פרשה ד
[כב, א-ב]
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו -
ואין נזירה אלא הפרשה.
וכן הוא אומר: וינזר מאחרי ויעל גילוליו.
ואומר: נזורו אחור.

וינזרו מקדשי בני ישראל -
על קדשי בני ישראל חייבים על פיגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי הגוים משום פיגול נותר וטמא.

קדשי ישראל -
אין לי אלא קדשי בני ישראל, קדשי עצמן מנין?
תלמוד לומר: אשר הם מקדישים לי אני ה', לרבות את כולם.

(ב) מנין שאין מדבר אלא בזמן?
נאמר כאן חילול,
ונאמר להלן חילול,
מה חילול שנאמר להלן זמן,
אף כאן זמן.

ומה חילול שנאמר להלן מיתה,
אף כאן מיתה.

ומה חילול שנאמר להלן הרצייה,
אף כאן הרצייה.

רבי יהודה אומר:
נאמר כאן אני ה'
ונאמר למטה אני ה',
מה אני ה' האמור למטה מכרית,
אף אני ה' האמור כאן מכרית.

[כב, ג]
(ג) אמור אליהם -
אלו העומדים לפני הר סיני.

לדורותיכם -
שינהג דבר לדורות.
אם נאמר לאבות למה נאמר לבנים, ואם נאמר לבנים למה נאמר לאבות?
לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות.
באבות מהו אומר?
וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אבותיו תהיה לאשה למען ירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו.
והרבה מצוות בבנים מה שאין באבות, הא לפי מה שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות צריך לומר באבות וצריך לומר בבנים.

(ד) איש -
אין לי אלא איש אשה מנין?
תלמוד לומר: מכל זרעכם.
מנין לרבות כל ישראל?
תלמוד לומר: כל איש.

(ה) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, שיכול אין לי חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד, מנין לרבות כל הקדשים?
תלמוד לומר: אמור להם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו'.
או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים, מה שלמים המיוחדים הנאכלים לשני ימים ליום אחד מנין?
תלמוד לומר: בשר.
אין לי אלא ששיריו נאכלים, שאין שיריו נאכלים מנין?
תלמוד לומר: זבח.
אין לי אלא מיני זבחים, העופות והמנחות שאינן מיני זבחים עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע מנין?
תלמוד לומר: אשר הם מקדישים לי.

(ו) יכול כל שחייבים עליו משום פיגול יהיו חייבים עליו משום טומאה?!
ודין הוא, ומה אם פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין טומאה שהיא בשתי ידיעות ועולה ויורד והותרה מכללה, אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין, מנין הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כוהן משיח ומנחת נסכים?
תלמוד לומר: אל הקדשים אשר יקדישו, לרבות את כולם.

(ז) יכול יהיו חייבים עליו מיד?
תלמוד לומר: אשר יקריבו.

אמר רבי אלעזר:
וכי יש נוגע חייב, אם כן למה נאמר: אשר יקרב?
עד שיכשר ליקרב, את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין. את שאין לו מתירין עד שיקדש בכלי.

(ח) וטומאתו עליו -
טומאת הגוף.
יכול טומאת בשר?
תלמוד לומר: וטומאתו עליו וטומאתו עליו לגזירה שוה.
מה טומאתו עליו נאמר להלן בטומאת הגוף דבר לא דבר בטומאת בשר,
אף טומאתו אמורה כאן בטומאת הגוף דבר לא דבר בטומאת הבשר.

(ט) רבי אומר:
ואיש טומאתו עליו -
בטומאת הגוף דבר לא דבר בטומאת בשר.

[רבי חייא אומר:
נאמרו קדשים לשם רבים ונאמר טומאתו לשם יחיד, הא מה אני מקיים וטומאתו עליו? בטומאת הגוף דבר לא דבר בטומאת בשר].

אחרים אומרים:
לא דיבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו, יצא הבשר שאין טומאה פורשת ממנו.

(י) ונכרתה הנפש ההיא -
יכול מצד זה לצד זה?
תלמוד לומר: מלפני ה' בכל מקום אני.

