רבי ישמעאל אומר:
בשלש עשרה מדות התורה נדרשת:
מקל וחומר.
מגזרה שוה.
מבנין אב מכתוב אחד.
מבנין אב משני כתובים.
מכלל ופרט
מפרט וכלל.
מכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט הוא צריך לכלל.

(ב) כל דבר שהיה בכלל יצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא.
- כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ליטעון טען אחר שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר.
- כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ליטעון טען אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר.
- כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש ואי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.
- דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו וכן שני כתובין המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.

(ג) מקל וחומר כיצד?
ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים, קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, (אלא) דיו לבא מן הדין להיות כנדון, תסגר מרים שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף.

(ד) מגזירה שוה כיצד?
נאמר בשומר שכר: אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
ונאמר בשומר חנם: אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
מה בשומר שכר שנאמר בו: אם לא שלח ידו פטר את היורשין,
אף בשומר חנם שנאמר בו: אם לא שלח ידו יפטור בו את היורשים.

(ה) מבנין אב מכתוב אחד כיצד?
לא הרי המשכב כהרי המושב ולא המושב כהרי המשכב, הצד השוה שבהן, שהן עשויין לנוחת אדם לבדו, הזב מטמא אותו ברובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים;
אף כל שהוא עשוי לנוחת אדם לבדו, יהא הזב מטמא אותו ברובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים, יצא המרכב שהוא עשוי לסיבלון אחר.

(ו) מבנין אב משני כתובים כיצד?
לא פרשת הנרות כהרי פרשת שלוח טמאים, ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות.
הצד השוה שבהן שהם בצו מיד ולדורות, אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות.

(ז) מכלל ופרט כיצד?
מן הבהמה – כלל;
מן הבקר ומן הצאן – פרט;
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

(ח) מפרט וכלל כיצד?
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה – הרי זה פרט.
וכל בהמה לשמור – הרי זה כלל.
(פרט וכלל) נעשה כלל מוסף על הפרט.

מכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כיצד?
ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך – הרי זה כלל.
בבקר ובצאן ביין ובשכר – הרי זה פרט.
ובכל אשר תשאלך נפשך - הרי זה כלל אחר.
כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, לומר לך, מה הפרט מפורש דבר שהוא וולד וולדות הארץ אף אין לי אלא דבר שהוא וולד וולדות הארץ.
יצאו כמהין ופטריות.

(ט) מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד?
קדש לי כל בכור - יכול אף נקבה במשמע?!
תלמוד לומר: זכר.
אי זכר יכול אפילו יצאת נקבה לפניו?!
תלמוד לומר: פטר רחם.
אי פטר רחם יכול אפילו לאחר יוצא דופן?!
תלמוד לומר: בכור.
זהו כלל הצריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל.

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. כיצד?
והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא - והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, וכשיצאו מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמן יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו, לומר לך מה שלמים מיוחדין קדשים שקדושתן קדושת מזבח, אף אין לי אלא כל דבר שקדושתו קדושת מזבח, יצאו קדשי בדק הבית.

(ב) כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר כיצד?
ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא.
או בשר כי יהיה בעורו מכות אש.
והלא השחין והמכוה בכלל כל הנגעים היו, וכשיצאו לטעון טען אחר שהוא כענינו, יצאו להקל ולא להחמיר, להקל עליהן שלא ידונו במחיה, ושלא ידונו אלא בשבוע אחד.

(ג) כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר, כיצד? ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, והלא הראש והזקן בכלל עור הבשר היו, וכשיצאו לטעון טען אחר שלא כענינו, יצאו להקל ולהחמיר, להקל עליהן שלא ידונו בשער לבן.
ולהחמיר עליהן שידונו בשער צהוב.

(ד) כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש ואי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, כיצד?
ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש, שאין תלמוד לומר, כי כחטאת האשם הוא לכהן, אלא לפי שיצא לידון בדבר חדש בבוהן יד ובבוהן רגל ובאזן ימנית, יכול לא יהא טעון מתן מזבח?!
תלמוד לומר: כי כחטאת האשם הוא לכהן, החזירו הכתוב לכללו בפירוש לומר מה חטאת טעונה מתן מזבח, אף אשם יטען מתן מזבח.

(ה) דבר הלמד מענינו כיצד?
ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא -
יכול יהא טהור מכל טומאה?!
כשהוא אומר: וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם, דבר למד מענינו שאינו טהור מכל טומאה, אלא מטומאת נתקים בלבד.

(ו) דבר למד מסופו כיצד?
ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר כשהו אומר: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, דבר למד מסופו, שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר.

(ז) שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא השלישי ויכריע ביניהם, כיצד?
כתוב אחד אומר: וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר.
וכתוב אחר אומר: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם,
הכריע (השלישי): מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמי שמים העליונים על ההר ודבר עימהם מן השמים.
וכן הוא אומר: ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו.

הלל הזקן דרש שבע מדות לפני זקני בתירה:
קל וחומר,
וגזרה שוה,
ובנין אב,
ושני כתובים,
וכלל ופרט,
וכיוצא בו במקום אחר,
ודבר למד מענינו.
אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפי זקני בתירה.

(ח) כתוב אחד אומר: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו.
וכתוב אחד אומר: ולא יכול משה לבא אל אהל מועד.
[אי אפשר לומר ובבא משה שכבר נאמר ולא יכול משה ואי אפשא לומר ולא יכול משה שכבר נאמר ובבא משה]
הכריע: כי שכן עליו הענן.
אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס לשם, נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו.

רבי יוסי הגלילי אומר:
הרי הוא אומר: ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה', מלמד שנתנה רשות למחבלים לחבל.
וכך הוא אומר: ושכותי כפי עליך עד עברי, מלמד שנתנה רשות למחבלים לחבל.
וכך הוא אומר: אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי. כשישוב אפי יבואון אל מנוחתי.

[א, א]
ויקרא וידבר -
הקדים קריאה לדיבור.
הלא דין הוא,
נאמר כאן דבור
ונאמר בסנה דבור,
מה דבור האמור בסנה הקדים קריאה לדבור,
אף דבור האמור כאן הקדים קריאה לדבור.

(ב) לא, אם אמרת בדבור הסנה שהוא תחלה לדברות, תאמר בדבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות, דבור הר סיני יוכיח שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדבור.

(ג) לא, אם אמרת בדבור הר סיני שהוא לכל ישראל תאמר בדבור אהל מועד שאינו לכל ישראל, הרי אתה דן מבנין אב, לא דבור הסנה שהוא תחלה לדברות, כהרי דבור הר סיני שאינו תחלה לדברות ולא דבור הר סיני שהוא לכל ישראל, כהרי דבור הסנה שאינו לכל ישראל.

(ד) הצד השוה שבהן, שהן דיבר ומפי קדש למשה והקדים קריאה לדבור, אף כל שהוא דיבר ומפי קדש למשה, הקדים בו קריאה לדבור.

(ה) אי מה הצד השוה שבהן?
שהן דיבר ובאש ומפי קדש למשה והקדים בהן קריאה לדיבר, אף כל שהוא דיבר ובאש ומפי קדש למשה נקדים קריאה לדיבר, יצא דבור אהל מועד שאינו באש?!
תלמוד לומר: ויקרא וידבר הקדים קריאה לדיבר.

(ו) יכול לא הייתה הקריאה אלא לדיבר זה בלבד, ומנין לכל הדברות שבתורה?
תלמוד לומר: מאהל מועד כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קריאה לדיבר.

(ז) יכול לא הייתה הקריאה אלא לדברות בלבד ומנין אף לאמירות ולצווין?
אמר רבי שמעון :
תלמוד לומר: דבר וידבר, לרבות אף לאמירות ולצוויין.

(ח) יכול אף לפסקות?
תלמוד לומר: וידבר, לדיבר הייתה קריאה ולא הייתה קריאה לפסקות.

(ט) וכי מה היו הפסקות משמשות?
ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לענין.
והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא שומע מפי הקודש ומדבר ברוח הקדוש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט.

