ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד -
זה שאמר הכתוב: לך ה' הגדולה והגבורה וגו' והמתנשא לכל לראש.

אמר ר' חוניא:
את מוצא הכל מקלסין להקב"ה, שנאמר: ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' ואין קלוס גדול להקב"ה אלא קלוסן של ישראל, שנאמר: עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.
תדע לך, שכן כתיב למעלה: ברכו ה' מלאכיו וגו' עושי דברו, לשמוע בקול דברו לשמוע בקולו לעשות דברו, היה לו לומר, שכשהאדם שומע אחר כך עושה.
ולמה אומר כן?
אלא בישראל הכתוב מדבר, שעמדו בסיני והקדימו נעשה לנשמע, שנאמר: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, משמקלסין ישראל מקלסין המלאכים אחריהם.
מה כתיב בתריה?
ברכו ה' כל צבאיו - אלו המלאכים, הוי: מתנשא לכל לראש אלו ישראל, שנאמר: כי תשא את ראש בני ישראל.
ואומר: קדש ישראל לה' ראשית תבואתה.

דבר אחר:
לכל לראש - ראש אתה לכל הקלוסין שקלסו אותך, שנאמר: ומרומם על כל ברכה ותהלה.
מי ימלל גבורות ה' וגו' - היסופר לו כי אדבר וגו'.
תדע לך שכן הוא, שמשאמר דוד קמ"ז מזמורים קלס להקב"ה בכל, שנאמר: תהלת ה' ידבר פי וגו'. סוף הדברים קלסו ברמ"ח אברים, שנאמר: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, לא הניח אבר שלא קלס להקב"ה.
אמר להם: מה אתם סבורים, מפני שקלסתיו בכל הדברים הללו, שמא נגעתי ברוב רבבות של שבחיו?!
עדין אני בראש הקלוס: תהלה לדוד ארוממך אלהי המלך.

אמר רבי:
אף כשיעשה פיהם של צדיקים כמעין נובע לעתיד לבא, שאינו פוסק.
תאמר שהם יגעים?
לאו, אלא זכר רב טובך יאמרו אין כתיב כאן אלא יביעו, שהן נובעין כמעין, אף דוד אמר: ה' אלהי גדלת מאד.

אמר ר' אליעזר ור' יהושע:
עד שלא בראת עולמך היית גדול,
ומשבראת עולמך נתגדלת מאד.

עד שלא יצאו ישראל ממצרים גדול היית,
ומשיצאו נתגדלת מאד.

עד שלא קלסו אותך הנביאים גדול היית,
ומשקלסוך נתגדלת מאד.

עשרה לבושים לבש הקב"ה (כתוב לעיל ברמז תתמ"ז).

רבי שמעון בן יהוצדק שאל את ר' שמואל בר נחמני:
א"ל: בשביל ששמעתי עליך, שאתה בעל אגדה מהיכן נבראת האורה?
א"ל מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה והבריק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו.
אמר לו: בלחישה.
א"ל: מקרא מלא הוא, ואת אמרת בלחישה?!
אמר לו: כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה בלחישה.

אמר ר' ברכיה:
אלולא שדרשה ר' יצחק ברבים, אי אפשר אמריתה ברבים.

אמר ר' ברכיה בש"ר יצחק:
ממקום בית המקדש נבראת האורה, הה"ד: והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו, ואין כבוד אלא בית המקדש, שנאמר: כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו.

אמר ר' יהודה בר סימון:
מתחלת ברייתו של עולם הוא גלי עמיקתא: בראשית ברא אלהים את השמים ולא פרש.
והיכן פרש?
להלן: הנוטה כדוק שמים.

ואת הארץ - ולא פרש.
והיכן פרש?
להלן: כי לשלג יאמר הוא ארץ.

ויאמר אלהים יהי אור - ולא פרש.
והיכן פרש?
להלן: עוטה אור כשלמה.

הוד והדר לבשת -
בשר ודם, אם גבור אינו נאה ואם נאה אינו גבור, והקב"ה אינו כן אלא יש בו שני דברים הללו, והוא גאה בהם ההוד וההדר, ונתן את ההוד למשה, שנאמר: ונתתה מהודך עליו, ונתן את ההדר ליהושע, שנאמר: בכור שורו הדר לו, ונתן את ההוד לשלמה, שנאמר: ויתן עליו הוד מלכות. אמר הקב"ה: לעתיד לבא אני נותן שניהם למשיח, שנאמר: כי תקדמנו ברכות טוב,
מה כתיב אחריו?
גדול כבודו בישועתך הוד והדר תשוה עליו, ולא למלך המשיח בלבד הוא נותן, אלא לכל מי שהוא יגע בתורה, שנאמר: גדולים מעשי ה' ואין מעשי ה' אלא הלוחות, שנאמר: והלוחות מעשה אלהים המה.
מהו שכרו?
הוד והדר פעלו.