פרק ד
[כב, ד]
זרע אהרן -
אין לי אלא זרע אהרן, אהרן עצמו מנין?
תלמוד לומר: והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר.
אוכלים הן ישראל במעשר טבולי יום, אהרן ובניו מנין?
ודין הוא, ומה ישראל שאינן אוכלים בתרומה במעורבי שמש הרי הן אוכלים במעשר טבולי יום, אהרן ובניו שהם אוכלים בתרומה במעורבי שמש אינו דין שיאכלו טבולי יום?!
יצאו ישראל מן הכתוב ואהרן ובניו מקל וחומר.

(ב) עד אשר יטהר -
יכול עד שיבוא במים?
תלמוד לומר ובא השמש וטהר.
מה טהרה האמורה למטן ביאת שמש,
אף כאן ביאת שמש.

(ג) והנוגע בכל טמא נפש -
ואין טמא נפש אלא במגע.

אשר תצא ממנו שכבת זרע -
זה בעל קרי.
מנין לרבות את הנוגע בשכבת זרע?
תלמוד לומר: או איש.

[כב, ה]
(ד) אשר יגע בשרץ -
אין לי אלא השרץ, מנין לרבות את הנבילה?
תלמוד לומר: [בכל שרץ] (או באדם).

אשר יטמא לו -
לרבות את השיעורים.
אדם - זה המת.
טומאת אדם - זה טמא מת.

טומאתו -
לרבות זבים וזבות נידות ויולדות.
אין לי אלא ימי חומרן, ימי קולן מנין?
תלמוד לומר: לכל טומאתו.

אשר יטמא -
לרבות בועל נידה.

לו -
לרבות בולע,
לרבות נבלת עוף הטהור.

[כב, ו]
(ה) ונפש אשר תגע בו -
לא המסיטה.

וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים -
יש לך קדשים שהוא אוכל בהם, פרט לעירובים ולפחות ממאה.

(ו) אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה.
מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלין חולין באוכלי תרומה,
אוכלי תרומה באוכלי קודש, אוכלי קודש באוכלי תרומה,
משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה,
משקה תרומה במשקה קודש, משקה קודש במשקה תרומה,
משקה קודש במשקה קודש מנין?
תלמוד לומר: מן הקדשים, ריבה.

(ז) כי אם רחץ בשרו במים -
יכול יהיה מרחיץ אבר אבר?
תלמוד לומר: ובא השמש וטהר, מה ביאת שמשו כולו כאחת, אף במים כולן כאחת.

[כב, ז]
(ח) ובא השמש וטהר -
ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.

(ט) ואחר יאכל מן הקדשים -
יש לך קדשים שאינו אוכל בהם פרט לעירובין בפחות ממאה.

(י) אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה.
מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה,
אוכלי תרומה באוכלי קודש, אוכלי קודש באוכלי תרומה,
משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה,
משקה קודש במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קודש מנין?
תלמוד לומר: מן הקדשים.

(יא) כי לחם כי לחמו -
מסלת את החיטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה.
יכול תהיה קניבת ירק חול?
תלמוד לומר: היא, הרי היא בקדושתה.

[כב, ח]
(יב) יכול תהיה נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, את שאין לו טומאה אלא אכילתה, יצתה נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.

(יג) יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחומר?
תלמוד לומר: בה, בה את מטמא אבית הבליעה ואין מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה.

[כב, ט]
(יד) ושמרו את משמרתי -
ישמרו לי משמרת.

ושמרו את משמרתי -
להזהיר בית דין על כך.

ולא ישאו חטא -
יכול בנבלה הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: עליו בקודש הוא מדבר ואינו מדבר בנבילה.

(טו) ומתו בו -
ולא המעשר.

כי יחללוהו -
פרט לטהור שאכל מן הטמא.

(טז) אם נאמר הקלות למה נאמרו החמורות?
שאילו נאמר הקלות ולא נאמרו החמורות הייתי אומר על הקלות בלא תעשה ועל החמורות במיתה, צריך לומר החמורות.
או אילו נאמרו החמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהיה חייב ועל הקלות יהיה פטור, צריך לומר הקלות וצריך לומר החמורות.

[כב, י]
זר -
אין לי אלא ממזר, מנין אפילו לוי אפילו ישראל?
תלמוד לומר: וכל זר לא יאכל, אין אכילה פחותה מכזית.

קודש -
מה קודש אמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר,
אף קודש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר.

(יז) תושב -
זה קנוי קנין עולם.