(י) ומנין שכל הקריאות היו משה משה?
תלמוד לומר: ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר משה משה, שאין תלמוד לומר ויאמר.
ומה תלמוד לומר ויאמר?
מלמד שכל הקריאות היו משה משה.

(יא) ומנין שעל כל קריאה היה אומר הנני?
תלמוד לומר: ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני, שאין תלמוד לומר ויאמר ומה תלמוד לומר ויאמר?
מלמד שעל כל קריאה וקריאה היה אומר הנני.

(יב) משה משה,
אברהם אברהם,
יעקב יעקב,.
שמואל שמואל,
לשון חבה ולשון זירוז.

דבר אחר:
משה משה - הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו.

פרק ב
אליו -
למעט את אהרן.
אמר רבי יהודה בן בתירה:
י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן.
(ב) ואלו הן:
ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו,
וישמע את הקול מדבר אליו,
וידבר אליו,
ונועדתי לך,
ודברתי אתך,
אשר אועד לך,
לדבר אליך,
ביום צוותו,
את אשר יצוה,
את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל,
ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים,
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני,
ויקרא אל משה וידבר אליו -
(ג) מיעט את אהרן מכולם.

(ד) רבי יוסי הגלילי אומר:
בשלשה מקומות נאמרה התורה בארץ מצרים ובהר סיני ובאהל מועד.
בארץ מצרים מהו אומר?
ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים.

בהר סיני מהו אומר?
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני, מיעט את אהרן מדברות הר סיני.

באהל מועד מהו אומר?
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר –
מיעט את אהרן מדברות אהל מועד.

(ה) רבי אלעזר אומר: הרי הוא אומר: ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי - אני להתוועד בהן ולהתקדש בהן.
אימתי היה זה?
זה יום השמיני, שנאמר: וירא כל העם וירנו ופלו על פניהם.
או אינו [אומר] אלא ליתן להם יעידה לדברות?!
תלמוד לומר: ונודעתי לך - לך הייתה יעידה ולא הייתה יעידה לכל ישראל.

(ו) אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר. ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות בהר, אוציא את הזקנים שלא נראו בדיבר עם משה ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדיבר עם משה,
אוציא את בני אהרן שלא נתודעו בדיבר עם משה ולא את אהרן עצמו, שנתוועד בדיבר עם משה?!
תלמוד לומר: אשר אועד לך. לך הייתה יעידה ולא הייתה יעידה לכולם.

(ז) או אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות?!
תלמוד לומר: ודברתי אתך.
אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן, ולא אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו?!
תלמוד לומר: לדבר אליך, עמך היה הדיבור ולא היה הדיבר עם כולם.

(ח) יכול לא היו שומעין את הדיבר אבל יהו שומעין את הקול?!
תלמוד לומר: קול לו.
אוציא את כל ישראל ולא אוציא את הזקנים, אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן,
אוציא בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו?!
תלמוד לומר: קול לו.

(ט) אוציא את כולם ולא אוציא את מלאכי השרת, שאין משה יכול להיכנס למקומן עד שיקרא. תלמוד לומר: קול לו קול אליו, משה היה שומע את הקול ואין כל אלו שומעין את הקול.

(י) מאהל מועד -
מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ מאהל מועד.
יכול מפני שהיה נמוך?!
תלמוד לומר: וישמע את הקול, שאין תלמוד לומר הקול, אלא הקול המתפרש בכתובים.

ומהו הקול המתפרש בכתובים?
קול ה' בכח,
קול ה' בהדר,
קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון.
קול ה' חוצב להבות אש.
אם כן למה נאמר מאהל מועד?
מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל.

(יא) כיוצא בו אתה אומר: וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה.
יכול מפני שהיה הקול נמוך?!
תלמוד לומר: כקול אל שדי בדברו.
וא"כ למה נאמר עד החצר החיצונה?!
אלא כיון שהיה מגיע עד החצר החיצונה היה נפסק.

(יב) מאהל מועד -
יכול מכל הבית?
תלמוד לומר: מעל הכפרת.
אי מעל הכפרת יכול מעל הכפרת כולה?
תלמוד לומר: מבין שני הכרובים, דברי רבי עקיבא.

אמר שמעון בן עזאי:
איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו, הכבוד שנאמר בו: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא [נאום ה'] ראה חיבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה המרובה כלידחק לראות מדבר מעל הכפרת מבין שני הכרובים.

רבי דוסא אומר:
הרי הוא אומר: כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינן רואים אבל רואים בשעת מיתתן.
וכן הוא אומר: לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה.

ר' עקיבא אומר:
כי לא יראני האדם וחי, אף חיות (הקדש) הנושאות אינן רואות את הכבוד.

אמר רבי שמעון בן עזאי:
איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו, כי לא יראני האדם וחי, אף מלאכי השרת שחייהם חיי העולם אינן רואין את הכבוד.

(יג) לאמר -
צא ואמור להם דברי כבושים, בשבילכם מדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר.

אלעזר בן אחווי אומר:
יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו?
תלמוד לומר: לאמר - לאמר לישראל, לא היה היה מדבר עמו, היה מדבר עמו לצורך עצמו.

דבר אחר:
לאמר -
צא ואמור להם והשיבני.
ומנין שהיה משה יוצא ומדבר עימהם?
שנאמר: ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצווה.
ומנין שהיה משה משיב דברים לפני הגבורה?
שנאמר: וישב משה את דברי העם אל ה'.

[א, ב]
דבר אל בני ישראל, וסמך -
בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין.
וכי איזו מדה מרובה מידת תנופה או מידת סמיכה?
מרובה מידת תנופה ממידת סמיכה, שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, והסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים, אם מעטתים מתנופה מרובה לא אמעטם מסמיכה מעוטה, אתה אומר בצד הזה נתרבת תנופה ונתמעטת סמיכה, או בצד זה נתרבת סמיכה ונתמעטת תנופה, שהסמיכה נוהגת בכל החוברים ואין התנופה נוהגת בכל החוברין, אם מעטתים מתנופה מעוטה אמעטם מסמיכה מרובה.
הא לפי שיש בתנופה מה שאין בסמיכה ובסמיכה מה שאין בתנופה, צריך לומר: דבר אל בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין.

(ב) בני ישראל -
סומכין ואין בנות ישראל סומכות.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים:
הנשים סומכות רשות.

אמר רבי יוסי אמר לי אבא אלעזר:
היה לנו עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת הנשים וסמכו עליו הנשים, וכי יש סמיכה בעזרת הנשים אלא מפני נחת רוח של שנים.
יכול לא יסמכו על העולות, שאין העולות טעונות תנופה אבל יסמכו על השלמים, שהרי השלמים טעונין תנופה?
תלמוד לומר: ואמרת אליהם, לרבות כל האמור בענין, כשם שאין סומכין על העולות, כך לא יסמכו על השלמים.

(ג) אדם -
לרבות את הגרים.

מכם -
להוציא את המשומדים.
ומה ראית לומר כן, או אדם לרבות את המשומדים.
מכם , להוציא את הגרים.
אחר שריבה הכתוב מיעט?!
תלמוד לומר: בני ישראל, מה ישראל מקבלי ברית, אף הגרים מקבלי ברית, יצאו המשומדים שאינן מקבלי ברית.
אי מה ישראל בני מקבלי ברית, אף המשומדים בני מקבלי ברית, יצאו הגרים שאינם בני מקבלי ברית?
תלמוד לומר: מכם.
ועכשו הא אל תאמר אלא מה ישראל מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית, יצאו המשומדים שאינן מקבלי ברית, שהרי הפרו ברית, וכן הוא אומר: זבח רשעים תועבה [אף בזמה יביאנו].

(ד) אדם כי יקריב -
יכול גזרה?
תלמוד לומר: כי יקריב, אינה אלא רשות.

קרבן לה' -
כשיקדים הקדשו להקרבתו, דברי ר' יהודה.