המקרה במים עליותיו -
בנוהג שבעולם מלך בשר ודם, בונה פלטין ומקרה בעצים ובאבנים ובעפר, אבל הקב"ה לא קרה עולמו אלא במים, שנאמר: ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים.

רבנן אמרין לה בש"ר חנינא ר' פנחס ר' יעקב בש"ר נחמן:
בשעה שאמר הקב"ה: יהי רקיע, גלדה טפה אמצעית ונעשו שמים התחתונים ושמי השמים העליונים. קורקסי שמים במי אוקינוס הם אחוזים, שמימי אוקינוס בין קצות השמים לקצות הארץ, וקצות השמים על מימי אוקינוס הם פרוסים, שנאמר: המקרה במים עלילותיו, תוכו של שמים עולה למעלה, כאהל פרוסה ובני אדם עומדים תחתיה, שנאמר: וימתחם כאהל לשבת שקצותה למטה ותוכו למעלה.

אמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בר חנניא:
אלהכון נגרא הוא, דכתיב: המקרה במים עליותיו אימא ליה דלעביד לי מסתוריתא.
א"ל: לחיי, בעא רחמי ואינגעה, והוו נהיגי דכל דמתנגעא ברומי יהבין ליה מסתוריתא ויתיב וסתר דוללי בשוקא דרומי כי היכי דליחזן אינשי וליבעו רחמיי עליה.
יומא חד אשכחה דהות קא סתרא דוללי בשוקא דרומא,
א"ל: שפירתא מסתוריתא דיהב לך אלהין?
א"ל: במטו מינך בעי רחמי דלישקול ליה מנאי.
א"ל: אלהין מיהב יהיב משקל לא שקיל.

השם עבים רכובו -
ובשני עבים בא הקב"ה אצל ישראל, אחד בסיני ואחד במצרים.
אחד בסיני, כתיב: הנה אנכי בא אליך בעב הענן.
במצרים, שנאמר: הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים.

המהלך על כנפי רוח -
אמר רבי חנינא בר פפא:
בשר ודם רכובו טוענו,
אבל הקב"ה טוען רכובו.

בשר ודם על ידי שיש ברכובו ממש רכובו טוענו,
אבל הקב"ה המהלך על כנפי רוח.

עושה מלאכיו רוחות -
אימתי נבראו המלאכים? (בישעיה רמז שכ"ב).

יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד -
לגיון שהמליך את המלך תחלה, דכתיב: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.
אמר המלך: לגיון זה המליכני תחלה, הריני נותן פריק פי שלא תמוט לעולם.

עליהם עוף השמים ישכון -
רבי ישמעאל ורבי עקיבא,
רבי עקיבא אומר:
אלו מלאכי השרת.

אמר ליה רבי ישמעאל:
רבי עקיבא, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות.

ורבי ישמעאל:
זה העוף שהוא שוכן באילנות, שקלוסו של הקב"ה עולה מהן, שנאמר: מבין עפאים יתנו קול.

אמר רבי יודן:
כמה דאת אמר: עפיה שפיר ואנבה שגיא.

ושמואל אמר:
על שלשה דברים אני עומד ואיני יודע מה הם, התוקע יתד בארץ ונשמע ממקום אחר, וקולו של סוס כשהוא רץ ומרתיח, ובין עפאים יתנו קול.

דבר אחר
עליהם עוף השמים ישכון -
אלו עובדי אלילים, שהם מתכנסין על ישראל ומעבידין אותן, כדי להרחיקן מן המצות ומהקב"ה, אף על פי כן אינם מניחין אותו, שנאמר: מבין עפאים יתנו קול ומיחדים שמו פעמים בכל יום ואומרים: שמע ישראל:

משקה הרים מעליותיו -
א"ר יוחנן:
מעליותיו של הקב"ה כמאן ?
כר' יהושע דאמר:
כל העולם כלו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר: למטר השמים תשתה מים.
ואידך, כיון דסלקי להתם כמאן דאתו מהתם דמי.

מפרי מעשיך תשבע הארץ -
מים העליונים במאמר הם תלויין, ומפירותיהן מי גשמים כמאן?
כר' יהושע דאמר:
כל העולם כלו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר: למטר השמים תשתה מים, ואידך, ההוא בברייתו של עולם הוא דכתיב:

ויין ישמח לבב אנוש -
כל מיני משקין יפין לחלום חוץ מן היין, יש שותה וטוב לו, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש.
יש שותה ורע לו, שנאמר: תנו שכר לאובד.

