פרשה ו
[יז, ב]
בני ישראל -
חייבים משום השוחט והמעלה בחוץ ואין הגוים חייבים משום השוחט והמעלה בחוץ ולא זו בלבד אלא שהגוים מותרים לעשות במה בכל מקום ולעלות לשמים.
אי בני ישראל אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים?
תלמוד לומר: ואמרת אליהם.
יכול ישראל שחייבים על העלייה בפנים חייבים על השחיטה בחוץ, אהרן ובניו שאין חייבים על העליה בפנים לא יהו חייבים על השחיטה בחוץ?
תלמוד לומר: אהרן ובניו ובני ישראל.
אין לי אלא אהרן ובניו ובני ישראל מנין לרבות ראשי המטות?
תלמוד לומר: זה הדבר ולהלן נאמר זה הדבר.
מה זה הדבר האמור להלן ראשי המטות אף זה הדבר האמור כאן ראשי המטות.
ומה זה הדבר האמור כאן?
אהרן ובניו ובני ישראל, אף זה הדבר האמור להלן אהרן ובניו ובני ישראל.

(ב) זה הדבר אשר ציווה ה' -
מלמד שהפרשה נאמרה בכה אמר.
אין לי אלא זו בלבד מנין שכל הפרשות נאמרו בכה אמר?
תלמוד לומר: זה הדבר אשר ציווה ה' בנין אב לכל הפרשות שהיו בכה אמר.

(ג) איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה -
יכול השוחט חטאת בדרום יהיה חייב?
תלמוד לומר: מחוץ למחנה.
אי מחוץ למחנה יכול עד שישחט חוץ לשלש מחנות, ומנין אף במחנה לוויה?
תלמוד לומר: במחנה.
אי במחנה יכול אף השוחט חטאת בדרום יהיה חייב?
תלמוד לומר: מחוץ למחנה.
מה מחוץ למחנה מיוחד שאינו כשר לשחיטת כל זבח, אף מחוץ למחנה שאינו כשר לשחיטת כל זבח, יצא השוחט חטאת בדרום שהוא כשר לשחיטת קדשים קלים.

(ד) אין לי אלא השוחט את הבהמה יהיה חייב, מנין לשוחט את העוף יהיה חייב?
תלמוד לומר: או אשר ישחט.
יכול המולק את העוף יהיה חייב?
ודין הוא, אם שחיטה שאין דרך הכשרה בכך בפנים חייבים עליה בחוץ, מליקה שדרך הכשרה בפנים אינו דין שיהא חייב עליה בחוץ?
תלמוד לומר: אשר ישחט, על השחיטה הוא חייב ואינו חייב על המליקה.

[יז, ד]
(ה) יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב?
ודין הוא, ומה אם קדשים שהיה להם שעת היתר בחוץ חייבים עליהם משום שוחט בחוץ, חולין שלא הייתה להם שעת היתר בפנים אינו דין שיהו חייבים עליהם משום השוחט בפנים? תלמוד לומר: קרבן, על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין.

(ו) אי קרבן יכול יהו חייבים על הקדש בדק הבית?
תלמוד לומר: אל פתח אהל מועד לא הביאו, יצא הקדש בדק הבית שאינו בא אל פתח אוהל מועד.

(ז) אוציא הקדש בדק הבית שאינו בא אל אהל מועד ולא אוציא את הרובע ואת הנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן ובני יונה שעבר זמנם ובעלי מומים קבועים?
תלמוד לומר: להקריב הכשרים ליקרב, יצאו אילו שאינם כשרים ליקרב.
או יכול אוציא את אלו שאינן כשרים ליקרב ולא אוציא (פר חטאת) ושעיר המשתלח?
תלמוד לומר: לה', המיוחדים לשם, יצאו אילו שאין מיוחדים לשם.

(ח) או אוציא את אילו שאינן מיוחדים לשם ולא אוציא עולה ומחוסר זמן בגופה וחטאת בין בגופה בין בבעלים ותורים שלא הגיע זמנם ובעלי מומים עוברים?
תלמוד לומר: לפני משכן ה' הכשרים ליקרב עכשיו, יצאו אילו שאין כשירים אלא לאחר זמן.

ר' שמעון אומר:
הואיל והם כשרים לאחר זמן יהיו חייבים עליהם בלא תעשה .