אמר ר' שמעון:
מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא יאמר: עולה לה' מנחה לה' שלמים לה'?
תלמוד לומר: קרבן לה'.
והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש, אמרה תורה לא יזכיר שם שמים אלא על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירים שם שמים לבטלה.

(ה) רבי יוסי אומר:
כל מקום שנאמר קרבן, אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה למינין לרדות.

(ו) קרבן לה' בהמה -
יכול אף החיה שהיא קרויה בהמה, שנאמר: זאת הבהמה אשר תאכלו שור ושה וגו' איל וצבי וגו'?
תלמוד לומר: בקר וצאן אין לך בבהמה אלא בקר וצאן.
יכול לא יביא ואם הביא [יהא] כשר?
משל למי שאמר לו רבו: לך והבא לי חטים הלך והביא לו חטים ושעורים, הרי זה מוסיף על דבריו, תלמוד לומר: בקר וצאן תקריבו, אין לך בבהמה אלא בקר וצאן בלבד.
הא למה זה דומה?
למי שאמר לו רבו: אל תביא לי אלא חיטין! הא אם הוסיף זה על החטים, הרי זה עובר על דבריו.

(ז) מן הבהמה -
להוציא את הרובע ואת הנרבע.
והלא דין הוא, ומה אם בעל מום שלא נעברה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח, הרובע והנרבע שנעברה בהן עבירה, אינו דין שיפסלו מעל גבי המזבח?!
הרי שחרש [שור] עם החמור יוכיח, שנעברה בו עבירה וכשר על גבי המזבח.
(ח) לא, אם אמרת כשחרש [שור] עם החמור שאינו חייב מיתה, תאמר ברובע ובנרבע שהן חייבין מיתה. טול לך מה שהבאת, בשנעברה בו עבירה על פי שני עדים.
נעבדה בו עבירה על פי עד אחד, או על פי הבעלים מנין?

אמר רבי ישמעאל:
הריני דן, ומה אם בעל מום שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה, יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה, הרובע והנרבע שיעידת שני עדים פוסלתן מן האכילה, אינה דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתן מן ההקרבה?!

אמר לו רבי עקיבא:
לא, אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי, תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי, הואיל ואין מומו בגלוי לא יפסלו מעל גבי המזבח?!
תלמוד לומר: מן הבהמה, להוציא את הרובע ואת הנרבע.

(ט) מן הבקר -
להוציא את הנעבד.
והלא דין הוא, ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין פסולין מעל גבי המזבח, נעבד שצפויו אסורין אינו דין שיפסל מעל גבי המזבח!
או חילוף, ומה אתנן ומחיר שהן אסורין על גבי מזבח, צפוייהן מותרין, נעבד שהוא מותר אינו דין שיהו צפוייו מותרים?!
אתה ביטלת לא תחמד כסף וזהב עליהם ואני אקיימנו, לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, בדבר שאין בו רוח חיים, אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יהו צפוייו מותרין?!
תלמוד לומר: מן הבקר להוציא את הנעבד.

(י) וכשהוא אומר מן הבקר למטן, שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה.
והלא דין הוא, ומה אם בעל מום שהוא מותר בחולין פסול מעל גבי המזבח, טריפה שהיא אסורה בחולין אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח?!
חלב ודם יוכיחו שהן אסורים בחולין וכשרין על גבי המזבח.
לא, אם אמרת בחלב ודם שהן מדבר מותר, תאמר בטרפה שכולה אסורה, מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה וכשר על גבי המזבח!
לא, אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה תאמר בטרפה שאין קדושתה אוסרתה, והואיל ואין קדושתה אוסרתה לא תפסל מעל גבי המזבח, הא אם הושבתה כשהוא אומר: מן הבקר למטן, שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה.

(יא) מן הצאן -
להוציא את המוקצה.

ומן הצאן -
להוציא את הנוגח.

אמר רבי שמעון:
יש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע -
רובע עשה בו את האונס כרצון,
נוגח לא עשה בו את האונס כרצון,

נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה,
רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה,

יש ברובע מה שאין בנעבד, ובנעבד מה שאין ברובע.
רובע בין שלו בין של אחרים אסור,
נעבד שלו אסור של אחרים מותר,

רובע צפוייו מותרין,
ונעבד צפוייו אסורין,
לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם.

פרק ג
תקריבו -
מלמד שהיא באה נדבת שנים.
והלא דין הוא,
עולת העוף באה בנדר ובנדבה.
ועולת בהמה באה בנדר ובנדבה.

מה עולת העוף שהיא באה בנדר ובנדבה הרי היא באה נדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה תבוא נדבת שנים.

(ב) או כלך לדרך זו:
מנחה באה בנדר ובנדבה,
ועולת בהמה באה בנדר ובנדבה.

מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה נדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה, לא תבוא נדבת שנים.

(ג) נראה למי דומה?
דנין דבר שכולו עולה לאישים מדבר שכולה עולה לאישים ואל תוכיח מנחה שאין כולה לאישים.

או כלך לדרך זו:
דנין דבר שהיא באה חובת ציבור מדבר שהיא באה חובת ציבור ואל תוכיח עולת העוף שאינה באה חובת ציבור, תלמוד לומר: תקריבו, מלמד שהיא באה בנדר ובנדבה נדבת שנים.

(ד) קרבנכם -
מלמד שהיא באה נדבת ציבור.
והלא דין הוא,
מנחה באה בנדר ובנדבה.
ועולת בהמה באה בנדר ובנדבה.

מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה נדבת ציבור,
אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה, לא תבוא נדבת ציבור!
(ה) לא, אם אמרת במנחה שאינה באה נדבת שנים תאמר בעולת בהמה שהיא באה נדבת שנים, עולת העוף תוכיח שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור.

(ו) לא, אם אמרת בעולת העוף שאינה באה חובת ציבור תאמר בעולת בהמה שהיא באה חובת ציבור, שלמים יוכיחו שהן באין חובת ציבור ואין באין נדבת ציבור.

(ז) אף אתה אל תתמה על עולת בהמה, שאף על פי שהיא באה חובת ציבור לא תבוא נדבת ציבור, תלמוד לומר: קרבנכם, מלמד שהיא באה נדבת ציבור.

(ח) דין אחר:
מה אם היחיד שאינו מביא עולת חובה בכל יום מביא עולת בהמה ציבור שהוא מביא עולה חובה בכל יום אינו דין שיביא עולת בהמה נדבה?!
לא, אם אמרת ביחיד שהוא מביא מנחה נדבה, תאמר בציבור שאינו מביא מנחת נדבה, שותפין יוכיחו שאינן מביאין מנחה נדבה, ומביאין עולת בהמה נדבה.

(ט) מה לשותפין מביאין עולת בהמה נדבה, שכן הן מביאין עולת העוף נדבה, תאמר שיביא הציבור עולת בהמה נדבה, שכן אינו מביא עולת העוף נדבה.
מה לציבור שאינו מביא עולת העוף נדבה, שכן אינו מביאה חובה, תאמר שלא יביא ציבור עולת בהמה נדבה, שכן הוא מביאה חובה, הואיל והוא מביאה חובה יביאנה נדבה!
מנחה תוכיח שהציבור מביאה חובה ואינו מביאה נדבה.

(י) אף אתה אל תתמה על עולת בהמה, שאף על פי שהציבור מביאה חובה לא יביאנה נדבה,
תלמוד לומר: קרבנכם, מלמד שהיא באה נדבת ציבור.

(יא) דבר אחר:
את קרבנכם -
ממקום שהיחיד מביא, משם הציבור מביא.

[א. ג]
עולה -
מה תלמוד לומר?
שיכול לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין אלא בעולת נדבה, עולת חובה מנין?
ודין הוא, נאמר הבא עולה נדבה והבא עולת חובה, מה עולה נדבה כל הפסולים האלו נוהגים בה, אף עולת חובה יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה?!

(ב) לא, אם אמרת בעולה נדבה שאין לה חלופין תאמר בעולת חובה שיש לה חלופין, הואיל ויש לה חלופין לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה?!
תלמוד לומר: עולה, אחד עולה נדבה ואחד עולה חובה, כל הפסולין האלו נוהגין בהן.