ושכיר -
זה קנוי קנין שנים.
יאמר תושב מה תלמוד לומר שכיר?
אם הקנוי קנין עולם אינו אוכל, הקנוי קנין שנים יאכל, אילו כן, הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים, וכשהוא אומר שכיר בא שכיר ולימד על התושב שהוא קנוי קנין עולם.

(יח) רבי ישמעאל אומר:
נאמר כאן תושב ושכיר,
ונאמר תושב ושכיר בפסח,
מה תושב ושכיר האמור בפסח פסל בו את הערל,
אף תושב ושכיר האמור כאן יפסל בו את הערל.

רבי עקיבא אומר:
איש איש -
לרבות את הערל.

פרשה ה
[כב, יא]
מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה?
תלמוד לומר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו.
מנין לאשה שקנתה עבדים ועבדים שקנו עבדים שיאכלו בתרומה?
שנאמר: וכהן כי יקנה קנין אף קנינו שקנה קנין אוכל.

(ב) יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה?
תלמוד לומר: כסף, יצא עבד עברי שאין כסף.

(ג) אוציא את עבד עברי שאינו כסף ולא אוציא את של שותפין?
תלמוד לומר: כספו, הוא פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין.

(ד) יליד בית -
מה תלמוד לומר?
אם הקנוי קנין כסף אוכל ויליד בית לא יאכל, אילו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו כסף. אף יליד בית שיש בו כסף.
ומנין שאף על פי שאין שוה כלום?
תלמוד לומר: ויליד בית מכל מקום.

(ה) עדיין אני אומר יליד בית בין שיש בו כסף בין שאין בו כסף אוכל, אבל קנין כסף אם יש בו כסף אוכל אם אין בו כסף לא יאכל?!
תלמוד לומר: קנין כספו ויליד ביתו, מה יליד ביתו אף על פי שאינו שוה כלום, אף קנין כספו אף על פי שאינו שוה כלום.

(ו) מנין לבן שיאכיל את אמו בתרומה?
ודין הוא, אם עשה זרע כאב לפסול נעשה את הזרע כאב להאכיל?
הין, אם עשה את הזרע כאב לפסול, שמידת הפסול מרובה, נעשה את הזרע כאב להאכיל. שמידת אכילה מעוטה.

אמר ר' שמעון:
תלמוד לומר: ויליד ביתו יאכל הם יאכלו, הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת.
יכול לא תאכל בכרשינין?
תלמוד לומר: נפש בלחמו, יצא המת שאין לו לחם.

[כב, יב]
(ז) ובת כוהן כי תהיה לאיש זר -
אין לי אלא לממזר, מנין אפילו ללוי ולישראל?
תלמוד לומר: לאיש זר.
מנין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט?
תלמוד לומר: לאיש, לאיש המאכיל.

(ח) והלא דין הוא, ומה אם ישראל שאין ביאתו פוסלתה מן הכהונה, ביאתו פוסלתה מן התרומה, כוהן גדול שביאתו פוסלתה מן הכהונה אינו דין שתהא ביאתו פוסלתה מן התרומה? לא, אם אמרת בישראל שאינו מאכיל אחרות תאמר בכהן גדול שמאכיל אחרות, הואיל והוא מאכיל את אחרות לא תהא ביאתו פוסלתה מן התרומה?
תלמוד לומר: לאיש, לאיש המאכיל.

(ט) היא בתרומת הקדשים לא תאכל -
היא אינה אוכלת אוכלת היא את אמה.

(י) כיצד?
בת ישראל לכהן שנשאת לכהן וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לישראל הייתי אומר כשם שאינה אוכלת כך אמה לא תאכל?
תלמוד לומר: היא בתרומת הקדשים לא תאכל, היא אינה אוכלת אבל אוכלת היא את אמה.

פרשה ו
אם נאמר בתרומה למה נאמר בקדשים, ואם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה?
לפי שיש בקדשים מה שאין כן בתרומות ובתרומות מה שאין בקדשים,
קדשים הותרו לזר,
ותרומות לא הותרו לזר,

קדשים חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא,
ותרומות אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא,
הא לפי שיש בתרומות מה שאין כן בקדשים ובקדשים מה שאין כן בתרומות, צריך לומר בתרומות וצריך לומר בקדשים.

פרק ה
[כב, יג]
יאמר גרושה מה תלמוד לומר אלמנה, שאילו נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה הייתי אומר גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט הרי היא חוזרת אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט אינו דין שתחזור, אילו כן הייתי אומר גרושה שאין לה זרע תחזור, אלמנה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע תחזור.
תלמוד לומר: אלמנה וזרע אין לה.