פרק ט
(א) או יכול שאני מוציא עולה מחוסר זמן בבעלים ואשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן?
תלמוד לומר: שור מכל מקום, כשב מכל מקום. עז מכל מקום.

דם יחשב לאיש ההוא -
ולא לשולחיו.

דם שפך -
אחד ששפך חייב שנים ששפכו פטורים.

(ב) והלא דין הוא, ומה אם במקום שהמעלה להדיוט פטור, חייב שנים שהעלו, מקום ששוחט להדיוט חייב, אינו דין שנחייב שנים ששחטו?
תלמוד לומר: דם שפך. אחד ששחט חייב שנים ששחטו פטורים.

ונכרת האיש -
ולא הציבור ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

מקרב עמו -
ולא עמו ועמו שלום.

(ג) עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישם בשעת איסור הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות בחוץ שהרי עונשם אמור אזהרתם מנין?
תלמוד לומר: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום.

[יז, ה]
(ד) מיכן ואילך הוא מדבר בקדשים שהקדישם בשעת היתר הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות, שנאמר: למען יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים, זבחים המותרים להם כבר.

על פני השדה -
מלמד שכל הזובח בבמה כזובח בשדה.

(ה) והביאום לה' -
מצוות עשה ומצוות לא תעשה מנין?
תלמוד לומר: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, איני יודע אילו קדשים קרבים בבמה?
תלמוד לומר: שלמים.
אין לי אלא שלמים, מנין לרבות את העולה?
תלמוד לומר: זבחי.

(ו) או יכול שאני מרבה חטאת ואשם?
תלמוד לומר: אותם.
מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו, אחר שריבה הכתוב מיעט?
תלמוד לומר: שלמים, מה שלמים מיוחדים שהם באים בנדר ובנדבה אף איני מרבה אלא כל שהוא בא בנדר ובנדבה, אף המנחות והנזירות, דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים:
אין לך קרב בבמה אלא עולה ושלמים בלבד.

[יז, ו]
(ז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' -
זריקת כוהן במזבח ואין זריקת כוהן בבמה אלא אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשרים בבמה.

מזבח ה' פתח אהל מועד -
אין מזבח ה' בבמה, אלא אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב, דברי ר' מאיר.

רבי ישמעאל אומר:
לעולם אינו חייב עד שיבנה כמין מזבח ויעלה עליו.

והקטיר את החלב לריח ניחוח לה' -
ואין ריח ניחוח בבמה.

[יז, ז]
(ח) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים -
ואין שעירים אלא שדים, שנאמר: ושעירים ירקדו שם.

אשר הם זונים אחריהם -
לרבות שאר עבודה זרה.

(ט) חוקת עולם -
לבית עולמים.

תהיה -
בזמן הזה.

זאת להם -
ואין חייבים עליהם כרת.

לדורותיכם -
שינהוג הדבר לדורות.

פרק י
[יז, ח]
ואליהם תאמר -
ככל האמור בענין.

ישראל -
אילו ישראל.

גר -
אלו הגרים.

אשר יגור -
לרבות נשי הגרים.

בתוכם -
לרבות נשים ועבדים.

[יז, ח]
(ב) ואם כן למה נאמר: איש איש?
לרבות שנים שהעלו, דברי רבי שמעון.

אמר רבי שמעון:
ודין הוא, ומה אם במקום שהשוחט להדיוט חייב פטר שנים ששחטו, מקום שהמעלה להדיוט פטור אינו דין שנפטור שנים שהעלו?
תלמוד לומר: איש איש, להביא את השנים.

רבי יוסי אומר:
ההוא אחד שהעלה חייב שנים שהעלו פטורים.

(ג) אשר יעלה עולה או זבח -
אין לי אלא עולה מנין אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורים קדשים קלים?
תלמוד לומר: זבח.
ומנין לרבות את הדם?
תלמוד לומר: או זבח.

[יז, ט]
(ד) מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח ומנחת נסכים ושלשת לוגים מים ושלשת לוגים יין?
תלמוד לומר: אל פתח אהל מועד לא יביאנו, כל שהוא בא אל פתח אהל מועד חייבים עליו.

