[ז, א]
תורת האשם -
לבית עולמים.

זאת -
אינה נוהגת בבמה.

תורת האשם -
תורה אחת לכל אשמות שיהא דמם ניתן למטה.

(ב) וכי מאין בא?
מכלל שנאמר: כי כחטאת האשם הוא לכהן, מה חטאת דמה ניתן למעלה אף אשם יהיה דמו ניתן למעלה?
תלמוד לומר: קודש קדשים ואת דמו יזרוק, לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמם ניתן למטה.
מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים יזרק?
תלמוד לומר: קודש קדשים ואת דמו יזרוק, יכול אפילו נתערבה חיים?
תלמוד לומר: הוא, מה יעשה להם?
ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מדמי היפה ממין זה ובדמי היפה ממין זה ויפסיד המותר מביתו.

ר' שמעון אומר:
אשם שנתערב בשלמים, שניהם ישחטו בצפון זה יקרב לשום מה שהוא וזה יקרב לשום מה שהוא [ויאכלו כחמור שבהם].
אמרו לו: והלא שלמים טעונים תנופה ואין אשם טעון תנופה.
אמר להם: ומה בכך ויניף אשם.
אמרו לו: אין מביאים קדשים לבית הפסול.

הוא -
הוא קרב ואין תמורתו קריבה.

[ז, ב]
(ג) ישחטו -
ריבה כאן שוחטים הרבה אף הגרים ואף הנשים ואף העבדים, אין לשון שחיטה אלא משיכה, שנאמר: זהב שחוט.

רבי אליעזר אומר:
מיכן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.
קודש קדשים - לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.
הוא - פרט לתודה ואיל נזיר.

[ז, ה]
(ד) והקטיר אותה הכהן המזבחה אשה לה' [אשם הוא -
יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו.

אשם -
אף על פי שלא סמך עליו.
או] יכול אף על פי שלא שחטו בצפון?
תלמוד לומר: הוא.

(ה) רבי אליעזר אומר:
אשה - לשום אישים.
אשם - אף על פי שלא סמך עליו.
או יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו?
תלמוד לומר: הוא.

(ו) אמר רבי אלעזר:
חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא, מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו.

(ז) אמרו לו: לא, אם אמרת בחטאת שדמה ניתן למעלה תאמר באשם שדמו ניתן למטה.
אמר להם: הפסח יוכיח שדמן ניתן למטה ואם שחטו שלא לשמו פסול.

(ח) אמרו לו: והלא נאמר: פסח הוא.
אמר להם: אף נאמר אשם הוא.

(ט) כל זכר -
לרבות בעלי מומים.
למה?
אם לאכילה כבר אמורים אם למחלוקת כבר אמורים ואם לבעלי מומים קבועים כבר אמורין, ואם לבעלי מומים עוברים כבר אמורים, אם כן למה נאמר: כל זכר?
שיכול אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מנין?
תלמוד לומר: כל זכר.

(י) יאכלנו -
כשר ולא פסול.

קודש קדשים -
לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהו נאכלים אלא לזכרי כהונה.

הוא -
פרט לתודה ואיל נזיר.

פרק ט
[ז, ז]
כחטאת כאשם -
מה חטאת מן החולין ביום ובידו הימנית אף אשם מן החולין ביום ובידו הימנית.

תורה אחת להם -
לסמיכה.

לכהן אשר יכפר בו יהיה -
לטבול יום ולמחוסר כפורים ואונן.

והכהן המקריב את עולת איש -
פרט לעולת הקדש דברי ר' יהודה.

ר' יוסי ב"ר יהודה אומר:
אף עולת הגר.

עולת איש -
אין לי אלא עולת איש, עולת גרים נשים ועבדים מנין?
תלמוד לומר: עור.

העולה -
ריבה, אם כן למה נאמר עולת איש?
עולה שעלתה לאיש, פרט לשנשחטה חוץ לזמנה חוץ למקומה.

(ב) יכול אף נשחטה שלא לשמה, הואיל ולא עלתה לבעלים לשום חובה לא יהיו הכהנים זכאים בעורה?
תלמוד לומר: עור העולה ריבה, אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין?
תלמוד לומר: אשר הקריב, יכול שאני מרבה (אף) עורות קדשים קלים?
תלמוד לומר: העולה, מה עולה מיוחדת קדשי קדשים, יצאו קדשים קלים.

(ג) ר' ישמעאל אומר:
עור העולה, אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי קדשים מנין?
ודין הוא, ומה אם במקום שלא זכו [כהנים] בבשר זכו בעורה, קדשי קדשים שזכו בבשרן אינו דין שיזכו בעורות?!
המזבח יוכיח שזכה בבשר ולא זכה בעורות.

(ד) לא, אם אמרת במזבח שלא זכו במקצתם תאמר בכהנים שזכו במקצתם, הואיל וזכו במקצתם יזכו בכולן.

רבי אומר:
כל עצמינו לא צרכנו אלא לעור העולה בלבד, שבכל המקום העור מהלך אחר הבשר, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עורותיהם נשרפים עימהם, שנאמר: ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם.