(ב) או אילו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה הייתי אומר אלמנה שאין לה זרע תחזור, גרושה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע לא תחזור.
תלמוד לומר: אלמנה וזרע אין לה וגרושה וזרע אין לה, אלמנה להחמיר עליה וגרושה להקל עליה.

(ג) וזרע אין לה -
אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מנין?
תלמוד לומר: וזרע אין לה, כיצד?
בת כוהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כ"ג ועומד ומשמש על גבי המזבח, מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו, זאת אומרת לא כבני כוהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה.

(ד) אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין?
תלמוד לומר: וזרע אין לה, כיצד?
בת ישראל לכהן ובת כוהן לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לעבד ונשאת לנכרי וילדה ממנו בן הרי זה ממזר, הייתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובת כוהן לישראל לא תאכל בתרומה.

(ה) יכול אפילו זרע מן השפחה ומן הנכרית יפסול או יאכיל?
תלמוד לומר: זרע, יצא זה שאינו זרעה, כיצד?
בת ישראל לכהן ובת כוהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש עם השפחה והנכרית וילדה ממנו בן, יכול יפסול או יאכיל?
תלמוד לומר: אין לה, יצא זה שאינו זרעה.

פרק ו
ושבה אל בית אביה -
פרט לשומרת יבם.

כנעוריה -
פרט למעוברת.
והלא דין הוא, ומה במקום שלא עשה הולד מן הראשון כולד מן האחרון לפוטרה מן היבם עשה את העובר כילוד, כאן שעשה את הולד מן הראשון כולד מן האחרון לפוסלה מן התרומה אינו דין שנעשה את העובר כילוד?
לא, מה לי עשה את העובר כילוד לפוטרה מן היבום שכן עשה את המתים כחיים נעשה את העובר כילוד לפוסלה מן התרומה שלא עשה את המתים כחיים?
תלמוד לומר: ושבה אל בית אביה, פרט לשומרת יבם.

כנעוריה -
פרט למעוברת.

מלחם אביה תאכל -
הא אינו מדבר אלא בקדשי הגבול.

[כב, יד]
(ב) מנין לבת כוהן שנשאת לישראל ואח"כ אכלה תרומת חברו יכול יהיו חייבים בחומש? תלמוד לומר: וכל זר לא יאכל קודש ואיש כי יאכל קודש בשגגה, יצאו אילו שאין זרים לה.

איש -
פרט לקטן.
או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד?
תלמוד לומר: ואיש.

(ג) כי יאכל -
אין אכילה פחותה מכזית.

קדש -
מה קודש האמור להלן בקודשי הגבול הכתוב מדבר,
אף קודש האמור כאן בקודשי הגבול הכתוב מדבר.

(ד) בשגגה -
פרט למזיד.

אמר ר' יוסי:
שמעתי באוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים שהוא משלם את הקרן לכהנים והכהנים לוקחים בדמיו שלמים.

ויסף חמישיתו עליו -
שיהיה הוא וחומש חמשה.

(ה) מניין שאין משלימים מן הלקט מן השכחה ומן הפיאה ומן ההפקר ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני [והקדש] שנפדו?
תלמוד לומר: ונתן לכהן את הקדש, דבר הראוי לעשות קדש שאין הקדש פודה את ההקדש דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
משלמים מכולם.

(ו) מנין שאין משלמים אלא ממין על מינו?
תלמוד לומר: ונתן לכהן את הקדש, לפיכך אם אכל קישואים של ערב שביעית ימתין לקישואים של מוצאי שביעית וישלם מהם, דברי ר' עקיבא.

ר' אליעזר אומר:
משלמים ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרעה, הא כיצד?
אכל גרוגרות ושילם לו תמרים תבא עליו ברכה.

(ז) יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש?
תלמוד לומר: ונתן לכהן את הקודש, מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב בעליו קרן וחומש, דברי ר' מאיר.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר:
אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש.

[כב, טו]
(ח) ולא יחללו -
להביא את הסך ואת השותה.

את קדשי בני ישראל –
על קדשי בני ישראל חייבים חומש ואין חייבים על קדשי עכו"ם.