ור' יוחנן אמר:
לעולם לתלמיד חכם טוב הוא לו, שנאמר: ושתו ביין מסכתי.

רבא רמי:
כתיב: ישמח וקרי ישמח.
זכה – משמחו.
לא זכה – משממו.

והיינו דאמר רבא:
חמרא וריחני פקחין.

רב כהנא רמי:
כתיב: תירש וקרינן תירוש.
זכה - נעשה ראש.
לא זכה - נעשה רש.

תניא ר' יהדה בן בתירא אומר:
בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר: וזבחת שלמים ואכלת שם עכשו אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח.

ולחם לבב אנוש יסעד -
אמר ר' יצחק:
בתורה בנביאים בכתובים מצינו דלחמא מזוניתא דלבא,
בתורה, שנאמר: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם,.
בנביאים: סעד לבך פת לחם.
בכתובים: ולחם לבב אנוש יסעד.

מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ -
ר' יעקב ב"ר אחא ור' נחמיה ורבנן,
ר' נחמיה אומר:
ראה לשון שהתקינו חכמים: המוציא לחם מן הארץ שהוא מוציא הלחם מן הארץ.

ורבנן אמרין:
מוציא (שהוא עתיד להוציא) [שכבר הוציא] לחם מן הארץ שנאמר: יהי פסת בר בארץ.

תנו רבנן:
מהו אומר?
המוציא לחם מן הארץ.

ור' נחמיה אמר:
מוציא לחם מן הארץ.

אמר רבא:
במוציא כולי עלמא לא פליגי, דאפיק משמע דכתיב: אל מוציאם ממצרים, כי פליגי בהמוציא.

רבנן סברי:
המוציא נמי דאפיק משמע, שנאמר: המוציא לך מים.

ור' נחמיה סבר:
המוציא דמפיק משמע דכתיב: המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

ורבנן, הכי קאמר:
קודשא בריך הוא לישראל בתר דאפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנו הוא דאפיקית יתכון ממצרים, דכתיב: וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וגו':

ישבעו עצי ה' וגו' -
אמר ר' חנינא:
כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן.

ישבעו עצי ה' -
ישבעו חייהם,
ישבעו מימיהם,
ישבעו מטעתן.

אמר ר' חנינא:
לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים, ולמה נבראו?
בשביל בית המקדש, הדא הוא דכתיב: ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע כמה דאת אמר: ההר הטוב וגו':

הרים הגבוהים ליעלים -
אמר ר' יודן:
בהרים הגבוהים יעלים אין כתיב כאן אלא הרים הגבוהים ליעלים.
הרים למה נבראו?
בשביל יעלים, יעלה זו תשה היא והיא מתיראה מן החיה, ובשעה שהיא מבקשת לשתות הקב"ה מכניס בה רוח תזזית ומקשקשת בקרניה והחיה שומעת קולה ובורחת.
אילה זו אבריה צפופים והיא מתקשה לילד.
מה הקב"ה עושה?
ממציא לה נחש ונושכה ואבריה מתרפין.
וכשהיא יולדת מה הקב"ה עושה?
ממציא לה עשב והיא אוכלת ומתרפאה.

סלעים מחסה לשפנים -
הדין טפזא מיגין תחות שקפא מפני העוף שהוא פורח שלא יאכלנו.
ומה אם בשביל דבר טמא ברא הקב"ה את עולמו, בזכותו של אברהם על אחת כמה וכמה, הה"ד: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - באברהם.

ר' עזריא אומר:
אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים –
כל האונקס הזה בשביל מה?
בשביל: אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם:

עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו -
שנו רבותינו:
מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינוה שחרית במזרח וערבית במערב.
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי:
עדי שקר הם, וכשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל.
אמר להם רבן גמליאל לזקנים:
כך מקובלני מבית אבי אבא, פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה.

אמר ר' יוחנן:
מאי טעמא דרבן גמליאל? [
דכתיב: עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו - ואין ירח ידע מבואו.

ר' חייא חזא לסיהרא דקאי בצפרא דכ"ט לירחא שקל קלא שדא בה, אמר לה: לאורתא מקדישנא לך אתת קאים הכא זילי איכסי.
פעם אחת נתקדרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בכ"ח לחדש ובקשו חכמים לקדשו.
אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כך מקובלני מבית אבי אבא, שאין חדושה של לבנה פחות מעשרים ותשעה יום ומחצה ותשצ"ג חלקים, אותו יום מתה אמו של בן זאזא והספידה רבן גמליאל הספד גדול, לא מפני שראויה לכך, אלא מפני שידעו כל העם שלא קדשו בית דין את החדש.