(ה) חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור ניתנים מתנה לכהן לעולם, רצו להפשיט מפשיטים רצו לאכול אוכלים אותן ואת עורותיהם, אבל העולה לפי שנאמר בה: והפשיט את העולה צרך הכתוב לומר: עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה.

לכהן לו יהיה -
פרט לטבול יום ולמחוסר כיפורים ולאונן, יכול לא יחלקו בבשר שהוא לאכילה אבל יחלקו בעורות שאינו לאכילה?
תלמוד לומר: עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

פרק י
[ז, ט]
כל המנחה אשר תאפה בתנור -
אמר רבי יוסי ברבי יהודה:
מנין לאומר הרי עלי עולת מנחה מאפה [תנור] לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקים?
תלמוד לומר: כל המנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה.
מה כל וכל האמור למטה?
שני מינים אף כל וכל האמור כאן שני מינים.

(וכל נעשה במרחשת ועל מחבת) -
לשם כליין נקראו ולא לשם מעשיהם,
בתנור -
כלי אף מחבת ומחרשת כלי.

(ב) לכהן המקריב אותה לו תהיה -
יכול לו לבדו?
תלמוד לומר: לכל בני אהרן תהיה.
יכול לכולן?
תלמוד לומר: לכהן המקריב אותה, הא כיצד?
זה בית אב המקריבים אותה.

(ג) מנין שאין חולקים מנחות כנגד זבחים?
תלמוד לומר: וכל המנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה.

(ד) יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים. אבל יחלקו מנחות כנגד זעופות?
תלמוד לומר: וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכל בני אהרן תהיה.

(ה) יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופת אבל יחלקו עופות כנגד זבחים?
תלמוד לומר: ועל מחבת לכל בני אהרן תהיה.

(ו) יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחיםאבל יחלקו מנחות כנגד מנחות?
תלמוד לומר: וכל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה.

(ז) יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת?
תלמוד לומר: וחרבה לכל בני אהרן תהיה.

(ח) יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים?
תלמוד לומר: איש כאחיו.

תודה -
כשם שאין חולקים בקדשי קדשים כך אין חולקים בקדשים קלים.

(ט) איש כאחיו -
האיש חולק אף על פי בעל מום ואין הקטן חולק אף על פי תמים.

פרשה ו
מנין לעשות זמן בבמה בזמן אהל מועד?
הואיל ואמרה תורה הלן והיוצא ישרף והיוצא ישרף, מה היוצא אינו נוהג בבמה אף הלן לא ינהוג בבמה.

(ב) והלא דין הוא, ומה אם העוף שאין המום פוסל בו הזמן פוסל בו, קדשי במה שהמום פוסל בהן אינו דין שיהא הזמן פוסל בהן?!
לאו, מה לעוף שאין המום פוסל בו הזמן פוסל בו שכן הזר פוסל בו, תאמר בקדשי במה שהחום פוסל בהם יהא הזמן פוסל בהם שכן אין הזר פוסל בהם, הואיל ואין הזר פוסל בהם לא יהא זמן פוסל בהם?!
תלמוד לומר: תורת זבח השלמים, לעשות זמן בבמה בזמן אהל מועד.

[ז, יא]
(ג) תורת זבח השלמים [אם] על תודה -
מלמד שהתודה נשחטת לשום תודה ולשום שלמים, יכול אף שלמים ישחטו לשום שלמים ולשום תודה?
תלמוד לומר: זאת.

(ד) תורת זבח השלמים [אם] על תודה -
מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אף תודה תיטען סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק.

(ה) משום רבי ישמעאל אמרו:
לפי שיצאת לידון בדבר החדש יכול אין לה אלא חידושה?
תלמוד לומר: תורת זבח השלמים [אם] על תודה, מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אף תודה טעונה סמיכה ותנופת חזק ושוק.

(ו) תורת זבח השלמים [אם] על תודה -
מה שלמים באים מן המעשר אף תודה באה מן המעשר.

(ז) [אמר הרי עלי תודה סתם יכול להביא מן המעשר?]
תלמוד לומר: תורת זבח השלמים [אם] על תודה, מה שלמים פירש מן המעשר מביא מן המעשר לא פירש מן המעשר אינו מביא אלא מן החולין, אף תורה פירש מן המעשר מביא מן המעשר לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין.

(ח) מנין ללחם שמביא מן המעשר?
תלמוד לומר: אשר יקריב, מה שלמים באים מן המעשר אף הלחם יביא מן המעשר.

(ט) אמר הרי עלי תודה מן המעשר ולא פירש לחמה מן המעשר יכול יביא היא ולחמה מן המעשר?
תלמוד לומר: שלמים אשר יקריב, מה שלמים פירש מן המעשר מביא מן המעשר. לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין, אף הלחם פירש מן המעשר מביא מן המעשר לא פירש מן המעשר אינו מביא אלא מן החולין.

אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר, [הואיל ו]פירש זה יכול יביא?
תלמוד לומר: שלמים אשר יקריב, בזמן שאמר הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר יביא, תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא יביא
תודה מן החולין אף על פי שפירש לחמה מן המעשר לא יביא אלא מן החולין.