(ט) יכול יהיו חייבים בתרומה שבטבל?
תלמוד לומר: אשר ירימו לה', על המורם הם חייבים ואינו חייבים על התרומה שבטבל.

[כב, טז]
(י) והשיאו אותם עון אשמה -
מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה.

באכלם את קדשיהם -
פרט לזורע ולמטמא.

כי אני ה' מקדשם -
להגיד מה גרם.

פרשה ז
[כב, יח]
ישראל -
אילו ישראל.

גר -
אילו הגרים.

הגר -
לרבות נשי הגרים.

בישראל -
לרבות נשים ועבדים.

(ב) אם כן מה תלמוד לומר איש איש?
להביא את הגוים שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל.

אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריב לה' לעולה -
אין לי אלא עולה, מנין לרבות את השלמים?
תלמוד לומר: נדריהם.
מנין את התודה?
תלמוד לומר: נדבותם.
מנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים?
תלמוד לומר: נדריהם - לכל נדריהם, נדבותם - לכל נדבותם.
אם כן למה נאמר: אשר יקריבו לה' לעולה?
פרט לנזירות, דברי רבי עקיבא.

אמר לו ר' יוסי הגלילי:
אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד.

[כב, יט]
לרצונכם -
אין כופים את הציבור על כורחו.

תמים זכר בבקר ובכשבים ובעזים -
תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות.
יכול שיבש גפה ושניסמת עינה ושקטעה רגלה?
תלמוד לומר: מן העוף ולא כל העוף.

[כב, כ]
(ג) אשר בו מום -
אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין?
תלמוד לומר: כל אשר בו מום.

(ד) לא תקריבו -
אם משום בל תשחט הרי בל תשחט אמור למטה, הא אינו אומר כן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש.

(ה) מיכן אמרו:
המקדיש בעל מום למזבח עובר משום ה' דברים:
משום בל תקדיש,
משום בל תשחט,
ובל תזרק את הדם,
ובל תקטיר את החלב,
ובל תקטיר מקצתו.

ר' יוסי בר יהודה אומר:
אף משום בל תקבל את הדם, כי לא לרצון יהיה לכם, מלמד שאין מרצין.

[כב, כא]
(ו) ואיש -
היחיד מביא שלמי נדבה ואין הציבור מביא שלמי נדבה.

(ז) או אינו אומר ואיש אלא להוציא את השותפים, הא מה אני מקיים ואיש?
היחיד מביא שלמי נדבה ואין הציבור מביאים שלמי נדבה.

(ח) כי יקריב שלמים -
מנין לרבות את העולה?
תלמוד לומר: נדר.
מנין לרבות את התודה?
תלמוד לומר: נדבה.
מנין לרבות את היולדות ואת הנזירות?
תלמוד לומר: לפלא.
מנין לרבות חטאת ואשם?
תלמוד לומר: בצאן.
מנין לרבות את המעשר?
תלמוד לומר: בבקר.
מנין לרבות את הוולדות ואת התמורות?
תלמוד לומר: בבקר, או בבקר, בצאן, או בצאן.

(ט) תמים יהיה לרצון -
מצוות עשה, מצוות לא תעשה מנין?
תלמוד לומר: וכל מום לא יהיה בו.
נפל מן הגג ונשתבר יכול יהיה עובר עליו?
תלמוד לומר: וכל מום לא יהיה בו, אל תתן בו מום.

(י) מיכן אמרו:
בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין בו את הדם, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו.

ר' שמעון אומר:
יקיז אף על פי שעושה בו מום.

[כב, כב]
(יא) עוורת -
בין סומא בשתי עיניו בין סומא אפילו בעינו אחת.

שבור -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: שבר יד או שבר רגל, שיכול אין לי אלא שנשברה ידו או נשברה רגלו, מנין לרבות שבר זנב?
תלמוד לומר: או שבור.
או יכול שאני מרבה שבר צלע?
תלמוד לומר: שבר יד או שבר רגל, מה אילו מיוחדין שמומן בגלוי ואין חוזרים יצא שכר צלע שאין מומו בגלוי.

(יב) חרוץ -
ריס של עיניו שניקב שנפגם ושנסדק, שפתו שנקבה ושנפגמה ושנסדקה, חיטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו ופנימיות שנעקרו.

ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר:
אין בודקים מן המתאימות ולפנים אף לא המתאימות.

(יג) יבלת -
זה בעל יבלת.