אמר ר' יוחנן:
לא נברא להאיר אלא לגלגל חמה בלבד, יהי מאורות מארת כתיב, א"כ למה נבראת הלבנה?
לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים, שנאמר: עשה ירח למועדים.

רבי שילא דכפר תמרתא:
אע"פ ששמש ידע מבואו, אין מונין ללבנה אלא אם כן שקעה החמה.

יוסטא בשם ר' ברכיה:
ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמישה עשר יום וגו' - אם ללבנה את מונה כדון, לית בה אלא י"ד משקועים, מכאן שאין מונין ללבנה אלא אם כן שקעה החמה.

ר' זעירא בש"ר חנינא:
לא נברא להאיר אלא גלגל חמה, אלא למה נבראה לבנה?
צפה הקב"ה שעתידין עובדי אלילים לעשות אלוהות וכו'.

רבי ברכיה בשם ר' סימון:
שניהם נבראו להאיר: ויהי מאורות, והיו למאורות.
והיו לאותות - אלו השבתות, כי אות היא וגו'
ולמועדים - אלו ימים טובים.
ולימים - אלו ראשי חדשים,
ושנים - אלו ראשי שנים.

תשת חשך ויהי לילה -
לעולם יכנס אדם בכי טוב (כתוב ברמז י"ג):

הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם -
ר' שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא פגעו ביה הנהו אריותא דהוו קא נהמי באפיה.
אמר: הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם.
נחיתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה, אתא לבי מדרשא, בעא עלה דבר טהור הוא או דבר טמא הוא?
אמרו לו: אין דבר טמא יורד מן השמים ואפילו ירד דמות חמור.

תזרח השמש יאספון וגו' -
אמר ריש לקיש:
פועל בכניסתו משלו, ביציאתו משל בעל הבית, שנאמר: תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון.
ואומר: יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב.

וליחזי היכי נהיגי?
בעיר חדשה.

וליחזי מהיכא דקאתו?
בנקיטאי.
איבעית אימא, דאמר להו: דאגריתו להו כפועל דאורייתא.

דרש ר' זירא ואמרי לה תני רב יוסף תני רב:
מאי דכתיב: תשת חשך ויהי לילה?
זה העולם הזה, שהוא דומה ללילה.

בו תרמוש כל חיתו יער -
אלו הרשעים שדומין לחיה רעה שביער.

תזרח השמש -
לצדיקים.

יאספון -
רשעים לגיהינום.

ואל מעונתם ירבצון -
אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו.

יצא אדם לפעלו -
יצאו הצדיקים לקבל שכרם.

ולעבודתו עדי ערב -
במי שמשלים עבודתו עדי עד.

מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך וגו' -
רבי עקיבא כשהיה מגיע לפסוק: זה הים היה אומר: יש לך בריות גדלות בים, ויש לך בריות גדלות ביבשה, אלו שבים אילו יהו עולות ליבשה מיד מתות, ואלו שביבשה אילו יורדים לים מיד מתות.
יש לך בריות גדלות באויר ויש לך בריות גדלות באור, שבאור אילו עולות לאויר מיד מתות, שבאויר אילו יורדות לאור מיד מתות, הוי: מה רבו מעשיך ה'.

אריא וכלבא (ואקנקיתא) [ואנקקתא] הוו קיימי, בעא אריא למיזק כלבא והוה חמי (אקנקיתא) [אנקקתא] וצר ליה מיניה דהוא סערא דאריא וכלבא סערא (דאקנקיתא) [דאנקקתא] ולא הוו מזקי דין לדין, התחיל ר' עקיבא רואה ואמר: מה רבו מעשיך ה'.
בוא וראה נפלאותיו של הקב"ה, ברא עולמות, ברא בני אדם, וברא מזיקין, מזיקין רואין בני אדם ואין בני אדם רואין אותם, ברא מזיקין וברא מלאכי השרת, מלאכי השרת רואין אותם והם אינם רואיין מלאכי השרת, ברא מלאכי השרת ומזיקין ובני אדם, הוא רואה את הכל ואין בריה רואה אותו הוי: מאד עמקו מחשבותיך.

זה הים גדול ורחב ידים -
יש בריות גדלות וכו'.

דבר אחר:
זה הים גדול ורחב ידים -
מדבר במלכות אדום הרשעה שהיא שולטת בעולם.