(י) יכול יביא מחיטי מעשר שני?
תלמוד לומר: שלמים אשר יקריב, מה שלמים מן הלקוח בכסף מעשר אף לחם מן הלקוח בכסף מעשר.

(יא) ומנין לאומר הרי עלי תודה לא יביא אלא מן החולין?
תלמוד לומר: וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר, והלא אין פסח בא אלא מן הכשבים ומן העזים. אם כן למה נאמר צאן ובקר?
אלא להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שהוא בא בחובה לא יביא אלא מן החולין, הרי עלי תודה הרי עלי שלמים, הואיל והם באים חובה לא יביא אלא מן החולין.
והנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין.

פרק יא
[ז,יב]
מהו תודה יקריב?
מנין אתה אומר המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה והרי שתיהם עומדות, מנין שיביא איזו מהם שירצה ויביא עמה לחם והשנייה תבוא בלא לחם?
תלמוד לומר: [תודה] יקריב.
יכול יהיו שתיהם טעונות לחם?
תלמוד לומר: יקריבנו, אחת טעונה לחם ואין שתים טעונות לחם.

(ב) ומנין לרבות את הולדות ואת התמורות?
תלמוד לומר: אם על תודה.
יכול יהיו כולן טעונות לחם?
תלמוד לומר: התודה, התודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונות לחם.

(ג) והקריב על זבח -
לחייב על כל זבח וזבח.
והלא דין הוא, ומה אם במקום שמיעט בלחם ריבה בכבשים, כאן שריבה בלחם אינו דין שירבה בכבשים?!
תלמוד לומר: והקריב על זבח, לחייב על כל זבח וזבח.

(ד) והקריב על זבח התודה חלות מצוות בלולות בשמן ורקיקי מצוות משוחים בשמן -
מה תלמוד לומר בשמן בשמן שני פעמים?
אמר רבי עקיבא:
אילו נאמר בשמן אחד הייתי אומר הרי היא ככל המנחות ללוג, כשהוא אומר בשמן בשמן, אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט.

(ה) מיעטה לחצי לוג.
יכול [ישתלש חצי לוג לשלשת המינים הללו לחלות ולרקיקים] ולרבוכה?
תלמוד לומר: סולת מורבכת חלות בלולות בשמן, שאין ריבוי אחר מיעוט אלא לרבות.

(ו) כיצד הוא עושה?
נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים, ורביעית שהוא נותן לשני מינים נותן מחצה לחלות ומחצה לרקיקין.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
מושח את הרקיקים כמין כי ומחזיר את השאר לחלות.

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא:
אפילו אתה אומר כל היום [כולו] בשמן ללרבות ובשמן למעט איני שומע לך, אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נידה לנידה, הלכה למשה מסיני.

(ז) סולת מורבכת -
למדנו לרבוכה שהיא סולת. מנין לכולן שיהו סולת. תלמוד לומר סולת חלות מה חלות האמורות ברבוכה סולת אף חלות האמורות בכולן סולת.

(ח) והלא רקיקים לא נאמר בהם חלות ומנין שיהיו סולת?
תלמוד לומר: מצוות מצות, מה מצוות האמורה בחלות סולת אף מצוות האמורות ברקיקים סלת.

(ט) אם נפשך לומר [ו]סולת מורבכת הרי הוא כמוסיף על רבוכה, מה רבוכה סולת אף כולם סולת.

[ז, יג]
(י) על חלות לחם חמץ -
כנגד חמץ יביא מצה, מה חמץ עשרה עשרונות. אף מצה עשרה עשרונות.

על חלת לחם חמץ -
מלמד שאין הלחם מתקדש עד שיקדמו פניה בתנור.

והקריב קרבנו על זבח -
מלמד שאין הזבח מתקדש אלא בזביחה.

על זבח תודת שלמיו -
מלמד שאין הלחם מתקדש עד שתהא זביחתו לשום תודה.
מיכן אמרו:
שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה הלחם מקודש.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:
אין הלחם מקודש.

(יא) שלמיו -
לרבות שלמי נזיר [לעשות קבין ירושלמיות ולרביעית שמן, או אינו אומר שלמיו אלא לרבות שלמי נזיר] לכל האמור בענין?
תלמוד לומר: מצות, מצוות הוא בא ואינו בא חמץ.
הא מה אני מקיים שלמיו?
לרבות שלמי נזיר לעשרה קבים ירושלמיות ולרביעית שמן.

פרשה ז
[ז, יד]
והקריב ממנו -
מן המחובר.

אחד -
שלא יטול פרוס.

מכל קרבן -
שיהו כל הקרבנות שוים שלא יטול מן הקרבן על חבירו.

תרומה לה' -
איני יודע כמה.
הריני דן, נאמר כאן תרומה ונאמר תרומה בתרומת מעשר, מה תרומת מעשר אחד מעשרה. אף כאן אחד מעשרה.

(ב) או כלך לדרך זו:
נאמר כאן תרומה ונאמר בביכורים תרומה, מה תרומת ביכורים אין לה שיעור אף זו אין לה שיעור.

(ג) נראה למי דומה?
דנים תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריה תרומה, ואל תוכיח תרומת ביכורים שיש אחריה תרומה.