גרב -
זה החרש.

ילפת -
זה חזזית מצרית.
כאן לא נאמר דק ותבלול ולהלן לא נאמר יבלת, מנין ליתן את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה?
תלמוד לומר: גרב גרב לגזירה שוה,
ילפת ילפת לגזירה שוה.

פרק ז
לא תקריבו -
אם משום בל תקדיש הרי בל תקדיש אמור למעלה, הא אינו אומר כן לא תקריבו אלא משום בל תשחט.

(ב) לא תקריבו אלה לה' -
אלה אין אתה מקריב אבל מקריב אתה את שנעבד בו עבודה.

(ג) והלא דין הוא, ומה אם העגלה שאין המום פוסל בה, עבודה פוסלת בה, קדשים שהמומים פוסלים בהם אינו דין שתהא עבודה פוסלת בהם?
תלמוד לומר: לא תקריבו אלה, אלה אין אתה מקריב אבל אתה מקריב את שנעבד בה עבודה.

(ד) ואשה לא תתנו מהם -
אילו החלבים.

לא תתנו -
אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם?
תלמוד לומר: מהם, אף מקצתם.

על המזבח -
זה הדם.

לה' -
לרבות שעיר המשתלח.

[כב,כג]
(ה) מנין לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה?
תלמוד לומר: ושור ושה, לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה.

(ו) שרוע -
שנשמטה יריכו.

וקלוט -
פרסת רגלו דומה לשל סוס, פרסת רגלו דומה לשל חמור.

נדבה תעשה אותו -
לבדק הבית.
מנין אף לנדר?
תלמוד לומר: ולנדר.
יכול על המזבח?
תלמוד לומר: לא ירצה.
אין לי אלא נדר, לנדבה מנין?
תלמוד לומר: ולנדר ולנדבה לא ירצה.

רבי אומר:
ממקומו הוא מוכרע, שנאמר: ולנדר לא ירצה.
ואיזה הקודש מרצה?
זה קודש מזבח, שנאמר: ונרצה לו.

(ז) נדבה תעשה אותו -
אותו אתה עושה נדבה ואין אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית.

(ח) מיכן אמרו:
המקדיש תמים לבדק הבית עובר בעשה, ומנין אף בלא תעשה?
תלמוד לומר: וידבר ה' אל משה לאמר, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
אין בו בלא תעשה.

[כב, כד]
(ט) ומעוך וכתות ונתוק וכרות -
כולם בביצים, דברי רבי יהודה.

ר' אליעזר אומר:
כלן בגיד.

רבי יוסי אומר:
מעוך וכתות - בבצים.
נתוק וכרות – בגיד.

(י) לא תקריבו -
זה שאמר רבי יוסי ברבי יהודה:
אי משום בל תקדיש הרי אמור,
ובל תזרוק הדם הרי אמור,
ובל תשחט הרי אמור,
ובל תקטיר החלב הרי אמור,
ובל תקטיר מקצתו הרי אמור,
הא אינו אומר כן אלא משום בל תקבל את הדם.

(יא) לא תקריבו -
אין לי אלא שלא יקריבו מנין שלא יעשו?
תלמוד לומר: לא תעשו.

אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מנין?
תלמוד לומר: לא תעשו.

אין לי אלא בהמה, חיה ועוף מנין?
תלמוד לומר: בארצכם.

אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין?
תלמוד לומר: לא תעשו בכל מקום שאתם.
מנין אף באדם?
תלמוד לומר: ובכם כדברי בן חכינאי.

[כב, כה]
(יב) מנין שאין מקבלים שקלים מן העכו"ם?
תלמוד לומר: ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה.
אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם, שנאמר: את קרבני לחמי לאשי, שאר כל קרבנות הציבור מנין?
תלמוד לומר: מכל אלה.
מנין שהנקבות בסירוס?
תלמוד לומר: כי משחתם בהם מום בם.

רבי יהודה אומר:
אין נקבות בסירוס.

כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם -
מלמד שאין מרצים.

פרשה ח
[כב, כז]
שור כי יולד -
לא אדם.
והלא דין הוא, ומה אם טרפה שהיא אסורה בחולין, לא עשה בה את המקריבים כקריבים, יוצא דופן שהוא מותר בחולין אינו דין שלא נעשה בו את המקריבים כקריבים?
בעל מום יוכיח שהוא מותר בחולין ועשה בו את המקריבים כקריבים.

