ראב"ע צו פרק ז
[ז, א]
וזאת תורת האשם -
כבר הודעתיך ההפרש בין חטאת ואשם, אף על פי שהכתוב יאמר בחטאת אשם ובאשם
חטאת.
וטעם להזכיר זאת הפרשה, להזכיר החלבים שאין להם זכר בתורת החטאת.
[ז, ח]
עולת איש -
מלעיל בעבור היות הטעם בראשית המלה האחרונה כמשפט.
וטעם
לו - אחר שאמר לכהן תוספת ביאור, שלא ינתן העור לכהן אחר.
[ז, ט]
וכל נעשה -
שם התאר לשון נקבה, כמו:
אין אבן נראה, כי לשון זכר
ואשר היה נעשה ליום אחד.
[ז, י]
וחרבה -
כמנחת היורד ומנחת הקנאות.
[ז, יב]
אם על תודה -
טעמו שיתן תודה לשם, שנמלט מצרה.
חלות מצות -
כרצונו אך לא פחותים משנים, וכן:
רקיקי מצות.
מרבכת -
הנבחר בפירושים בעיני שהיא מובחרת וחלות מצות ורקיקים אפויים וחלת המרבכת אינה כן.
[ז, יג]
על חלת -
כמו:
ויבאו האנשים על הנשים והטעם עם חלות.
[ז, יד]
והקריב ממנו -
אחד מכל קרבן. הנה ארבע חלות בפחותים והאמת שהם עשרה.
[ז, טו]
ביום קרבנו יאכל -
שיאכלנו המקריב אותו וביתו ומי שהוא טהור, כי גם השלמים קדש ואם הם קדשים קלים:
[ז, טז]
ואם נדר -
שביטא בשפתיו בצר לו.
ונדבה -
שנדבה רוחו אותו להביא זבח לשם, לא לנדר ולא לתודה.
ביום הקריבו -
שם הפעל מהבנין הכבד הנוסף
וממחרת אותו היום. וי"ו
והנותר ממנו. כפ"א רפ"ה בלשון ישמעאל, וכמוהו:
ויעזב את עבדיו.
גם
והארץ היתה תהו ובהו.
[ז, יז]
באש ישרף -
כאשר נשרפו האימורים, רק לא יישרף על גבי המזבח.
[ז, יח]
וטעם
המקריב אותו לא יחשב –
אחר שיהיו האימורים קרבים לגבוה, הנה כל הנשאר קדש. וכן אבני המזבח שאחר שהם קדושים, אין ראוי שיישאר ממנו לחול, על כן:
אבנים שלימות.
פגול -
כדברי המתרגם ארמית.
וכן:
ומרק פגולים כליהם.
ויש שואלים:
אחר שעלה ריח ניחוח איך לא יחשב?
והטעם על המחשבה, כי משפט השלמים להיות קדש והפגול איננו קדש.
ועוד: בעבור שלא שמר את המצוה יצא שכרו בהפסדו, אם הוא שלמים ואם נדר תתחדש עליו עון, כנגד הראשון אם לא ישלם נדרו.
עונה תשא -
עונש ולא הזכירו הכתוב, וכרת על טמא שיאכל בשר קדש:
[ז, כ]
וטעם
וטומאתו –
להיותו טמא מעצמו כזב ומצורע, גם בעבור מקרה לילה, כי כן כתוב.
כי אמר מקרה הוא, או שיהיה טמא בעבור אחר כטומאת אדם מת, או חי והוא זב ומצורע, או בבהמה טמאה שאינה נאכלת, ושקץ טמא מהעוף והשרץ.
[ז, כג-כז]
ופעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני:
אם האליה אסורה מן התורה?
ואען ואומר: אמת, כי האליה תקרא חלב, כי כן כתוב:
חלבו האליה תמימה, רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב.
אז ענה: הלא כל חלב אסור מן התורה, כי כן כתוב:
כל חלב וכל דם לא תאכלו ובתחלה כתוב
חקת עולם לדורותיכם?!
גם אני עניתיו: כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים ואין מלת חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ראיה גמורה, כי הנה כתוב:
ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם ושם כתוב:
חקת עולם ואם כן לא נאכל לחם בגלות כי לא הקרבנו קרבן העומר?!
וגם הוא השיב: כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו!
גם אני השיבותי: כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים, והעד:
כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים.
והכלל: בשר חול על כן הזכיר בפרשה הזאת וחלב נבלה
וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות והאסור הוא הבשר, ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח שמא יחשוב אדם שהוא מותר, על כן הזהיר:
ואכול לא תאכלוהו ובעבור זה לא הזכיר הדם, ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קדש.
וכן
כל דם הוסיף לעוף, על כן חלב העוף מותר, והראיה הגמורה שאמר בספר אלה הדברים בבשר תאוה, שהוא חול, שיאכלנו כלו ולא הוציא רק את דמו לבדו. בשלשה מקומות, ואין זכר לחלב כלל.
אז פקח הצדוקי עיניו ופצה בשפתיו שבועה: שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצות, רק ישען על העתקת הפירושים.
[ז, לג]
שוק הימין -
לזורק הדם והחזה לכל הכהנים.
[ז, לה]
זאת -
זאת שכר.
משחת אהרן -
או משחת בניו נגידות.
[ז, לו]
ביום משחו -
מיום.
וכן:
בבשר ובלחם.
[ז, לז]
ולמלואים -
ככתוב בפרשת ואתה תצוה.
[ז, לח]
להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני -
כי לא הקריבו קרבן עד שבאו אל הר סיני וכבר הראיתיך שהמזבח שבנה משה על חלושת עמלק, הוא בחורב והוא הר סיני, ושם ישבו ישראל שנה פחות עשרה ימים כי כן כתוב,
ובמדבר לא הקריבו עולות, כי כן אמר הנביא הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל, גם לא עשו פסח כי אם במצרים ושנית בהר סיני, כי במדבר לא היו להם מקנה, ואחר שנסעו מהר סיני לא מלו בדרך, והנה רובם ערלים ובעבור אכילת פסח מל אותם יהושע.