או כלך לדרך זו:
דנים תרומה שהיא נאכלת במקום מתרומה שהיא נאכלת במקום, ואל תוכיח תרומת מעשר שאינה נאכלת במקום.
תלמוד לומר: תרומה לה' ותרומת ה' לגזירה שוה, מה תרומת ה' האמור להלן אחד מעשרה אף תרומה לה' האמור כאן אחד מעשרה.

(ד) למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה, אבל איני יודע כמה היא חלה.
הריני דן, נאמר כאן לחם חמץ ונאמר להלן חמץ בשתי הלחם, מה חמץ האמור בשתי הלחם עשרון לחלה אף לחם חמץ האמור כאן עשרון לחלה.

(ה) או כלך לדרך זו:
נאמרו כאן חלות ונאמרו חלות בלחם הפנים, מה חלות האמור בלחם הפנים שני עשרונים לחלה אף חלה האמור כאן שני עשרונים לחלה.

(ו) נראה למי דומה?
דנין מנחה שהיא באה חמץ ובאה עם הזבח ממנחה שבאה חמץ ובאה עם הזבח, ואל יוכיח לחם הפנים שאינו בא חמץ ואינו בא עם הזבח.

(ז) או כלך לדרך זו:
דנים מנחה שהיא באה מהארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן [ממנחה שהיא באה מן הארץ ומן חו"ל זמן החדש ומן הישן], ואל יוכיחו שתי הלחם שאינן באות אלא מן החדש ומן הארץ.
תלמוד לומר: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שאין תלמוד לומר תביאו אלא מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה, מה זו עשרון לחלה אף מה שאתה מביא ממקום אחר עשרון לחלה.

(ח) או מה אילו שני עשרונים אף הללו שני עשרונים?
תלמוד לומר תהיינה אילו שני עשרונים.

(ט) למדנו לחמץ שהוא עשרה עשרונות ומנין למצה שהיא עשרה עשרונות?
תלמוד לומר: על חלת לחם חמץ, כנגד חמץ הביא מצה, מה חמץ עשרה עשרונים אף מצה עשרה עשרונים.
יכול עשרה עשרונים שבמצה לא יהו כולן אלא קרבן אחד?
תלמוד לומר: והקריב על זבח התודה חלות מצוות [בלולות בשמן ורקיקי מצוות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולות בשמן על חלות לחם חמץ].
ואומר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', נמצאו ג' עשרונים ושליש קרבן אחד, נמצא שליש עשרון חלה, נמצא לחמה של תודה ארבעים חלות, נוטל מהם ארבע חלות ונותן לכהן.

לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה -
והשאר נאכל לבעלים.

פרק יב
[ז, טו]
בשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל -
הרי זה בא ללמד על הנאכלים ליום אחדאחר שיהו נאכלים ליום אחד אין לי אלא תודה, מנין לרבות את הלחם?
תלמוד לומר: קרבנו.
מנין לרבות הוולדות והתמורות?
תלמוד לומר: ובשר.
מנין לרבות חטאת ואשם?
תלמוד לומר: זבח.
מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח?
תלמוד לומר: שלמיו.

(ב) ביום קרבנו יאכל -
אין לי אלא אכילתו ליום אחד, ומנין אף תחילת זביחתו לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד?
(ג) תלמוד לומר: וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל, שאין תלמוד לומר, אלא אם אינו עניין לאכילה תנֵיהו עניין לזביחה שאף תחילת זביחתו לא תהא אלא על מנת להיאכל ליום אחד.

(ד) אין לי אלא תודה, מנין לרבות לכל הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להיאכל ליום אחד?
תלמוד לומר: וכי תזבחו זבח תודה, וכי תזבחו זבח לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להיאכל ליום אחד.

(ה) לא יניח ממנו עד בוקר -
אוכל הוא כל הלילה.
אם כן למה אמרו חכמים עד חצות?
להרחיק מן העבירה, אבל אין מחשבה פוסלת בהם משום פיגול ואין חייבים עליהם משום נותר עד שיעלה עמוד השחר.

[ז,טז]
(ו) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו [ביום הקריבו את זבחו יאכל ולמחרת] -
הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שנאכלים לשני ימים שיהו נאכלים לשני ימים.
אין לי אלא שלמים, מנין לרבות את החגיגה?
ארבה את החגיגה הבאה בזמנה.
מנין חגיגה הבאה עם פסח, חגיגה הבאה תשלומין, שלמים הבאים בתוך המועד, שלמים הבאים לאחר המועד?
תלמוד לומר: אם נדר, נדבה, או נדבה.

(ז) מתוך שנאמר: לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר, בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתיאכל לשני ימים.
יכול ליום אחד?
כשהוא אומר לבקר, לבקרו של שלישי.
יכול לבקרו של שני, ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו?
תלמוד לומר: נדר, אם נדר או נדבה.

(ח) מנין לרבות את הוולדות ואת התמורות?
תלמוד לומר: נדר, אם נדר אם נדבה.
מנין לרבות את הבכור ואת המעשר?
תלמוד לומר: או זבח.