(ב) אף אתה אל תתמה על יוצא דופן שאף על פי שהוא מותר בחולין נעשה בו את המקריבים כקריבים.
תלמוד לומר: שור כי יולד ולא אדם כי יולד.

(ג) שור או כשב או עז -
פרט לכלאים.

או עז -
פרט לנדמה.

כי יולד -
פרט ליוצא דופן.

והיה שבעת ימים -
פרט למחוסר זמן.

תחת אמו -
פרט ליתום.

רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר:
נאמר כאן תחת,
ונאמר להלן תחת,
מה תחת אמור כאן, פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום,
אף תחת האמור להלן, פרט לכלאים ויוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום.

ומה תחת האמור להלן, פרט לטריפה,
אף תחת האמור כאן, פרט לטריפה.

(ד) רבי יוסי הגלילי אומר:
מה תלמוד לומר: והיה שבעת ימים תחת אמו?
לפי שנאמר: שבעת ימים יהיה עם אמו.
יכול עד שיהא עם אמו כל שבעה?
תלמוד לומר: תחת אמו.
אי תחת אמו, יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה?
תלמוד לומר: עם אמו, הא כיצד?
אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת.

(ה) ומיום השמיני והלאה ירצה -
יכול משמיני ולהלן יהיה מותר ובשמיני עצמו יהיה אסור?
תלמוד לומר: הבכור ביום השמיני תתנו לי.
יכול יהיה הבכור מותר בשמיני ומשמיני ולהלן יהיה אסור?
תלמוד לומר במוקדשים: ומיום השמיני והלאה ירצה.
אדון אני הבכור יהא מותר בשמיני ובמקודשים משמיני ולהלן, מנין ליתן את האמור בבכור במוקדשים ואת האמור במוקדשים בבכור?
תלמוד לומר: אמו, אמו, לגזירה שוה.

(ו) ירצה אשה -
לאישים, מנין אף להקדש?
תלמוד לומר: לקרבן אשה לה', לרבות שעיר המשתלח.

[כב, כח]
(ז) מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה בלא ירצה?
תלמוד לומר: ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה בלא ירצה.

(ח) שור -
ולא חיה.
והלא דין הוא, ומה בהמה שאינה במצוות כיסוי הרי היא במצוות אותו ואת בנו, חיה שהוא במצוות כיסוי אינו דין שיהא במצוות אותו ואת בנו?
תלמוד לומר: שור ולא חיה.

(ט) שה -
ולא עופות.
והלא דין הוא, ומה אם בהמה שאינה באם על הבנים הרי הוא במצוות אותו ואת בנו, עוף שהוא באם על הבנים אינו דין שיהיה במצוות אותו ואת בנו?
תלמוד לומר: שה ולא עופות.

(י) אילו אומר ושור ושה ובנו, יכול לא יהיה חייב עד שישחוט שניהם ובנו?
תלמוד לומר: או שה, או זה או זה.

(יא) יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כנקבות?
ודין הוא, חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה אם על הבן לא עשה בו את הזכרים כנקבות אף כאן לא נעשה בו את הזכרים כנקבות.

(יב) לא, אם אמרת באם על הבנים שלא עשה בו את המזומן כשאינו מזומן, תאמר כאן שעשה את במזומן כשאינו מזומן, הואיל ועשה בו את המזומן כשאינו מזומן יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כנקבות?
תלמוד לומר: אותו, על אחד הוא חייב ואינו חייב על שנים.

פרק ח
(א) אחר שזכינו לדין חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה אם על הבן לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן לא נעשה בו את הזכרים כנקבות.

(ב) אם נפשך לומר אותו ואת בנו את שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

(ג) אותו ואת בנו -
אין לי אלא אותו ואת בנו, אותו ואת אמו מנין?
תלמוד לומר: לא תשחטו, הרי כאן שנים.

(ד) הא כיצד?
את שבא אחד ושחט את הפרה ובא אחר ושחט את אמה. ובא אחר ושחט את בתה, שנים האחרונים חייבים.

אותו ואת בנו -
ולא אותה ואת האחים, כיצד?
חמישה אחים ואחר כך שחט את האם אינו חייב אלא אחת, אבל שחט את האם ואחר כך חמישה אחים חייב על כל אחת ואחת.