(ג) ומנין שינהגו בתמורה?
ודין הוא, נאמר הבא עולה ונאמר הבא תמורה, מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה, אף תמורה כל הפסולין האלו נוהגין בה!

(ד) לא, אם אמרת בעולה שאין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, תאמר בתמורה שקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, הואיל וקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה!
תלמוד לומר: אם עולה, לרבות את התמורה.

(ה) ומנין שינהגו בשלמים?
ודין הוא, נאמר הבא עולה ונאמר הבא שלמים, מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה, אף שלמים יהו הפסולין האלו נוהגין בהן.

(ו) קל וחומר:
ומה אם עולה שכשרה לבא מן העוף כל הפסולין האלו נוהגין בה שלמים שלא כשרו לבא מהעוף אינו דין שיהו כל הפסולין האלו נוהגין בהן?!
לא, אם אמרת בעולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים תאמר בשלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים, הואיל וכשרו לבא נקבות כזכרים, לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בהן!
תלמוד לומר: קרבנו לרבות שלמים.

(ז) מן הבקר -
זהו שאמרו להוציא את הטרפה.

זכר -
לא נקבה, וכשהוא אומר למטן זכר, שאין תלמוד לומר אלא להוציא טומטום ואנדרוגינס.

(ח) הלא דין הוא, מה אם שלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים, לא כשרו לבא טומטום ואנדרוגינס, עולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים אינו דין שלא תכשר לבא טומטום ואנדרוגינס?!
לא, אם אמרת בשלמים שלא כשרו לבא מן העוף, תאמר בעולה שכשרה לבא מן העוף, חטאת תוכיח, שכשרה לבא מן העוף ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינס!

(ט) לא, אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבא כל מין זכרים תאמר בעולה שכשרה לבא כל מין זכרים, הבכור יוכיח שכשר לבא כל מין זכרים ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינס.

(י) לא, אם אמרת בבכור שקדושתו מרחם, תאמר בעולה שאין קדושתה מרחם, המעשר יוכיח שאין קדושתו מרחם ולא כשר לבוא טומטום ואנדרוגינס.

(יא) לא, אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה תאמר בעולה שהוא אחד מאחד, הואיל והיא אחד מאחד תכשר לבוא טומטום ואנדרוגינס?!
תלמוד לומר: זכר ולא נקבה, וכשהוא אומר למטן זכר, שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגינס.

(יב) תמים -
כשם שאם אינו תמים אינו לרצון, כך אם אינו כענין הזה אינו לרצון.

תמים יקריבנו -
תמים יקדישנו.

רבי יוסי אומר:
תמים יקריבנו -
יבקרנו ויקריבנו.

אמר ר' יוסי:
שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שהוא חייב חטאת ויביא תמיד אחר.

(יג) אל פתח אהל מועד -
מיטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד.

מה הוא אומר?
יקריב יקריב, מנין אתה אומר נתערבה עולה בעולה, עולה בתמורה, עולה בחולין יקרבו?
תלמוד לומר: יקריב יקריב.
יכול אפילו נתערב בפסולין?
תלמוד לומר: יקריבנו, אוציא את שנתערב בפסולין שאינן כשרים ליקרב.

(יד) מנין אפילו נתערבה בחטאות החיצונות, אוציא את שנתערב בחטאות החיצונות, שאלו למעלן ואלו למטן.
ומנין אפילו נתערב בחטאות הפנימיות, אוציא את שנתערב בחטאות הפנימיות, שאלו מבפנים ואלו מבחוץ.
ומנין אפילו נתערב בבכור ובמעשר ובפסח, אוציא את שנתערב בבכור ובמעשר ובפסח שאלו מתן ארבע ואלו מתנה אחת.
ומנין אפילו נתערב בשלמים ובתודה, אוציא את שנתערב בשלמים ובתודה שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים.
יכול אפילו נתערב באשם?
תלמוד לומר: יקריבנו, לבדו הוא קרב ולא שנתערב באחרים.

(טו) מה ראית לומר עולה בעולה שהוא שם אחד, עולה בתמורה, שתמורה קריבה בעולה.
עולה בחולין, שהוא יכול להקדיש את החולין ולעשותה עולה.

יקריב אותו -
מלמד שכופין אותו.
יכול על כרחו?
תלמוד לומר: לרצונו.
הא כיצד?
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. [וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני].

פרק ד
[א, ד]
לפני ה' וסמך ידו -
ואין סמיכה בבמה.

צפונה לפני ה' -
ואין צפונה בבמה.
וכי אי זו מידה מרובה מידת צפון או מידת סמיכה?
מרובה מידת צפון ממידת סמיכה, שהצפון נוהג בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור והסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד, אם מיעטתים מצפון מרובה לא אמעטם מסמיכה מעוטה.
אתה אומר בצד הזה נתרבה צפון ונתמעטת סמיכה, או בצד הזה נתרבה סמיכה ונתמעט צפון שהסמיכה נוהגת בקדשי קדשים ובקדשים קלים והצפון אינו נוהג אלא בקדשי קדשים, אם מעטתים מצפון ממועט, אמעטם מסמיכה מרובה.
הא לפי שיש בצפון מה שאין בסמיכה ובסמיכה מה שאין בצפון, צריך לומר לפני ה' וסמך, אין סמיכה בבמה צפונה לפני ה', אין צפונה בבמה.

לפני ה' וסמך -
אף על פי שסמך מבחוץ יחזור ויסמוך מבפנים.

(ב) וסמך ידו -
לא יד בנו,
ידו, לא יד עבדו,
ידו, לא יד שלוחו.

ידו על ראש -
לא ידו על גב ידו.

על ראש -
לא על הצוואר.
על ראש, לא על הגבים, אוציא את כולם ולא אוציא את החזה.
ודין הוא, מה אם הראש שאינו טעון תנופה טעון סמיכה, החזה שטעון תנופה אינו דין שיטען סמיכה?!
תלמוד לומר: על ראש ולא על החזה.

(ג) יכול אין טעון סמיכה אלא עולה נדבה, עולה חובה מנין?
ודין הוא, נאמר הבא עולה נדבה והבא עולה חובה, מה עולה נדבה טעונה סמיכה, אף עולה חובה תטען סמיכה!

(ד) לא, אם אמרת בעולה נדבה שאין לה חלופין עוף לפוטרה מן הסמיכה, תאמר בעולה חובה שיש לה חלופין בעוף לפטרה מן הסמיכה, הואיל ויש לה חילופין עוף לפוטרה מן הסמיכה לא תטען סמיכה?!
תלמוד לומר: עולה, אחד עולה נדבה ואחד עולה חובה, זו וזו טעונה סמיכה.

(ה) אין לי אלא עולת בקר, עולת הצאן מנין?
ודין הוא, נאמר הבא עולה מן הבקר והבא עולה מן הצאן, מה עולת בקר טעונה סמיכה אף עולת הצאן תטען סמיכה!

(ו) לא, אם אמרת בבן הבקר שנתרבה בנסכים, תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים, הואיל ונתמעט בנסכים, לא יטעון סמיכה, תלמוד לומר: עולה, אחד עולת בקר ואחד עולת הצאן, זו וזו טעונות סמיכה.

(ז) יכול אף עולת העוף תטען סמיכה?
תלמוד לומר: העולה, פרט לעולת העוף.

(ח) ונרצה לו -
מלמד שהמקום רוצה לו, ועל מה המקום רוצה לו?
אם תאמר דברים שחייבין עליהן מיתת בית דין מיתה בידי שמים כרת בידי שמים מלקות ארבעים חטאות ואשמות, הרי ענשן אמור, ועל מה המקום רוצה לו?
על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה שיש בה קום ועשה.

רבי שמעון אומר:
ונרצה לו -
לו ולזבחו, אף על פי שלא סמך הזבח מרצה.