(ט) ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת -
אין לי אלא אכילתו לשני ימים, מנין שאף תחילת זביחתו לא תהא אלא על מנת להיאכל לשני ימים?
תלמוד לומר: וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחו ביום זבחכם יאכל וממחרת, שאין תלמוד לומר אלא אם אינו עניין לאכילה תניהו עניין לזביחה שאף תחילת זביחתו לא תהא אלא על מנת להיאכל לשני ימים.

(י) אין לי אלא שלמים, מנין לכל הנאכלים לשני ימים שלא תהא זביחתן אלא על מנת להיאכל לשני ימים?
תלמוד לומר: וכי תזבחו זבח שלמים, וכי תזבחו זבח שלמים, לרבות כל הנאכלים לשני ימים שלא תהא תחילת זביחתן אלא על מנת להיאכל לשני ימים.

(יא) ביום הקריבו את זבחו יאכל -
מצוה לאכול ממנו ביום הראשון.
יכול כולו?
תלמוד לומר: וממחרת
אי ממחרת יכול מצווה לאוכלו לשני ימים?
תלמוד לומר: והנותר, אם הותיר הותיר.

(יב) אי והנותר, יכול אם הותיר כולו לשני יהא פסול?
תלמוד לומר: יאכל, ואפילו כולו.

(יג) יכול יהיה נאכל לאור שלישי?
ודין הוא, זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים, מה זבחים הנאכלים ליום אחד לילו אחריו אף זבחים הנאכלים לשני ימים לילו אחריו?
תלמוד לומר: עד יום, עד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי.

(יד) יכול יתחיל שורף?
ודין הוא, זבחים נאכלים ליום אחד זבחים נאכלים לשני ימים, מה זבחים הנאכלים ליום אחד תכף זמן אכילתן שריפתן אף זבחים הנאכלים לשני ימים תכף זמן אכילתן שריפתן?
תלמוד לומר: ביום, ביום הוא נשרף ואין נשרף בלילה.
או אינו אומר בשלישי ישרף, עבר שלישי לא ישרף?
תלמוד לומר: ישרף אפילו לעולם.

[ז, יז]
(טו) מבשר -
לא מן העצמות ולא מן הגידין ולא מן הקרניים ולא מן הטלפיים.

הזבח -
פרט לעובר ולשיליא.

ביום השלישי באש ישרף -
ביום השלישי- בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפים אלא ביום.

פרשה ח
[ז, יח]
ואם האכל יאכל ביום השלישי לא ירצה -
אמר רבי אליעזר:
כוף אזנך לשמוע, שהשוחט את זבחו על מנת לאוכלו ביום השלישי הרי זה בלא ירצה.

אמר רבי עקיבא:
או שומע אני אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, אם אכלן ממנו ביום השלישי יהיה פסול?!
ואי אפשר לומר כן, מאחר שהוכשר יחזור ויפסל, הן, אם מצינו בזב וזבה ובשומרת יום כנגד יום שהיו בחזקת טהרה וכשראו סתרו אף זה שהיה בחזקת היתר אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול?
תלמוד לומר: המקריב בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל ביום השלישי.

(ב) או אינו אומר המקריב אלא זה כוהן המקריב?
תלמוד לומר: אותו, בזבח הוא מדבר ולא בזובח.

(ג) בן עזאי אומר:
מה תלמוד לומר אותו?
לפי שנאמר: כי תדור נדר לה' אלוהיך לא תאחר לשלמו.
יכול המאחר נדרו בלא ירצה?
תלמוד לומר: אותו אותו בלא ירצה ואין המאחר את נדרו בלא ירצה.

אחרים אומרים:
לא יחשב, במחשבה הוא נפסל ואין נפסל בשלישי.

(ד) יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה, מנין לרבות שחיטה וקיבול הדם?
תלמוד לומר: אם האכל יאכל לרבות שחיטה וקיבול הדם.
[או] יכול שאני מרבה שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר?
תלמוד לומר: המקריב, זריקה בכלל הייתה ולמה יצאת?
להקיש אליה מה זריקה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה אף אני ארבה שחיטה וקיבול הדם שהן מעכבים את הכפרה, ומוציא שירי הדם והקטרת חלבים ואכילת בשר שאין מעכבים את הכפרה.

(ה) רבי מאיר אומר:
מחשבה פוסלת בהילוך שאי אפשר בה לעבודה בלא הילוך.

ורבי שמעון אומר:
אין מחשבה בהילוך, שאי אפשר לעבודה שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה, אבל אפשר שלא בהילוך, שוחט בצד המזבח וזורק.

רבי אליעזר אומר:
המהלך במקום שהוא צריך להלך מחשבה פוסלת ובמקום שאינו צריך להלך אין מחשבה פוסלת, שאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הכשר לעבודה ובמי שהוא ראוי לעבודה ובמקום שהוא ראוי לעבודה.

(ו) יכול אין [לי] מחשבה פוסלת אלא באכילת בשר, מנין לרבות שירי הדם והקטר חלבים תלמוד לומר: אם האכל יאכל אכילה לאדם ואכילה למזבח.