(ה) אותו ואת בנו -
ולא אותה ואת אם אמה, כיצד?
שחטה ואת אם אמה שכן הוא רשאי ואחר כך שחט את האמצעי סופג את הארבעים.

סומכוס אומר משום רבי מאיר:
סופג שמונים.
שחטה ואת אמה ואת אם אמה סופג שמונים.

(ו) אותו ואת בנו -
ולא אותה ואת בת בתה, כיצד?
שחטה ואת בת בתה שכן הוא רשאי ואחר כך שחט את האמצעית סופג ארבעים.

סומכוס אומר משום רבי מאיר:
סופג שמונים.
שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים.

(ז) לא תשחטו -
פרט לשוחט ונתנבלה בידו, לנוחר ולמעקר להביא את השוחט לאכילת גויים ולאכילת כלבים.

(ח) השוחט ונמצית טריפה, השוחט לע"ז, השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה -
ר' מאיר:
מחייב.

ור' שמעון:
פוטר.

השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו.

(ט) ביום אחד -
ר' מאיר אומר:
יום מיוחד וטעון כרוז.

(י) מיכן אמרו:
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט. אילו הן:
ערב יום טוב האחרון של חג.
וערב יום טוב הראשון של פסח.
וערב עצרת.
וערב ראש השנה.

וכדברי ר' יוסי הגלילי
אף ערב יום הכיפורים בגליל.

אמר ר' יהודה:
אימתי? בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אינו צריך להודיעו.

ומודה ר' יהודה:
במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה, שהוא צריך להודיעו שהדבר ידוע ששניהם שוחטים ביום אחד.

(יא) ובארבעה פרקים אילו כופים את הטבח לשחוט בעל כורחו אפילו שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר כופים אותו לשחוט, לפיכך אם מת - מת ללוקח, אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת - מת למוכר מפני שלא משך.

(יב) יום אחד -
האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה, זו דרש ר' שמעון בן זומא, לפי שכל הענין שלמעלן ושלמטן אינו מדבר אלא במוקדשים ובמוקדשים הלילה הולך אחר היום.
יכול אף לענין אותו ואת בנו יהיה הלילה הולך אחר היום?
נאמר כאן יום אחד,
ונאמר להלן במעשה בראשית יום אחד,
מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה,
אף יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה.

פרק ט
[כב, כט-ל]
וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל -
שאין תלמוד לומר אלא אם אינו עניין לאכילה תנהו עניין לזביחה, אף תחילת זביחתו לא תהיה אלא על מנת לאכול ליום אחד.

(ב) אין לי אלא תודה, מנין לכל הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד?
תלמוד לומר: וכי תזבחו זבח תודה, וכי תזבחו זבח לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד.

[כב, לא]
(ג) ושמרתם -
זו משנה.

ועשיתם -
זו המעשה וכל שאינו במשנה אינו במעשה.

ושמרתם -
את מצוות ה'.

ועשיתם אותם -
ליתן שמירה ועשייה במצות.

אני ה' -
אני נאמן לשלם שכר.

[כב, לב]
(ד) ולא תחללו -
שומע אני ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קדש וכשהוא אומר ונקדשתי מסור את עצמך וקדש שמי.
יכול ביחיד?
תלמוד לומר: בתוך בני ישראל המרובים.

(ה) מיכן אמרו:
כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנכובדנצר לא השחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך. הן אייתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבות מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב. והן לא ידיע ליהוי לך מלכא דלאלהך לית אנן פלחין ולצלם דדהב דהקמת לא סגדין.
וכשתפס מריינוס את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלדקיא אמר להם: אין אתם מעמן של חנניה מישאל ועזריה יבוא אלהיכם ויציל אתכם מידי.
ואמרו לו: חנניה מישאל ועזריה כשרים היו ונכובדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו, אבל אתה מלך רשע אתה ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך. ואנו מחייבי מיתה עד לשמים ואם אין אתה הורגינו הרבה מזיקים לפני המקום הרבה דובים הרבה אריות הרבה נמרים הרבה נחשים שרפים הרבה עקרבים שיפגעו בנו אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמינו מידך.
אמרו לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות.

[כב, לג]
(ו) המוציא אתכם מארץ מצרים -
על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי.

להיות לכם לאלהים –
על כרחכם.

אני ה' -
אני נאמן לשלם שכר.