לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו -
זה שאמר הכתוב: אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד.

אמר ר' אבדימי בר נחוניא:
יש דבר רע לכבד ויפה לקנה, ויש רע לקנה ויפה לכבד.
עשרה דברים משמשין באדם הזה:
הקנה לקול,
הושט למזון,
הכבד לכעוס,
הריאה לשתות,
המרה לקנאה,
הקיבה לשינה,
מהסס טוחן,
הטחול לשחוק,
הכליות לעצה,
הלב גומר,
לפיכך דוד מקלס: וכל קרבי את שם קדשו.

דבר אחר:
הצייר הזה צר צורה ואינו יכול להטיל בה, רוח קרבים בני מעים, והקב"ה אינו כן, יוצר את האדם הזה ומטיל בו נפש קרבים ובני מעים, והקב"ה אינו כן, יוצר את האדם הזה ומטיל בו נפש קרבים ובני מעים.

ר' שמואל בר אבא אמר:
הוא שדוד אמר: ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו,
בשר ודם צר צורה ואין צורתו מקלסתו, אבל הקב"ה צר צורה וצורתו מקלסתו, שנאמר: כל הנשמה תהלל יה הללויה:

אמר רבי יוחנן:
משום רשב"י:
מאי דכתיב: פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.
כנגד מי אמר שלמה זה הפסוק?
לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בה' עולמות ואמר שירה:
דר במעי אמו, ואמר שירה, שנאמר: ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו.
יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו.
ינק משדי אמו ואמר שירה, שנאמר: ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו,

אמר ר' אבהו:
שעשה לה דדין במקום בינה.
וטעמא מאי?

אמר ר' יהודה אמר רב:
שלא יסתכל בערוה.

רב הונא אמר:
כדי שלא יינק ממקום הטנופת.

וראה מפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר: יתמו חטאים מן הארץ וגו',
הסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר: ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד.

מאי משמע?
אמר רבה בר שילא:
מסיפא דענינא, דכתיב: תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון.

שמעון בר עוקבא ואמרי לה רב שמן בר עוקבא הוה שכיח קמיה דר' שמעון בן פזי דהוה מסדר אגדתא קמיה דרב יהודה.
א"ל: מאי דכתיב וכל קרבי את שם קדשו?
א"ל: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם וכו' (כדלעיל). והיינו דקאמרה חנה: ואין צור כאלהינו.

הני ה' ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד?
לא אמרן אלא כנגד הקב"ה והנשמה.
הקב"ה מלא כל העולם כלו,
אף הנשמה מלאה כל הגוף כלו.

הקב"ה טהור,
אף הנשמה טהורה.

הקב"ה יושב בחדרי חדרים,
אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים.

הקב"ה רואה ואינו נראה,
אף הנשמה רואה ואינה נראית.

הקב"ה זן את כל העולם כלו ,
אף הנשמה זנה את כל הגוף.
תבוא נשמה שיש בה חמשה דברים הללו ותשבח להקב"ה שיש בו חמשה דברים הללו.

הנפש סובלת את הגוף,
והקב"ה סובל את עולמו.

הנפש מבלה את הגוף,
והקב"ה מבלה את עולמה.

הנפש יחידה בגוף,
והקב"ה, יחיד בעולמו.

הנפש אינה אוכלת ושותה,
והקב"ה אינו אוכל ושותה.

הנפש למעלה בגוף,
והקב"ה למעלה בעולמו.

הנפש אינו ידוע מקומה,
והקב"ה ברוך כבוד ה' ממקומו.

מעשה באחד ששאל לר"ג באיזה מקום הקב"ה נתון?
א"ל איני יודע.
א"ל: זה חכמתכם שאתם מתפללים לפניו בכל יום, ואין אתם יודעים מקומו של הקב"ה?! אמר לו: שאלת דבר שהוא רחוק שלשת אלפים וחמש מאות שנה, הריני אומר לך דבר שהוא נתון לך אצלך ביום ובלילה, אמור באיזה מקום נתון לך?
א"ל: אמור.
א"ל: הנפש היא נתונה אצלך, אמור לי היכן נתונה?
א"ל: איני יודע.
א"ל: תיפח רוחיה דההוא גברא, ומה דבר שהוא נתון אצלך ביום ובלילה אינך יודע היכן הוא נתון, ואתה אומר לי על דבר שהוא רחוק ממנו ג' אלפים וחמש מאות שנה!
א"ל: יפה אנו עושין שאנו משתחוים למעשה ידינו, שאנו רואים בכל שעה.
א"ל: מעשה ידיכם אינם רואין אתכם והקב"ה רואה למעשה ידיו ומעשה ידיו אינם רואין אותו, דכתיב: כי לא יראני האדם וחי:

ואל תשכחי כל גמוליו -
אמר ר' אבא:
אם יטול אדם פונדא ויתן פיה למטה המעוו נופלות, והאשה הזאת פיה נתון למטה ואין הולד נופל כאדם שנתון [בספינה] בתוך המים, הבהמה הזאת מהלכת על ארבע וולד במעיה והולד שמור במעיה, והאשה מהלכת על ב' ואעפ"כ הולד שמור הוי: ואל תשכחי כל גמוליו:

הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי -
למימרא דרפואה וגאולה בתר סליחה היא.