(ה) אין לי אלא כשרים פסולים, מנין הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקיבלו בו הפסולים וזרקו את דמו והניתנים למטה שנתנם למעלה והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן?
תלמוד לומר: לא יביאנו לעשות, כל המתקבל לבוא אל אהל מועד חייבים עליו.

(ו) חייב על השחיטה ועל העלאה.

רבי יוסי הגלילי אומר:
שחט בפנים והעלה בחוץ חייב.
שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור, שלא העלה אלא דבר פסול.
אמרו לו: אף השוחט בפנים והעלה בחוץ, כיון שהוציאו פסלו.

(ז) רבי אומר:
מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ חייב, שכן הייתה לו שעת הכושר, תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא הייתה לו שעת הכושר.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:
מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ חייב שכן המזבח מקבלו תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שאין המזבח מקבלו. טמא שאכל בין קודש טמא בין קודש טהור חייב.

רבי יוסי הגלילי אומר:
טמא שאכל טהור חייב וטמא שאכל טמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא.
אמר לו: אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאהו. וטהור שאכל טמא פטור, שאין חייב אלא על טומאת הגוף.

(ח) יכול המעלה פחות מכזית מן העולה פחות מכזית מן האימורים פחות מכזית מן הקומץ פחות משלשת לוגים יין יהיה חייב?
תלמוד לומר: אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב במקצת.

(ט) יכול המעלה מבשר חטאת מבשר אשם מבשר קודש קדשים מבשר קדשים קלים, מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות יהא חייב?
תלמוד לומר עולה, מה עולה מיוחד שהיא ראויה לאישים יצאו אילו שאין ראוים לאישים.

(י) יכול היוצא והיוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש המסדר את השולחן והמטיב את הנרות, הקומץ והמקבל דמים בחוץ יהא חייב?
תלמוד לומר: אשר יעלה עולה, מה העלאה מיוחדת שהיא גמר עבודה יצאו אילו שאינם גמר עבודה.

(יא) ונכרת האיש ההוא -
ולא הציבור.

ההוא -
אחד שהעלה חייב, שנים שהעלו פטורים, דברי רבי יוסי.

רבי שמעון אומר:
[יז, י]
איש איש -
להביא את שנים. העלה וחזר והעלה חייב על כל עליה ועליה, דברי רבי שמעון.

רבי יוסי אומר:
אינו חייב אלא אחת, אינו חייב עד שיעלה על ראש המזבח.

ר' שמעון אומר:
אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב.

פרשה ז
(א) ישראל -
אילו ישראל.

גר -
אילו גרים.

הגר -
לרבות נשי הגרים.

בתוכם -
לרבות נשים ועבדים.

(ב) אם כן למה נאמר איש איש?
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון:
להביא וולד ישראל מן העכו"ם ומן העבד.

(ג) אשר יאכל כל דם -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: כי נפש הבשר בדם וכו', שיכול אין לי חייבים אלא על דם הנפש במוקדשים, מנין על דם הנפש בחולין ועל דם התמצית בחולין, ועל דם התמצית במוקדשים?
תלמוד לומר: אשר יאכל כל דם, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
על כולם אינן חייבים אלא על דם הנפש בלבד.

(ד) ונתתי פני -
פונה אני מכל עסקי ועוסק בה.

בנפש -
ולא בציבור.

האוכלת -
ולא המאכלת.

האוכלת את הדם -
אין הדם והחלב מצטרפים זה עם זה.

והכרתי אותה מקרב עמה -
ועמה שלום.

[יז, יא]
(ה) כי נפש הבשר בדם הוא -
להגיד מה גרם.

ואני נתתיו -
ואם נתנם במתנה אחת כיפר.

לכם -
ולא לאחרים.

על המזבח -
כל מקום שיתן על המזבח יכפר.

לכפר על נפשותיכם -
ולא על קרקעו של מזבח.

כי הדם הוא בנפש יכפר -
הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום.

[יז, יב]
(ו) על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם -
להזהיר גדולים על ידי קטנים.
יכול יהיו נכרתים על ידיהם?
תלמוד לומר: האוכלת, האוכל נכרת.

(ז) יכול לא יהיו נכרתים על ידי הקטנים שאין הקטנים נכרתים על ידי עצמם אבל יהיו נכרתים על ידי גדולים, שהרי גדולים נכרתים על ידי עצמם?
תלמוד לומר: כל אוכליו יכרת, אינו נכרתין לא על ידי גדולים ולא על ידי קטנים.