(ז) למדנו לזבחים הנאכלים לשני ימים שמחשבה פוסלת בהם בשלישי, מנין לכל הנאכלים ליום אחד שתהא מחשבה פוסלת בהם בשני,
ודין הוא, זבחים נאכלים לשני ימים זבחים נאכלים ליום אחד, מה זבחים הנאכלים לשני ימים מחשבה פוסלת בהם בשלישי אף זבחים הנאכלים ליום אחד מחשבה פוסלת בהם בשני, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה אילו לשלשה אף אילו שלשה.

(ח) אני אדינֶינו דין אחר, זבחים נאכלים לשני ימים זבחים נאכלים ליום אחד, מה זבחים הנאכלים לשני ימים אחר זמן אכילתם מחשבה פוסלת בהן בשלישי אף זבחים הנאכלים ליום אחד אחר זמן אכילתם מחשבה פוסלת בהם בשני.

(ט) הין, אם פסלה מחשבה בשלישי שאינו כשר לאכילת כל זבח תפסול מחשבה בשני שהוא כשר לאכילת קדשים קלים?
תלמוד לומר: אם האכל יאכל ביום, לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שתה מחשבה פוסלת בהם בשני.

פרק יג
יכול אין [לי] מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו, חוץ למקומו מנין?
ודין הוא, זמן פוסל ומחיצה פוסלת, מה הזמן מחשבה פוסלת בו אף מחיצה תהא מחשבה פוסלת בה?

(ב) הין, אם פסלה מחשבה בזמן שהזמן נוהגת בבמה, תפסול מחשבה במחיצה שאין מחיצה נוהגת בבמה?
תלמוד לומר: בפרשת קדושים: אם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, שאין תלמוד לומר אלא אם אינו עניין לחוץ זמנו תניהו עניין לחוץ למקומו.
יכול יהו חייבים עליו כרת?
תלמוד לומר: בשלישי עונו ישא. חוץ לזמנו בהכרת ואין חוץ למקומו בהכרת.
יכול השוחט לערלים ולטמאים יהיה בלא ירצה?
תלמוד לומר: אותו, אותו בלא ירצה ואין השוחט לערלים ולטמאים בלא ירצה.

(ג) יכול אין לי בלא ירצה, אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, מנין לנשחט בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, הלן והיוצא, ושקיבלו פסולים וזרקו את דמו, והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמם?
תלמוד לומר: לא ירצה ולא יחשב, לא יאכל.
יכול יהו חייבים עליו כרת?
תלמוד לומר: אותו, הוא ואוכליו, אלו בהכרת ואין הללו בהכרת.

(ד) אתה אומר לכך נאמרו מיעוטים האילו לא ירצה ולא יחשב לא יאכל, או לא נאמרו אלא ללמד שאין עליו חייבים כרת אלא על השלמים בלבד, מניין לרבות כל הקדשים?
תלמוד לומר: וינזרו מקדשי בני ישראל או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים,. מה שלמים מיוחדים הנאכלים לשני ימים, הנאכלים ליום אחד מנין?
תלמוד לומר: בשר, ששיריו נאכלים, עולה שאין שיריה נאכלים מנין?
תלמוד לומר: זבח מיני זבחים, העופות והמנחות שאין מיני זבחים עד שאתה מרבה להביא לוג שמן של מצורע מנין?
תלמוד לומר: אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל, לרבות את כולן.

(ה) אחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינן כשלמים, למה נאמרו שלמים מעתה, אלא מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירים בין לאדם בין למזבח אף איני מרבה אלא את כל שיש לו מתירים בין לאדם בין למזבח, כגון חטאת העוף שיש לה מתירים לאדם ואין לה מתירים למזבח, וכגון עולת העוף שיש לה מתירים למזבח ואין לה מתירים לאדם, וכגון פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיש להם מתירים למזבח ואין להם מתירים לאדם.
את מה אני מוציא?
את הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח ומנחת נסכים [והדם] שאין להם מתירים לא לאדם ולא למזבח.

רבי שמעון אומר:
מה שלמים המיוחדים שהם על המזבח החיצון, יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאינן על מזבח החיצון.

(ו) רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי:
פיגל בנעשה מהם בחוץ פיגל, בנעשה מהם בפנים לא פיגל, כיצד?
שחט וקיבל על מנת לזרוק את הדם למחר לא פיגל שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים.

(ז) זרק את הדם על מנת לשפוך שירי הדם ולהקטיר אימוריו למחר לא פיגל שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.

(ח) אבל שחט וקיבל על מנת לשפוך שירי הדם ולהקטיר אימוריו למחר פיגל שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

(ט) הנפש -
לא הצבור.

האוכלת -
ולא המאכלת, האוכלת כדי אכילת כזית.

עונה תשא -
עונו ישא לגזירה שוה, מה עונו ישא האמור להלן כרת אף כאן כרת.

פרשה ט
[ז, יט]
יכול יהא טמא מטמא בשר הקודם במשא?!
ודין הוא, ומה אם אפר חטאת שאין טבול יום מטמא במגע הטמא מטמא במשא, בשר הקודש שטבול יום מטמא במגע אינו דין שיהא טמא מטמא במשא?
תלמוד לומר: אשר יגע, במגעו מטמא ואינו מטמא במשא.