רבי ינאי הוה לביש תפלין בתר (נאיומי) [בישיה] תלתא יומי, דאמר מר: תפלין צריכין גוף נקי, וכיון שעמד אדם מחליו, גופו נקי ואחר שלשה ימים הוא מעביד אותם.

ר' יוחנן הוה לביש תפלין בכל יום לומר: הסולח לכל עונכי:

המשביע בטוב עדיך -
רבי יוחנן פתר קריא בסיני:
בשעה שקבלו ישראל את התורה בסיני ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת ונתנו עטרות בראשן של ישראל.

ר' אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן:
מאה ועשרים רבוא ירדו, אחד היה נותן עטרות בראשן ואחד היה חוגרן זיינין.

רבי סימון אומר:
הלבישן פורפראות, שנאמר: ואלבישך רקמה.

רב הונא דצפורי אמר:
זנראות חגרן, שנאמר: ואחבשך בשש.

רשב"י אומר:
כלי זיין נתן להם ושם המפורש חקוק עליו, הוי: המשביע בטוב עדיך.

יודיע דרכיו למשה -
דכתיב: ועתה וגו' הודיעני נא את דרכך.
א"ל הקב"ה: על דרכי אתה מבקש לעמוד, חייך שאני מודיעך, שנאמר: יודיע דרכיו למשה.

דבר אחר:
יודיע דרכיו למשה -
שהקב"ה בלבד היה יודע קץ של גלות מצרים, שנאמר: וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים.
ולמי הודיע?
למשה, שנאמר: יודיע דרכיו למשה.
ואומר: ומשה היה רועה.

לבני ישראל עלילותיו -
לא כשם שנאמר: ושם לה עלילות דברים.

אמר ר' שמואל בר נחמני:
הוי בר נשא מה הויין עלילותיה דרחמנא עלך.

רחום וחנון ה' -
אמר ר' שמואל בר נחמני:
מאריך רוחו עם הרשעים ונותן להם מעט שכר, מעשים טובים שעשו בעוה"ז ומאריך רוחו עם הצדיקים וגובה מהם מעט מעשים רעים, שעשו בעולם הזה וחוזר ונותן להם שלוה.

ר' אחא בשם ר' תנחום:
מאריך רוחו התחיל לגבות גובה.

לא לנצח יריב ולא לעולם יטור -
לא כבר עשיתי מריבה ונצחתי והפסדתי לדור המבול וסדומיים ודור הפלגה, ובשעה שנצחני משה נשתכרתי.

רבנן אמרין:
מן הארץ ועד הרקיע מהלך ת"ק שנה כשני אבות הראשונים.
ומה טעם?
אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ.

כרחוק מזרח ממערב הרחיק וגו' -
אמר ר' ירמיה:
לא יהוי אמר איניש רחמנא ירחק יתנא מן חטא אלא ירחק חטא מינן, שנאמר: הרחיק ממנו את פשעינו.

כרחם אב על בנים -
מאיזה אב?
תני ר' חייא:
כרחמן שבאבות, זה אברהם אבינו, אתה מוצא שכשהתפלל על סדום ועמורה, אמר לפניו: נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם וכו'.

ר' יהושע בר נחמן פתר קריא באבינו יעקב:
והוא עבר לפניהם - הוא הוה בעקא, אמר: מוטב שיפגע בי ולא בבני.
מה עשה?
זיינם מבפנים והלבישן בגדים נאים מבחוץ.

אמר ר' שמואל בר נחמני:
דרכו של אב לרחם ודרכה שלא אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו.
אמר הקב"ה: אנא עביד דאב ואנא עביד דאם, כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם.

כי הוא ידע יצרנו -
עלוב שאור שמי שבורא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר: כי הוא ידע יצרנו.

חייא רבה אמר:
עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

רבנן אמרין:
עלובה היא המטעת שמי, שנוטעה מעיד עליה רע, שנאמר: ה' (אלהי) צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה:

כי רוח עברה בו ואיננו -
הדא אמרה: לית מתין חיין, אלא יצר הרע שהוא הולך עמו, אינו בא עמו [לע"ל].

ולא יכירנו עוד מקומו -
זה יצר הרע.

וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו -
אמר רבי חנינא בר פפא:
כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר: וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו.