(ט) ונרצה לו לכפר -
במכפר, אי זהו המכפר?
זה הדם, שנאמר: כי הדם הוא בנפש יכפר.
אין לי אלא דם הטהור, דם הטמא מנין?
כשהוא אומר: ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל.
אי זה עון הוא נושא?
אם תאמר עון פגול, כבר נאמר: פגול הוא לא ירצה, אם עון נותר, כבר נאמר: לא יחשב
איזה עון הוא נושא?
עון טומאה שהותר מכלל טומאה לצבור.

(י) אין לי אלא עונות דם.
מנין הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח ומנחת נסכים?
תלמוד לומר: לכל מתנות קדשיהם.
אין לי אלא של אנשים, של נשים מנין?
אין לי אלא של ישראל, של גרים ושל עבדים מנין?
תלמוד לומר: עון הקדשים, ריבה, הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר: וסמך ונרצה?
אלא ללמד שאם עשה סמיכה שירי מצוה, כאלו לא כפר [וכפר].

עליו -
רבי שמעון אומר:
את שהוא עליו חייב באחריותו, ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו.

[א, ה]
וסמך ושחט -
במקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה שחיטה, מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים.

(ב) ושחט -
שחיטה בכל כשירה: בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהו טמאים נוגעים בבשר.
או אינו אלא בכהן, וכי מנין באתה?
מכלל שנאמר: ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח.
יכול אף לשחיטה?
וכשהוא אומר: והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם (אליו) וזרקו, מיכן ואילך מצוות כהונה, אבל שחיטה כשרה בכל אדם.

(ג) בן הבקר לפני ה' -
אין השוחט לפני ה'.

שמעון התימני אומר:
מנין שתהא ידו של שוחט לפנים מן הנשחט?
תלמוד לומר: ושחט את בן הבקר לפני ה'.

(ד) והקריבו -
זו קבלת הדם.
יכול זריקה, וכשהוא אומר וזרקו הרי זריקה אמורה, הא אינו אומר כן, והקריבו אלא זו קבלת הדם, שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת.

אמר רבי עקיבא:
מנין לקבלת הדם שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת?
נאמר כאן כיהון,
ונאמר להלן כיהון,
מה כיהון האמור להלן בכהן כשר ובכלי שרת,
אף כיהון האמור כאן בכהן כשר ובכלי שרת.

(ה) אמר לו: רבי טרפון:
עקיבא, עד אימתי אתה מגבב ומביא עלינו, אקפח את בני אם לא שמעתי הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש.
אמר לו:: תרשיני לומר לפניך מה שלמדתני.
אמר לו:: אמור.
אמר לו:: קבלה לא עשה בה את המחשבה כמעשה זריקה עשה בה את המחשבה כמעשה.
המקבל בחוץ פטור והזורק בחוץ חייב.
קבלוהו טמאים אין חייבין עליו, זרקוהו טמאין חייבין עליו.

אמר לו: ר' טרפון:
אקפח את בני שלא היטיתה ימין ושמאל. אני הוא ששמעתי ולא היה לי לפרש, ואתה דורש ומסכים לשמועה?!
הא כל הפורש ממך כפורש מחייו.

(ו) בני אהרן -
יכול חללים?
תלמוד לומר: הכהנים, יצאו חללים.
אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומין?!
תלמוד לומר: בני אהרן.
מה אהרן כשר אף בניו כשרין, יצאו חללים ובעלי מומין.

(ז) והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם -
מה תלמוד לומר דם דם?
מנין אתה אומר נתערב דם עולה בדם עולה, דם עולה בדם תמורה, דם עולה בדם חולין, יקרב? תלמוד לומר: דם דם.
יכול אפילו נתערבו באלו יקרבו, שכן אפילו נתערבו חיים יקרבו.
ומנין אפילו נתערב באשם?
אביא את שנתערב באשם שאלו ואלו קדשי קדשים.
ומנין אפילו נתערב בשלמים ובתודה?
אביא את שנתערב בשלמים ובתודה, שאלו ואלו מתן ארבע.
ומנין אפילו נתערב בבכור ובמעשר ובפסח?
אביא את שנתערב בבכור ובמעשר ובפסח, תלמוד לומר דם דם.

(ח) יכול אפילו נתערב בפסולין?
תלמוד לומר: דמו, אוציא את שנתערב בפסולין, שאינן כשרין ליקרב.
מנין אפילו נתערב בחטאות הפנימיות?
אוציא את שנתערב בחטאות הפנימיות, שאלו מבפנים ואלו מבחוץ.
ומנין אפילו נתערב בחטאות החיצונות?
תלמוד לומר: דם דם.

(ט) וזרקו -
יכול זריקה אחת?
תלמוד לומר: סביב.
אי סביב יכול יקיפנו בחוט?
תלמוד לומר: וזרקו.
הא כיצד?
שתי מתנות שהן ארבע.

(י) רבי ישמעאל אומר:
נאמר כאן, סביב,
ונאמר להלן סביב.
מה סביב האמור להלן הפסק ארבע מתנות,
אף סביב האמור כאן הפסק ארבע מתנות.

(יא) והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם אליו וזרקו -
מה תלמוד לומר שוב את הדם?
מנין אתה אומר נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר?
תלמוד לומר שוב: את הדם.

יכול אפילו נשפך מצואר בהמה על גבי הרצפה יחזור ויאספנו ויהא כשר?
תלמוד לומר: הדם, הדם שנתקבל בכלי.

(יב) הדם על גבי המזבח אין הזורק על גבי המזבח.
דבר אחר:
הדם על גבי המזבח אף על פי שאין בשר.
מה אני מקיים, ועשית עולותיך הבשר והדם, הקיש הדם לבשר.
מה הדם בזריקה, אף הבשר בזריקה.
יכול יהא זורק ורובג?
תלמוד לומר: וערך הכהן אותם.
הא כיצד?
זורק ועורך.

(יג) המזבח סביב -
בזמן שהוא סביב ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח, הא אם ניטלה קרנו של מזבח ועבד עליו עבודתו פסולה.

(יד) אשר פתח אהל מועד -
ולא בזמן פירוקו ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה.

רבי יוסי הגלילי אומר:
מה תלמוד לומר אשר פתח אהל מועד?
לפי שנאמר: ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח.
יכול בין אהל מועד ובין המזבח יהא הכיור נתון?
תלמוד לומר: המזבח סביב אשר פתח אהל מועד - המזבח פתח אוהל מועד ואין הכיור פתח אהל מועד.
ואיכן היה הכיור נתון?
בין האולם ולמזבח משוך כלפי דרום.

פרק ה
[א, ו]
והפשיט ונתח -
יכול יהא מפשיט אבר אבר ומנתח?
תלמוד לומר: העולה מפשיטה כלה ואחר כך מנתחה.

(ב) יכול אין לי טעון הפשטה אלא עולת נדבה, עולת חובה מנין?
ודין הוא, נאמר: הבא עולה נדבה והבא עולה חובה, מה עולה נדבה טעונה הפשטה, אף עולת חובה תטען הפשטה.

(ג) אין לי אלא עולת בקר, עולת הצאן מנין?
ודין הוא, נאמר הבא עולה מן הבקר ונאמר הבא עולה מן הצאן, מה עולת בקר טעונה השפטה, אף עולת הצאן תטען הפשטה.

(ד) אין לי אלא של אנשים, של נשים מנין?
אין לי אלא של ישראל של גויים ושל עבדים מנין?
עד שתהא מרבה להביא את של גוים, מנין?
תלמוד לומר: העולה כל שהיא עולה טעונה הפשטה.
מה ראית להביאן להפשט וניתוח הסמיכה?
אחר שריבה הכתוב מיעט.
מפני מה אני מביאם להפשט וניתוח?
שהפשט ונתוח כשרים בכל אדם ומוציאם מן הסמיכה, שאין הסמיכה אלא בבעלים.

(ה) רבי חייא אומר:
צא וראה, את מה מיעט הכתוב למעלן את הקריבים או את המקריבים?
הוי אומר את המקריבים, אף אני אמעטם מן הסמיכה מפני שאני ממעט את המקריבים, לא אמעטם מהפשט וניתוח מפני שאני ממעט את מעשה עולה עצמה.