פרק יא
[יז, יג]
ישראל -
אילו ישראל.

גר -
אילו הגרים.

הגר -
לרבות נשי הגרים.

בתוכם -
לרבות נשים ועבדים.

(ב) אם כן למה נאמר איש איש לרבות, לפי שנאמר אשר יצוד, אין לי אלא הצד, לקח ירש נתן לו במתנה מנין?
תלמוד לומר: איש איש.
אין לי אלא צד נצוד, כגון אווזים ותרנגולים מנין?
תלמוד לומר: צד מכל מקום, אם כן למה נאמר: אשר יצוד?

אמר רבי:
לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו.

(ג) עוף -
יכול אף עוף טמא במשמע?
תלמוד לומר: חיה, מה חיה שהיא מטמאה בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים.
אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף העוף שאינו באם על הבנים, יצא עוף טהור שהוא באם על הבן?
תלמוד לומר: אשר יאכל יצא עוף טמא שאינו נאכל.

(ד) אין לי אלא עוף הנאכל, חיה הנאכלת מנין?
תלמוד לומר: חיה או עוף אשר יאכל.
חיה - לרבות כל משמע.
חיה - בין מרובה בין מועטת.
עוף - לרבות כל משמע.
עוף - בין מרובה בין מועט.

מכאן אמרו:
שחט מאה חיות במקום אחד כיסוי אחד לכולם.
מאה עופות במקום אחד כיסוי אחד לכולם.
שחט חיה ועוף במקום אחד. כיסוי אחד לכולם.

ר' יהודה אומר:
שחט חיה יכסה ואחר כך ישחט את העוף, שנאמר: חיה או עוף אשר יאכל.
אמר לו: והלא כבר נאמר: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא.

(ה) ושפך -
פרט לשוחט ונתנבלה בידו ולנוחר ולמעקר ולהביא השוחט לאכילת גויים ולאכילת כלבים.

(ו) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעבודה זרה השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים, רבי מאיר מחייב, שנאמר ושפך וכסה.

וחכמים אומרים:
אשר יאכל ושפך וכסה -
שחיטה שהיא כשרה לאכילה חייב לכסות ושאינה כשירה לאכילה פטור מלכסות.

(ז) ושפך וכסה -
במה ששפך בו יכסה, לא יכסנו ברגל שלא יהו מצוות בזויות עליו.

ושפך וכסה -
מי ששפך הוא יכסה ולא יקפיד אם אחר יכסה.
ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו?
תלמוד לומר: כי נפש הבשר דמו בנפשו הוא.

(ח) ושפך וכסהו -
מצווה שיכסנו הוא כיסהו ונתגלה פטור מלכסות כיסהו הרוח חייב לכסות.

(ט) את דמו וכסה -
מלמד שכל דמו חייב לכסות.

מיכן אמרו:
דם הניזת ושעל הסכין חייב לכסות.

אמר רבי יהודה:
אימתי?
בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות.

(י) וכסהו -
יכול יכפה עליו כלים ויכפה עליו אבנים?
תלמוד לומר: עפר.
אין לי אלא עפר, מנין בשחיקת אבנים בשחיקת חרשים בנעורת של פשתן דקה, בנסורת של חרשים דקה, בזבל דק בחול דק בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה?
תלמוד לומר: וכסהו.
אי וכסהו יכול בשחיקות כלי מתכות בקמח בסובין ובמורסן?
תלמוד לומר: עפר, מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו?
אחר שריבה מיעט, מרבה אני את אילו שהן ממין עפר ומוציא אני אילו שאינן ממין עפר.

(יא) שתמצא לומר כלל שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר:
מה עפר שהוא מיוחד שהוא מגדל הצמחים ומכסים בו, אף כל דבר שמגדל צמחים מכסים בו, יצא דבר שאין מגדל צמחים אין מכסים בו.

[יז, יד]
(יב) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא -
להגיד מה גרם ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו, להזהיר גדולים על [הקטנים].
[הגדולים] יכול יהיו נכרתים על ידיהם?
תלמוד לומר: כל אוכליו יכרת, הא אין נכרתים לא על ידי קטנים ולא על ידי גדולים.