אמר ר' אלעזר:
כל העושה צדקה ומשפט כאלו מלא כל העולם כולו חסד, שנאמר: אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ.

יכול כל הבא לקפוץ יבוא ויקפוץ?
ת"ל: מה יקר חסדך אלהים.

יכול אפילו ירא שמים?
ת"ל: וחסד ה' מעולם ועד עולם.

אמר ר' יצחק בר מריון בשם ריש לקיש:
החסד היא מעולם ועד עולם אבל הצדקה עד שלשה דורות, שנאמר: וצדקתו לבני בנים.
צדקה וגמילות חסדים שקולים כנגד כל התורה כלה.
אלא שהצדקה נוהגת בחיים
וגמילות חסדים בין בחיים בין במתים,

צדקה נוהגת בעשירים,
וגמילות חסדים נוהג בין בעניים בין בעשירים.

צדקה נוהגת בממונו,
וגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו.

רבי יונתן בן אריה בשם רבי יוחנן:
אין אנו יודעין איזה מהם חביב, אלא ממה דכתיב: וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים, הדא אמרה: שגמילות חסדים חביב.

ולזוכרי פקודיו -
אמר רבי תנחומא: לאלמנה שהיה לה בן, כל הימים שלא היה נשוי היה נזקק לה, כיון דנסב אתתא, א"ל אמיה: ידענא דלית את מזקק לי כמה דהות יליף, אלא הוי דכיר לי.
כך כל הימים שהיו ישראל במדבר והיה המן יורד להם, והבאר עולה להם, לשומרי בריתו, שהיו זקוקין להם והיו יכולין לשמור התורה ויגעין בה, אבל עכשו שאדם מבקש להזדקק לפרנסתו, ולזוכרי פקודיו.

ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה -
רבי ברכיה בר רבי בשם רבי אבהו:
אתה מוצא ארבעה גאותנים בעולם:ף
ארי בחיות,
שור בבהמה,
נשר בעופות,
ואדם בכלם, שנאמר: ורדו בדגת הים.

מה עשה הקב"ה?
נתן ארבעה גאותנין הללו בכסא כבודו, שנאמר: ודמות פניהם פני אדם, לומר אני מתגאה עליהם, שנאמר: כי גאה גאה הוי: ומלכותו בכל משלה.

ברכו ה' מלאכיו -
אמר ר' ישמעאל:
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: בני, מי גלה לכם רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו?
דכתיב: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו', ברישא עושי והדר לשמוע.

דבר אחר:
מלאכיו -
אלו הנביאים שנקראו מלאכים, שנאמר: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים.
וכן הוא אומר: ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים (כתוב בתרי עשר ברמז תתק"ס).

גבורי כח -
רבי יצחק נפחא אמר:
אלו שומרי שביעית.
בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחד לחדש אחד, שמא (לשאר) [לכל] ימות השנה?!
ודין חמי חקליה ביירא כרמיה ביירא ושתיק יש לך גבור חיל גדול מזה!
נאמר כאן: עושי דברו.
ונאמר להלן: וזה דבר השמטה.
מה להלן שביעית, אף כאן שביעית.

ושנו רבותינו:
אי זהו גבור?
הכובש את יצרו.

ר' תנחום בר חנילאי אמר:
גבורי כח -
זה משה, שאין גבור כח כמשה, שישראל עמדו לפני הר סיני ולא יכלו לשמוע כל הדבור, שנאמר: אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' ומשה לא ניזק, ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינם יכולין לשמוע קולו, שנאמר: וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו, אלו המלאכים, שנאמר: מחנה אלהים זה.
ומי קשה מהם?
הצדיקים, שנאמר: כי עצום עושה דברו, זה צדיק שעושה דברו.
ואי זה?
זה משה, שאמר לו: עשה משכן ונזדרז ועשה, הוי: קשה כחן של צדיקים שיכולין לשמוע קולו.

ואם תאמר בקול נמוך היה מדבר?
תלמוד לומר: אם יוספים אנחנו לשמוע.
וכן הוא אומר: נפשי יצאה בדברו.
וכתיב: קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים.

ומנין שבאותו הקול היה מדבר עם משה?
שנאמר: וישמע את הקול, קול שהיה שומע במתן תורה.

דבר אחר:
ברכו ה' מלאכיו -
במה הכתוב מדבר?
אם בעליונים הכתוב מדבר, הלא כבר נאמר: ברכו ה' כל צבאיו?!
אלא בתחתונים הכתוב מדבר, ועליונים ע"י שהם יכולים לעמוד בתפקידו של הקב"ה, לכך נאמר: ברכו ה' כל צבאיו, אבל התחתונים ע"י שאין יכולין לעמוד בתפקידו של הקב"ה, לכך נאמר: ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו.