[ח, ב]
ואת פר החטאת -
בה"א, כי כבר הזכירו וכן האלים וכן המצות/

[ח, ג]
ואת כל העדה -
ראשי השבטים והזקנים.

[ח, ו]
ויקרב משה את אהרן -
אל הכיור.


וירחץ אותם -
בצווי:


[ח, ז]
ויאפד -
כמו ויחגור.

[ח, ח]
וכאשר ציץ הזהב איננו המצנפת, כן האורים והתומים אינם אבני החושן, וכן הלוחות בארון, על כן כתוב: ויתן אל החשן את האורים:

[ח, י]
ויקח משה את שמן המשחה -
טעמו וכבר לקח קודם משיחת אהרן.

[ח, יג]
ויקרב משה את בני אהרן -
פעם שנית בעבור שארכו הדברים, או טעמו כאשר הקריב משה את בני אהרן, הלבישם כתנות.
ומלת וילבישם - יוצאה לשנים פועלים.

[ח, טו]
ויחטא -
כבר פירשתיו.

ויקדשהו -
לכפר עליו כל העונות.

[ח, טז]
ויקח את כל החלב אשר על הקרב -
וכתוב בתחלה המכסה את הקרב.
וכתוב אחר אומר: המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב?!
דע כי החלב המכסה הוא רב מאד, ואת כל החלב אשר על הקרב הוא מעט מפה ומפה, גם המכסה הוא על הקרב, לכן הכתוב אחז דרך קצרה.

[ח, יז]
שרף באש -
יש אומרים:
הוא בעצמו.

ויש אומרים:
בצווי, וראייתם כאשר צוה ה' את משה ואיננה ראיה, כי כן דרך לשון הקדש.

[ח, כב]
ויקרב את האיל השני איל המלואים ויסמכו אהרן ובניו -
ובכתוב הראשון: וסמך אהרן ובניו.
והנה אין הפרש בין וסמך אהרן ובניו ובין ויסמכו אהרן ובניו, כי מדקדק גדול טעה שאמר כי טעם וסמך הוא לבדו, ואחר כן בניו וסמכו כלם יחד:

[ח, כג]
הימנית -
כמו הפנימית

. וטעם על תנוך בהן –
בפרשה זאת תהיה. והנה הדם יכפר על נפש אהרן, וכן: כי הדם הוא בנפש יכפר וטעמו בנפש שיש בו לכפר, והנה נפש תחת נפש, וקרוב מזה הטעם: ותגע לרגליו.

[ח, כו]
חלת מצה אחת -
היא ככר לחם אחת.
ויתכן היות ככר משקל ואיננו כמשקל הכסף והזהב.

וישם על החלבים -
ולא הזכיר יותרת הכבד והכליות, כי היותרת היא קטנה ופירוש המלה כמו: מה יתרון לאדם והכליות הם עם חלביהן, כי לא יתכן שיקראו הכליות חלב, רק האליה היא חלב.

[ח, כז]
וינף אותם -
הניף אהרן ובניו, כאשר יניף אהרן את הלוים:

[ח, לא]
בשלו את הבשר -
הם בעצמם, כי ובשלת את בשרו, בצווי:

[ח, לב]
והנותר בבשר ובלחם -
עד בקר, כי כן כתוב.

[ח, לג]
ימלא את ידכם -
תחסר מלת קץ, כאילו אמר: כי קץ שבעת ימים או זמן.

יש אומרים:
לא תצאו שבעת ימים -
ובלילה היו יוצאים לצרכם.
והנכון בעיני: שיצאו בשעת הצורך ביום ובלילה.

וחכם גדול אמר:
כי חפרו מקום בחצר אהל מועד וזהו רחוק.
והכתוב אמר: ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום, כאילו אין שם רגע שלא היו בוכים, רק הכתוב דבר שישבו פתח אהל מועד יום ולילה, והטעם: שלא יתעסקו בדבר ולא ילכו אל מקום אחר.
וכן: ומן המקדש לא יצא, כאשר אפרש.

[ח, לד]
כאשר עשה ביום הזה -
פירוש: וכאשר עשה ביום הזה משה, כן צוה ה' לעשות שבעת ימי המלואים והיה ראוי להיות כאשר עשיתי, אלא כי כן דרך לשון הקדש, כמו: והיה יחזקאל לכם ואת יפתח ואת שמואל והעד שפירוש צוה ה' לעשות כן, ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכה שבעת ימים.
ועוד: ופר חטאת תעשה ליום כמו: שנים ליום עולה תמיד.
וכתיב שם: וחטאת על המזבח ומשחת אותו, בכל יום עד סוף המלואים.
ועוד: שבעת ימים תכפר על המזבח ולא הזכיר את שני האילים, כי אחז דרך קצרה.

ודעת רבים:
כי פר חטאת לבדו יעשה בכל יום.

ולפי דעתי: שטעם להזכיר הפר, בעבור שינתן מדם איל העולה על אהרן ובניו והאיל השני יאכל בשרו, רק פר חטאת הוא לכפר על המזבח.
וכן כתוב על הכפורים וטעמו בעבור כפורים.

[ח, לה]
ופתח אהל מועד תשבו -
להזכיר ולא תמותו.

צויתי -
פועל שלא נקרא שם פועלו.

ויש אומרים:
כי כן צויתי -
זהו ככל אשר צויתי אותכה ואם לא פירש שם לשבת פתח אהל מועד.

חסלת פרשת צו