(ב) אין לי אלא טמאות הקלות, טמאות החמורות טמא מת ובועל נידה וכל המטמאים את האדם מנין?
תלמוד לומר: בכל טמא, בכל טמא אפילו במחוסר כפורים.

אמר ר' יוסי:
מנין לרביעי בקודש שהוא פסול?
ודין הוא, ומה אם מחוסר כפורים שאינו פוסל בתרומה פוסל בקודש, שלישי שפוסל בתרומה אינו דין שיפסל בקודש?!
למדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מקל וחומר.

(ג) לא יאכל באש ישרף -
שיכול אין לי טעון שריפה אלא הטמא והנותר של שלמים וחטאת שנכנס מדמה לפנים, מנין לרבות את כל הנותרים?
תלמוד לומר: אם יותר מבשר המילואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת [את הנותר] באש, שאין תלמוד לומר את הנותר אלא זה בנין אב, כל שנותר טעון שריפה.

(ד) אין לי אלא נותר, מנין לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים והלן והיוצא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקיבלו פסולים וזרקו את דמו, והניתנים למטה שנתנן למעלה והניתנים למעלה שנתנן למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן (וחטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי)?
תלמוד לומר: לא יאכל כי קודש, כל שהוא קודש טעון שריפה.

(ה) יכול אף שמתו ושהפילו ונשחטו בחוץ ישרפו?
תלמוד לומר: הוא.

רבי יהודה אומר:
יכול [אף] חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו?
תלמוד לומר: הוא.

(ו) והבשר -
לרבות בשר הפנימי שיהא מותר, שהיה בדין, הואיל והטמא פסול והיוצא פסול, מה הטמא אם נטמא מקצתו כולו פסול אף היוצא אם יוצא מקצתו יהא כולו פסול?
תלמוד לומר: והבשר לרבות בשר הפנימי שהוא מותר.

(ז) מיכן אמרו:
אבר שיצא חוץ לחומה בפסחים, חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק ומתירו מן הפרק וחותך, ובמוקדשים גורר כל מקום שהוא יוצא, שאין בו שבירת עצם.

כל טהור יאכל בשר -
מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוהיך והבשר תאכל.
יכול לא יאכלו אלא בעליו, והלא קל וחומר הוא לפסח, לכך נאמר: כל טהור יאכל בשר.

[ז, כ]
(ח) יכול יהיו חייבים עליו משום טומאה בין לפני זריקת דמים ובין לאחר זריקת דמים?
תלמוד לומר: כל טהור יאכל בשר, והנפש אשר תאכל בשר, [בשר] המותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, לפני זריקת דמים הואיל ואינו מותר לטהורים לא יהו חייבין עליו משום טומאה.
אתה אומר לכך נאמר, או אינו נאמר אלא הנאכל לטהורים חייבים עליו משום טומאה, יצא או לן לאחר זריקת דמים הואיל ואינו נאכל לטהורים לא יהו חייבים עליו משום טומאה? תלמוד לומר: אשר לה' לרבות את היוצא ואת הלן.

(ט) [או] יכול שאני מרבה את הפיגול ואת בעל מום?
תלמוד לומר: מהשלמים, מיעט.
מה ראית לרבות את היוצא ואת הלן ולהוציא את הפיגול ואת בעל מום?
אחר שריבה הכתוב מיעט, מרבה אני את היוצא ואת הלן שהיתה להם שעת הכושר, ומוציא אני את הפיגול ואת בעל מום שלא הייתה להם שעת הכושר.

(י) אם תאמר נטמא לפני זריקת דמים מפני מה אין חייבים עליו משום טומאה?
מפני שהציץ מרצה עליו.

פרק יד
רבי יהושע אומר:
הפסח שבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות נידות ויולדות יכול יהו חייבים?
תלמוד לומר: כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר, הנשחט לטהורים חייבים עליו משום טומאה הנשחט לטמאים אין חייבים עליו משום טומאה.

(ב) רבי אליעזר אומר:
דחקו ונכנסו לעזרה יכול יהו חייבים?
תלמוד לומר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בשעה שטמא נפש חייב זבים ומצורעים חייבים ובשעה שאין טמא נפש חייב אין זבים ומצורעים חייבים.

(ג) וטומאתו עליו -
טומאת הגוף, [או] יכול טומאת בשר?
תלמוד לומר: וטומאתו עליו טומאתו טומאתו לגזירה שוה, מה וטומאתו עליו אמור להלן בטומאת הגוף מדבר ולא דיבר בטומאת בשר אף וטומאתו עליו האמור כאן בטומאת הגוף מדבר ולא בטומאת בשר.

(ד) רבי אומר:
ואכל וטומאתי עליו - בטומאת הגוף דיבר ולא דיבר בטומאת בשר.

(ה) רבי חייא אומר:
נאמרו קדשים לשון רבים ונאמר טומאה לשון יחיד, והא מה אני מקיים וטומאתו עליו בטומאת הגוף דיבר ולא בטומאת בשר.