(ו) אין לי אלא שנשחטה לשמה, נשחטה שלא לשמה מנין?
תלמוד לומר: העולה כל שהיא עולה טעונה הפשטה.

(ז) ונתח לנתחיה -
יכול ינתח נתחיה לנתחיהם?
תלמוד לומר: אותה - אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיהם.
יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח?
תלמוד לומר: אותה כשרה לא פסולה, ופסולה שעלתה על גבי המזבח קריבה כמות שהוא.

[א, ז]
(ח) ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח -
אמר רבי יהודה:
מנין להצתת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת?
תלמוד לומר: ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח.

אמר ר' שמעון:
וכי עלת על לב שהזר קרב על גבי המזבח, אם כן למה נאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח?!
לימד על הצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח.

(ט) ונתנו בני אהרן -
מה תלמוד לומר הכהן, ממשמע שנאמר אהרן, איני יודע שהוא כהן, אם כן למה נאמר הכהן?
בכיהונו, לימד על כוהן גדול שעבד בבגדי כוהן הדיוט שעבודתו פסולה.
ומנין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כוהן גדול תהא עבודתו פסולה?
תלמוד לומר הכהנים, בכיהונן, הא כוהן גדול שעבד בבגדי כוהן הדיוט וכהן הדיוט שעבד בבגדי כוהן גדול עבודתן פסולה.

(י) ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח -
אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצווה ליתן אש מן ההדיוט.
אש שירדה בימי משה, לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים.
אש שירדה בימי שלמה, לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.

(יא) וערכו עצים על האש -
עצים על גבי האש לא האש על גבי העצים.

אמר רבי שמעון:
מנין לרבות שני גזרי עצים למערכה על תמיד של בין הערבים?
תלמוד לומר: וערכו עצים על האש.

פרק ו
[א, ח]
וערכו בני אהרן -
יכול מאה?
תלמוד לומר: וערך הכהן אותם, אי וערך הכהן אותם.
יכול יהא כוהן אחד עורך את כל האברים?
תלמוד לומר: וערכו.
הא כיצד?
אחד עורך שני אברים.
וכמה הן אברים?
עשרה, ואחד בקרביים, נמצא טלה עולה בששה, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
וערכו, שנים.
בני אהרן, שנים
הכהנים, שנים.
מלמד שהטלה עולה בששה.

הכהנים -
לרבות הקרחנים, דברי רבי יהודה.

(ב) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים -
מה תלמוד לומר את הראש ואת הפדר?
מלמד שאין הראש והפדר מהנתחים.

דבר אחר:
שיהא פורש את הפדר על בית השחיטה, שהוא דרך כבוד של מעלה.

ומנין שהראש והפדר קודמין לכל האיברין?
תלמוד לומר: את ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם, מלמד שהראש והפדר קודמין לכל האמורין.

(ג) רבי חייא אומר:
מניין לשחיטה שהיא מן הצואר?
תלמוד לומר: וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, שאין תלמוד לומר את הראש ואת הפדר, והלא הראש והפדר בכלל האיברים היו, ואם כן למה נאמר את ראשו ואת פדרו?
אלא לפי שנאמר: והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, נתחים שהיו בכלל הפשטה.
ומנין לראש שכבר הותז?
תלמוד לומר: את הראש.

(ד) על העצים אשר על האש -
עצים נתוכים להיות אש.
וכי כל העצים כשרים למערכה?
הין, כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן.

רבי אליעזר מוסיף:
אף של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון, אבל באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן.

(ה) יכול המתנדב עולה יהא מביא עציה ואישיה עמה?
תלמוד לומר: על העצים אשר על האש אשר על המזבח, מה מזבח משל צבור, אף אש ועצים משל צבור, דברי רבי אלעזר ברבי שמעון.

רבי אליעזר אומר:
מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט.

דבר אחר:
על העצים אשר על האש אשר על המזבח -
שלא יהו הגיזרין יוצאין חוץ למערכה.

(ו) והקרב ירחץ והכרעים ירחץ, אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה, קרבי עולה בקרבי תמורה.
יכול אפילו נתערבו בפסולין?
תלמוד לומר: והקרב, אוציא את שנתערב בפסולין ולא אוציא את שנתערב בקדשי קדשים ובקדשים קלים, תלמוד לומר: וקרבו.

[א, ט]
(ז) ירחץ -
יכול מה רחיצה אמור להלן בארבעים סאה, אף כאן בארבעים סאה?
תלמוד לומר: במים, מים כל שהן.

במים -
ולא יין.
במים, ולא במזוג.
במים, להכשיר את כל המים, קל וחומר למי הכיור.

(ח) והקטיר -
אף על פי [פסול, אף על פי יוצא, אף על פי פגול, אף על פי נותר, אף על פי טמא].
יכול כשהן למטה?
תלמוד לומר: המזבחה, כשהן בראש המזבח אמרתי ולא כשהן למטה.

(ט) את הכל -
לרבות העצמות והגידים, והקרנים והטלפים, והצמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תישים.
יכול אפילו פרשו?
תלמוד לומר: ועשית עולותיך הבשר.
יכול יחלוץ גידים ועצמות ויעלה הבשר על גבי המזבח?
תלמוד לומר: את הכל, ריבה, הכיצד?
בזמן שהן מחוברין יעלו פרשו, אף על פי שהן בראשו של מזבח ירדו.

עולה -
לשם עולה.

אשה -
לשם אישים.

ריח -
לשם ריח.

ניחוח -
לשם נחת רוח.

לה' -
לשם מי שעשה את העולם.

[א, י]
ואם -
הרי זה מוסף על עניין ראשון, ולמה הפסיק?
ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לענין.
והרי דברים קל וחומר: ומה מי שהוא שומע מפי הקדש ומדבר ברוח הקדש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט.

(ב) מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים -
הרי אלו מעוטים, פרט לחולה ולזקן ולמוקצה ולמזוהם.

קרבנו -
להוציא את הגזול.

כבשים ועזים -
להוציא את הכלאים, אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו או לא נאמרו אלא להוציא את שנעברה בו עבירה, שחרש בשור ובחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב ויום הכפורים ושבת?
תלמוד לומר: כבשים לעולה ועזים לעולה, לרבות את כולם, דברי רבי יהודה.

(ג) רבי שמעון אומר:
מה תלמוד לומר כבשים לעולה ועזים לעולה?
לרבות תמורה.

והלא דין הוא, מה אם שלמים שלא כשרו לבוא מן העוף כשרה תמורתן, עולה שכשרה לבוא מן העוף, אינו דין שתכשר תמורתה?!
לא, אם אמרת בשלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים, תאמר בעולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים, הואיל ולא כשרה לבא נקבות כזכרים, לא תכשר תמורתה.
תלמוד לומר: כבשים ועזים לעולה לרבות תמורה.

(ד) רבי אליעזר אומר:
מה תלמוד לומר כבשים לעולה ועזים לעולה, שיכול אין לי שיקריב עולה אלא מותר עולה בלבד.
מנין מותר חטאות, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים קיני זבות וקיני יולדות, מותר קרבנות הנזיר והמצורע, המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים על גבי המזבח, יינות ושמנים ועופות, מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות?
תלמוד לומר: כבשים לעולה ועזים לעולה לרבות את כלן.

וחכמים אומרים:
יפלו לנדבה. והלא אף הנדבה עולות היא מה בין דברי רבי אליעזר לדברי חכמים?
אלא בזמן שהיא באה חובה, הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכיה משלו, ואם היה כוהן עבודתה ועורה שלו, אבל בזמן שהיא באה נדבה אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים, ונסכיה משל צבור, אף על פי שהוא כוהן עבודתה ועורה של אנשי המשמר.

[א, יא]
(ה) ושחט אותו -
אותו בצפון ואין העוף בצפון.
והלא דין הוא, ומה אם בן הצאן שלא קבע לו כוהן קבע לו צפון, עוף שקבע לו כוהן אינו דין שיקבע לו צפון?!
תלמוד לומר: ושחט אותו - אותו בצפון ואין העוף בצפון.

