלוקים בפתרונן לימד שאין זה לשון שיר, ומדרש האגדה פותרו לשון שיר וכך הוא פותרו, שכך ישראל אומרים להקב"ה זכרנו מה שעשית לנו במצרים מצוה אחת שצויתנו ביום בערב פסח ושמרנוה ובלילה גאלתנו ושרנו לפניך את ההלל, ועכשיו הרבה מצות אנו שומרים ועל זאת אומרה לאל סלעי למה שכחתני וגו'.

פרק מב, י
קודר. לשון שחרות כמו וקדר עליהם (מיכה ג').

פרק מב, יא
ברצח בעצמותי חרפוני צוררי. נדמה לי כאילו הורגים אותי כך עצור בעצמותי מה שצוררי מכעיסין ומחרפין אותי.

פרק מב, יב
פני ואלהי. הקב"ה שהוא אור פני ואלהי עדיין יש לי בו תקוה ולמה תהמי.