פרק יב
[יז, טו]
וכל נפש -
יכול אף העכו"ם?
תלמוד לומר: גר.
אי גר יכול אף גר תושב?
תלמוד לומר: אזרח, מה אזרח בן ברית אף גר בן ברית.

(ב) אשר תאכל -
אין אכילה פחותה מכזית.

נבילה -
פרט לחרטום ולצפורניים ולכנפיים ולנוצה ולבצים.

(ג) יכול יהא מטמא בגדים בתוך המעיים?
תלמוד לומר: יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר, אינו מטמא בגדים בתוך המעיים. יכול לא יטמא בגדים בתוך המעיים, אבל תטמא בגדים תוך הפה?
תלמוד לומר: נפש בבית נפש היא מטמאה ולא תוך המעיים ולא תוך הפה.

(ד) יכול אם הקיאה תהא מטמא בגדים דרך יציאתה?
תלמוד לומר: אשר תאכל, בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה.

(ה) יכול תהא נבלת בהמה מטמא בגדים בבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, את שאין לה טומאה אלא אכילתה יצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.

(ו) יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחומר?
תלמוד לומר: בה, בה את מטמא בגדים בבית הבליעה ואין את מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה.

(ז) יכול אף נבלת עוף הטמא תהא מטמא בגדים בבית הבליעה?
תלמוד לומר: אשר תאכל נבלה וטריפה, את שאיסורו משום בל תאכל נבילה, יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבילה דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
נבילה וטריפה נבילה שיש לה טריפה יצא עוף טמא שאין לו טריפה.

(ח) אשר תאכל נבילה -
מה תלמוד לומר טריפה?

אמר רבי יהודה:
אם טריפה חיה והלא כבר נאמר נבילה, ואם טריפה מתה הרי היא בכלל נבילה, ואם כן מה תלמוד לומר נבילה?
פרט לשחוטה.

(ט) אמר רבי מאיר:
ומה אם נבלת בהמה שהיא מטמא במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טריפה מטומאתה, נבלת העוף שאינה מטמא במגע ובמשא, אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טריפה מטומאתה?!
מה מצינו בשחיטתה?
שהיא מכשרתה לאכילה מטהרת טריפתה מטומאתה, אף מליקתה שהיא מכשרתה לאכילה תטהר טריפה מטומאתה.

ר' יוסי אומר:
דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרת ולא מליקתה.

(י) יכול המליקה שבפנים שתהא מטמא בגדים בבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבילה וטריפה, מה נבילה שאינה מתרת את האסור, אף טריפה שאינה מתרת את האסור, יצאו המליקה שבפנים שהיא מתרת את האסור ובא המולק קדשים בחוץ וחולין בין בפנים ובין בחוץ שאינן מתירים את האסור.

(יא) אחרים אומרים:
באזרח ובגר את שאיסורו שוה באזרח ובגר יצאת מליקה שבפנים שאין איסורו שוה באזרח ובגר.

(יב) יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ יהיו מטמאין בגדים בבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבילה וטריפה, מה נבילה ששוות בפנים כבחוץ, אף טריפה שוות בפנים כבחוץ, יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ שלא שוו בפנים כבחוץ.

וכבס -
יכול אף הציפה?
תלמוד לומר: בגד.
אי בגד יכול בגד גדול לבן המטמא במת ומטמא בנגעים, מנין גדול צבוע קטן לבן קטן צבוע עד שתהא מרבה להביא את שביס של סבכה וגינגליון מנין?
תלמוד לומר: בגד בגדים ריבה.
מנין לעשות שאר כלים כבגדים?
תלמוד לומר: טמא.
יכול יטמא אדם וכלי חרש?
תלמוד לומר: בגד, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם ולא כלי חרש.

(יג) נמצאת אתה אומר היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת על גבי התנור וידו אחת על גבי חברו שניהם טהורים.

ואם לא יכבס ונשא עוונו -
יכול על כיבוס בגדים יהיה ענוש כרת?
תלמוד לומר: ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, הא כיצד?
על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים.

(יד) מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, אף עונש ואזהרה אמורים כאן על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו.

(טו) אחרים אומרים:
ונשא עוונו ונשא עוונו לגזירה שוה,
מה נשיאות עון אמור להלן בכרת אף כאן בכרת.