(ו) רבי אליעזר בן יעקב אומר:
אותו בצפון ואין הפסח בצפון.
והלא דין הוא, ומה אם עולה שלא קבע לה זמן שחיטה קבע לה מקום שחיטה, הפסח שקבע לו זמן שחיטה אינו דין שיקבע לו מקום שחיטה?!
תלמוד לומר: אותו - אותו בצפון ואין הפסח בצפון.

(ז) רבי חייא אמר:
אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון, לפי שמצינו שהמקבל צריך להיות עומד בצפון ומקבל בצפון, ואם עמד בדרום וקבל בצפון פסול.
יכול אף השוחט כן?
תלמוד לומר: אותו - אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון.

(ח) על ירך המזבח צפונה -
שהירך בצפון, והיכן הן פונים?
לדרום, הא למדנו שהכבש בדרום.

רבי יהודה אומר:
ומעלתהו פנות קדים, שיהא העולה לו פונה לימינו למזבח, הא למדנו שהכבש בדרום.

(ט) המזבח צפונה -
שהמזבח כלו ראוי להיות צפונן, שאם שחט בראשו קדשי קדשים כשרים, דברי רבי יוסי.

ר' יוסי ברבי יהודה אומר:
מחצי המזבח ולצפון כצפון, ומחצי המזבח ולדרום כדרום.

פרק ז
צפונה לפני ה' -
שהצפון פנוי, דברי ר' אליעזר בן יעקב.
המזבח מכוון כנגד חצר פתחו של היכל וכנגד אחד מן הדלתות משוך כלפי הדרום.

רבי יהודה אומר:
המזבח ממוצע באמצע העזרה, שלשים ושתים אמה עשר אמות כנגד פתחו של היכל אחת עשרה אמה מן הצפון ואחת עשרה אמה מן הדרום נמצא המזבח מכוון כנגד היכל וכתליו.

(ב) אי זהו צפון?
מקירו של מזבח צפוני ועד כותל העזרה צפוני, ואף כנגד המזבח, דברי רבי יוסי ברבי יהודה.

רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף:
אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה צפוני.

רבי מוסיף:
אף מכנגד מקום דריסת רגלי ישראל, ואף מכנגד מקום דריסת רגלי הכהנים, ועד כותל העזרה הצפוני, אבל מכנגד בית החלפות ולפנים הכל מודים שהוא פסול.

[א, יב]
(ג) ונתח אותו -
כשר, לא הפסול.

אותו -
אותו לנתחיו ואין נתחיו לנתחיהם.

ואת ראשו ואת פדרו [וערך הכהן] -
מלמד שהראש והפדר קודמין לכל האברים.

וערך הכהן אותם -
כסדרן.

על העצים אשר על האש אשר על המזבח -
שלא ישנה בהם מקום המערכה.

[א, יג]
(ד) והקרב ירחץ והכרעים ירחץ -
אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה, קרבי עולה בקרבי תמורה.
יכול אפילו נתערב בפסולין?
תלמוד לומר: והקריב, אוציא את שנתערב בפסולין, ולא אוציא את שנתערב בקדשי קדשים ובקדשים קלים?!
תלמוד לומר: וקרבו

ירחץ -
יכול מה רחיצה אמורה להלן בארבעים סאה, אף כאן בארבעים סאה?
תלמוד לומר: במים - במים כל שהן.

במים –
ולא ביין.

במים –
ולא במזג.

במים –
להכשיר את כל המים, קל וחומר למי הכיור.

(ה) והקריב הכהן את הכל -
לכבש.

והקטיר -
[אף על פי פסול,
אף על פי יוצא,
אף על פי פגול,
אף על פי נותר,
אף על פי טמא].
יכול כשהן למטן?
תלמוד לומר: המזבחה, כשהן בראש המזבח אמרתי, לא כשהן למטן.

(ו) עולה -
אף על פי שלא הפשיט,
אף על פי שלא נתח.
או יכול אף על פי שלא שחט בצפון?
תלמוד לומר: הוא.
מה ראית להכשיר בהפשט ונתוח ולפסול בצפון?
אחר שרבה הכתוב, מעט.
מפני מה אני מכשיר בהפשט וניתוח שהן לאחר הרציה, פוסל בצפון שהוא לפני הרציה.

(ז) עולה –
אף על פי שלא סמך.
והלא סמיכה קודמת להרציה, אף על פי שלא סמך כשר.
מה ראית להכשיר בסמיכה ולפסול בצפון?
אחר שריבה הכתוב מעט.
מפני מה אני מכשיר בסמיכה שאין סמיכה נוהגת בכל העולות ופוסל בצפון?
שהצפון נוהג בכל העולות.

(ט) עולה –
לשם עולה.

אשה –
לשם אישים.

ריח –
לשם ריח.

ניחוח –
לשם נחת רוח.

לה' –
לשם מי שעשה את העולם.

[א, יד]
עוף עולה -
אין העוף זבחי שלמים.
הלא דין הוא, ומה עולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים כשרה לבא מן העוף, שלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים, אינו דין שיכשרו לבא מן העוף?!
תלמוד לומר: עוף עולה, אין העוף זבחי שלמים, דברי רבי שמעון.

(ב) אמר ר' יהודה:
מה אם נקבות שבבהמה שלא כשרו לבא עולות כשרו שלמים, נקבות שבעוף שכשרו לבא עולות אינו דין שיכשרו לבא שלמים?!
תלמוד לומר: העוף עולה, אין העוף שלמים.

(ג) מן העוף -
לא כל העוף.
לפי שנאמר: תמים זכר בבקר בכבשים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות זכרות בעוף.
יכול שיבש גפו ושנסמת עינה ושנקטעה רגלה?
תלמוד לומר: מן העוף ולא כל העוף.

(ד) אמר ר' שמעון:
מה אם המוקדשים שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם, העוף שאין המום פסול בו אינו דין אלא יהא אתנן ומחיר חל עליו?!
תלמוד לומר: לכל נדר, להביא את העוף.

(ה) רבי אליעזר אומר:
כל מקום שנאמר: זכר ונקבה טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו, העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו.

(ו) קרבנו -
היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף.
הלא דין הוא, עולת בהמה באה בנדר ונדבה ועולת העוף באה בנדר ונדבה, מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה הרי היא באה נדבת צבור, אף עולת העוף שהיא באה בנדר ונדבה, תביא נדבת צבור!

(ז) מנחה תוכיח שהיא באה בנדר ונדבה ואינה באה מנחת צבור.
לא, אם אמרת במנחה שאינה באה נדבת שנים תאמר בעולת העוף שהיא באה נדבת שנים. שלמים יוכיחו שהן באין נדבת שנים ואינן באים נדבת צבור.

(ח) מה לשלמים שאינן באין נדבת צבור שהרי נתמעטו בתמות ובזכרות, תאמר שלא יבוא עוף נדבת ציבור שהרי נתרבה בתמות ובזכרות, הואיל ונתרבה בתמות ובזכרות יבא נדבת צבור?!
תלמוד לומר: קרבנו, היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף.

(ט) דין אחר:
מה אם עולת בהמה שמעט הכתוב בהבאתה ואינה באה נקבות כזכרים ובעלי מומים כתמימים הרי היא באה נדבת צבור, עולת העוף שריבה הכתוב בהבאתה ובאה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימים אינו דין שתבא נדבת צבור?!
תלמוד לומר: קרבנו, היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף.

פרק ח
יכול כשם שאינה באה נדבת צבור כך לא תבא נדבת שנים?
תלמוד לומר: והקריב מלמד שהיא באה נדבת שנים.

(ב) רבי אומר:
הרי הוא אומר: אשר יקריב קרבנו לכל נדר ולכל נדבה אשר יקריבו לה' לעולה, כל הקדשים באין בשותפות אלא שסלק הכתוב את המנחה.

(ג) יכול כל העוף כלו יהא כשר?
תלמוד לומר: והקריב מן התורין או מן בני היונה את קרבנו, אין לך בעוף אלא תורין ובני יונה.