שם רמש אין מספר -
אין מספר לגזרות שמכתיבין עלינו בכל יום.

חיות קטנות עם גדולות -
דוכסין ואפרכין ואסטרטליטין.

שם אניות יהלכון -
שם האוניות יהלכון, הם האוניות שמכתיבות עלינו.

לויתן זה יצרת לשחק בו -
שכל מי שמתלוה עמהם, עתיד להעשות שחוק עמהם לעתיד לבא.

דבר אחר
זה הים גדול -
מדבר בתורה: ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.

שם רמש ואין מספר -
אלו מסכתות, דבר קפרא ודר' חייא ודרב ודרבנן בבלאי.

חיות קטנות עם גדולות -
אלו התלמידים [הקטנים עם הגדולים שמחדדין זה את זה].

שם אניות יהלכות -
אלו בני התלמידים, זה אומר טהור, וזה אומר טמא דמנהגין עלמא.

לויתן זה יצרת לשחק בו -
כל מי שמתלוה עמהם, עתיד לשחוק עמהם לעתיד לבא.

דבר אחר:
זה הים גדול -
מדבר בשאול.

שם רמש ואין מספר -
אלו המתים.

חיות קטנות עם גדולות -
קטן וגדול שם הוא,

שם אניות יהלכון -
כי הולך האדם אל בית עולמו.

לויתן וגו' -
זה טובוי מאן דאת מלויתיה.

כלם אליך ישברון -
שעיניהם תלויות לתחית המתים.

תשלח רוחך יבראון -
באותה שעה הם אומרים לך: יהי כבוד ה' לעולם, (לויתן זה יצרת לשחק בו):

תסתיר פניך יבהלון -
אלו הרשעים, אבל הצדיקים: תשלח רוחך יבראון.
וכן אתה אומר: הנה ה' אלהים בחזק יבוא על עובדי אלילים, אבל לישראל - הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.
וכן דור המבול: וימח את כל היקום ונח - ויזכור אלהים את נח.

יהי כבוד ה' -
דרש ר' חנינא בר פפא:
פסוק זה שר העולם אמרו, בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, ואמרו: אם רצונו של מקום שנצא בערבוביא, למה נאמר למינהו באילנות?!
ועוד קל וחומר: ומה אילנות הללו שהן ניכרין בפירות, אמר הקב"ה למינהו, אנו על אחת כמה וכמה!
מיד יצא כל אחד למינו, מיד פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו.

המביט לארץ ותרעד -
וכתוב אחד אומר: תמיד עיני ה' אלהיך בה.
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
כשישראל עושין רצונו של מקום - תמיד עיני ה' אלהיך בה.
וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום - המביט לארץ ותרעד.

מי שהוא רואה זיקים וברקים היאך מברך עליהם?
(כתוב ברמז תקצ"ו).

ר' אחא אומר:
בעון משכב זכור אמר הקב"ה: אם הרתעת אבריך על דבר שאינו ראוי לך, אף אני אזדעזע כל העולם.

ר' שמואל בר נחמני:
אמר כל מקום שנאמר רעש, אינו אלא הפסק מלכות, וזה בנין אב לכלם ותרעש.
מה כתיב בתריה?
כי קמה על בבל מחשבות ה':

יתמו חטאים מן הארץ -
יש שמחה לפני הקב"ה כשיאבדו מכעיסיו (כתוב ברמז תרכ"ז).

יתמו חטאים מן הארץ -
אמר ר' לוי:
מאה ושתי פרשיות אמר דוד בספר תהלים, ולא אמר בהם הללויה, עד שראה מפלתן של רשעים, שנאמר: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה'.
הני מאה ותלת הויין?
אשרי האיש, ולמה רגשו גוים חדא פרשתא היא.

הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר' מאיר, הוו קא מצערי ליה טובא, הוה קא בעי רחמי עלייהו דלימתו.
אמרה ליה ברוריא: מאי דעתיך, משום דכתיב: יתמו חטאים מן הארץ, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב, ועוד שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב: ורשעים עוד אינם כיון דליכא חטאים, רשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי דליהדרו בתיובתא, בעא רחמי ואהדרינהו בתיובתא.

אמר ר' שמואל בר רב יצחק:
לפי שבעולם הזה פרעה נידון בפני עצמו, סיסרא נידון בפני עצמו, סנחריב בפני עצמו, אבל לעתיד לבא כלם נידונין בבת אחת וכלין, שנאמר: יתמו חטאים מן הארץ אותה שעה ברכי נפשי את ה' הללויה.