תורין –
גדולים ולא קטנים.
הלא דין הוא, ומה אם בני יונה שלא כשרו לבא גדולים כשרו לבא קטנים, תורים שכשרו לבא גדולים אינו דין שיכשרו לבא קטנים?!
תלמוד לומר: תורים גדולים ולא קטנים.

(ד) בני יונה –
קטנים ולא גדולים.
הלא דין הוא, ומה אם התורין שלא כשרו לבא קטנים כשרו לבוא גדולים, בני יונה שכשרו לבא קטנים אינו דין שיכשרו לבא גדולים?!
תלמוד לומר: בני יונה קטנים ולא גדולים.

(ה) יכול כל התורים יהו כשרין וכל בני יונה יהו כשרים?
תלמוד לומר: מן התורים לא כל התורים, מן בני יונה לא כל בני יונה, פרט לתחילת הצהוב שבזה ושבזה, מאימתי תורים כשרים?
משיזהיבו.
ומאימתי בני יונה פסולין?
משיצהיבו.

(ו) קרבנו תורים ובני יונה -
ואין הכשרו תורים ובני יונה.
הלא דין הוא, מה אם הצפרין שלא כשרו לכפר בפנים כשרו לכפר בחוץ, תורין ובני יונה שכשרו לכפר בפנים, אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ?!
תלמוד לומר: קרבנו תורים ובני יונה, ואין הכשרו תורים ובני יונה.

(ז) קל וחומר לצפרין שיכשרו לכפר בפנים.
מה אם תורים ובני יונה שלא כשרו לכפר בחוץ כשרו לכפר בפנים, צפרים שכשרו לכפר בחוץ אינו דין שיכשרו לכפר בפנים?!
תלמוד לומר: והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו, אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה.

(ח) אמר רבי יהודה:
מה אם במקום ששוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים, חלק המכשיר שבחוץ מהם, מקום שלא שוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים אינו דין שנחלוק המכשיר שבחוץ מהן!
הא דין דין לעני, לעשיר מנין?
תלמוד לומר: קרבנו תורים ובני יונה, אין הכשרו תורים ובני יונה.

[א, טו]
והקריבו -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: והקריב מן התורים או מן בני יונה את קרבנו,
יכול אין פחות משתי פרידין?
תלמוד לומר: והקריבו אפילו בפרידה אחת.

(ב) והקריבו אל המזבח -
מה תלמוד לומר והקריבו הכהן ומלק?
מלמד שלא תהא מליקה אלא בכהן.
הלא דין הוא, מה אם בן הצאן שקבע לו צפון לא קבע לו כהן, מליקה שלא קבע לה צפון אינו דין שלא יקבע לה כהן?!
תלמוד לומר: הכהן ומלק, מלמד שלא תהא מליקה אלא בכהן.

(ג) יכול ימלקנו בסכין, ודין הוא, מה אם שחיטה שלא קבע לה כוהן קבע לה כלי, מליקה שקבע לה כהן, אינו דין שיקבע לה כלי?!
תלמוד לומר: הכהן ומלק.

אמר רבי עקיבא:
וכי עלת על לב שהזר קרב על גבי המזבח, ואם כן למה נאמר הכהן ומלק?
מלמד שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן.

(ד) יכול ימלקנו בין מלמעלן בין מלמטן!
ודין הוא, בהמה שחטאתה למעלן, עולתה למטן, עוף שחטאתו למטן אינו דין שתהא עולתו למטן?!
תלמוד לומר: ומלק את ראשו והקטיר המזבחה, המזבח אמור לענין הקטרה ולענין מליקה, מה הקטרה למעלן אף מליקה למעלן.

(ה) ומלק -
מליקה ממול העורף.
יכול מכל מקום?
הרי אני דן: נאמרה כאן מליקה, ונאמרה להלן מליקה,
מה מליקה אמורה להלן ממול העורף אף כאן ממול העורף, אי ומה מליקה אמורה להלן מולק ואינו מבדיל אף כאן ימלוק ולא יבדיל?!
תלמוד לומר: ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר, איפשר לומר כן?
מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מולקו כדרך הקטרתו, מה מצינו בהקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו.

(ו) ומנין שהקטרת לראש לעצמו?
כשהוא אומר: והקטיר אותו הכהן המזבחה, הרי הקטרת הגוף אמורה, הא אינו אומר כאן, את ראשו והקטיר אלא זו הקטרה לראש לעצמו.
מה מצינו בהקטרת הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו.

(ז) ונמצה דמו -
דם כלו, אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהם.

על קיר המזבח -
לא על קיר הכבש לא על קיר היסוד לא על קיר ההיכל, על קיר העליון.
יכול על קיר התחתון?
ודין הוא, בהמה שחטאתה למעלן עולתה למטן, עוף שחטאתו למטן אינו דין שתהא עולתו למטן?!
תלמוד לומר: ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח, המזבח האמור לענין הקטרה, אמור לענין מצייה, מה הקטרה למעלן אף מצייה למעלן.

(ח) כיצד הוא עושה?
עלה לכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל, ומוצה את דמה על קיר המזבח, ואם עשאה למטה מרגליו, אפילו אמה אחת כשרה.

רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרין:
כל עצמה אינה נעשית אלא בראשו של מזבח.

[א, טז]
(ט) והסיר את מראתו בנוצתה -
זה הזפק.
יכול יעקור בסכין ויטלנה?
תלמוד לומר: בנוצתה, יטלנה עם הנוצה.

אבא יוסי בן חנן אומר:
נוטל את הקרקבנין עמה.

פרק ט
והשליך אותה -
כשרה לא פסולה,
אותה - לא חטאת העוף.
אותה - אותה בהשלכה, ואין עולת בהמה בהשלכה.

(ב) הלא דין הוא, מה אם במקום שהכשיר את העור פסל בית הראי, מקום שפסל את העור אינו דין שיפסול בית הראי?!
תלמוד לומר: אותה - אותה בהשלכה, ואין עולת בהמה בהשלכה.

(ג) אצל המזבח -
סמוך למזבח.

קדמה -
למזרחו של כבש.

אל מקום הדשן -
ששם יהו נותנין את הדשן.

רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר:
שני בתי דשנין היו שם:
אחד במזרחו של כבש
ואחד במזרחו של מזבח.
זה שבמזרחו של כבש, שם היו נותנין: מוראות העוף, ודישון מזבח הפנימי, והמנורה.
וזה שבמזרחו של מזבח, שם היו: שורפין פסולי קדשי קדשים, ואמורי קדשים קלים.

[א, יז]
(ד) ושסע אותו -
כשר, לא הפסול.

אותו -
אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע.
הלא דין הוא, מה אם עולת העוף שאינה טעונה נתוח טעונה שסוע, עולת בהמה שהיא טעונה נתוח אינו דין שתטען שסוע?!
תלמוד לומר: ושסע אותו, אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע.

(ה) בכנפיו -
להכשיר את העור.
הלא דין הוא, מה אם במקום שהכשיר בית הראי, פסל את העור, כאן שפסל בית הראי אינו דין שיפסול את העור?!
תלמוד לומר: בכנפיו להכשיר את העור.

(ו) לא יבדיל -
יכול אם הבדיל פסל?
תלמוד לומר: והקטיר,
אי והקטיר יכול אף על פי שמלקו בסכין?
תלמוד לומר: אותו.
מה ראית להכשיר בהבדלה ולפסול במליקה, אחר שריבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מכשיר בהבדלה שהיא לאחר הרצייה, ופוסל במליקה שהוא לפני הרצייה.

(ז) עולה -
אף על פי שמיצה דם העוף ולא מיצה דם הראש,
או יכול אף על פי שמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף?!
תלמוד לומר: הוא.
עולה – לשם עולה.

אשה –
לשם אישים.

ריח –
לשם ריח.

ניחוח –
לשם נחת רוח.

לה' –
לשם מי שעשה את העולם.

נאמר: בעולת בהמה - אשה ריח ניחוח,
בעולת העוף - אשה ריח ניחוח,
במנחה - אשה ריח ניחוח,
ללמד שאחד מרבה ואחד ממעט ובלבד שיכוין את דעתו לשמים.