(ו) אחרים אומרים:
לא דבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו, יצא בשר שאין הטומאה פורשת ממנו.

(ז) ונכרתה הנפש -
לא הצבור.

ההוא -
לא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעה.

מעמיה -
ועמה בשלום.

פרק טו
[ז, כא]
יכול יהא טמא מטמא את הטהור לקדש במשא?
תלמוד לומר: כי תגע במגע מטמא ואין מטמא במשא.

(ב) בכל טמא -
ואפילו טומאת מת.

בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא -
אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות, שאילו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות הייתי אומר על הקלות יהא חייב על טומאת הגוף, אבל לא על טומאת בשר ועל החמורות יהיה חייב על טומאת הגוף ועל טומאת בשר, צריך לומר חמורות.
אילו נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהיה חייב ועל הקלות יהא פטור, צריך לומר קלות וצריך לומר חמורות.

(ג) ואכל מבשר זבח שלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה -
מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר: והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, שיכול אין לי חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד, מניין לרבות כל הקדשים?
תלמוד לומר: אמֹר אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקודשים, או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים מה שלמים מיוחדים הנאכלים לשני ימים, הנאכלים ליום אחד מנין?
תלמוד לומר: בשר, ששיריו נאכלים, עולה שאין שיריה נאכלים מנין?
תלמוד לומר: זבח, מיני זבחים, העופות והמנחות שאינן מיני זבחים עד שאתה מרבה לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר: אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים.

(ד) יכול לא יהו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים עליו משום פיגול?!
ודין הוא, מה אם פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירים, טומאה בשתי ידיעות ועולה ויורד והותרה מכללה אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין, ומנין הקומץ והלבונה והקטרת מנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח מנחת נסכים?
תלמוד לומר: אל הקדשים אשר יקדישו, לרבות את כולם.

(ה) יכול יהו חייבים עליו מיד?
תלמוד לומר: אשר יקרב.

אמר רבי אלעזר:
וכי יש נוגע חייב, אם כן למה נאמר: אשר יקרב?
עד שיוכשר ליקרב, את שיש לו מתירים עד שיקרבו מתיריו, את שאין לו מתירין עד שיקדש בכלי.

(ו) אחר שריבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה?
פרט לדם.

רבי שמעון אומר:
מה שלמים מיוחדים שהם ראוים לאכילה, יצאו עצים ולבונה וקטורת שאינן ראויים לאכילה.

(ז) אתה אומר לכך בא הכתוב לחלוק בין טומאות לטומאות. או לא בא אלא לחלק בין קדשים לקדשים, לומר על הקדשים קלים חייבים עליהם לאחר זריקת דמים [ועל קדשי קדשים חייבין בין לפני זריקת דמים ובין לאחר זריקת דמים]?
תלמוד לומר: ואכל בשר ואכל זבח ואכל שלמים.

ונכרתה הנפש -
לא הצבור.

ההוא -
ולא אנוסה לא שוגגת ולא מוטעה.

מעמיה -
ועמיה שלום.

פרשה י
[ז, כג]
בני ישראל -
מוזהרים על החלב, ואין הגוים מוזהרים על החלב.
והלא דין הוא, ומה אבר מן החי שאין חייבים עליו כרת איסורו נוהג בבני נח כישראל, חלב שאין חייבים עליו כרת אינו דין שיהא איסורו נוהג בבני נח כישראל?
תלמוד לומר: [בני ישראל, בני ישראל מוזהרין על החלב ואין הגויים מוזהרין על החלב.

(ב) או בני ישראל], אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות הגרים והעבדים?
תלמוד לומר: כי כל אוכל.

חלב שור וכשב ועז לא תאכלו -
פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.

(ג) והלא דין הוא, ומה אם הדם שאין חייבים עליו משום פיגול נותר וטמא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, חלב שחייבים עליו משום פיגול ונותר טמא אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות?
תלמוד לומר: חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.

(ד) אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים, מנין לרבות את הכלאים?
תלמוד לומר: כשב ועז דברי ר' עקיבא.
ואם נפשך לומר מן הבהמה, לרבות את הכלאים.
שיכול כל שהיה בכלל עונש יהא בכלל אזהרה, כוי ופחות מכזית שלא היו בכלל עונש לא יהו בכלל אזהרה?
תלמוד לומר: כל חלב.

[ז, כד]
(ה) וחלב נבילה וחלב טריפה -
בנבלת בהמה טהורה הכתוב מדבר, [או] יכול [אף] בנבלת בהמה טמאה במשמע?!
ודין הוא, טיהר מכלל חלב וטהר מכלל שחוטה, מה מצינו שטיהר מכלל נבילה בטהרה, כך לא טיהר מכלל חלב אלא בטהורה.

[או כלך לדרך זו:
טיהר מכלל חלב וטיהר מכלל נבלה, מה מצינו שטיהר מכלל נבלה בטמאה, כך לא טיהר מכלל חלב אלא בטמאה], כשאתה בא לדרך זו אין כאן אלא בהמה טהורה, וכשאתה בא לדרך זו אין כאן אלא בהמה טמאה?
תלמוד לומר: טריפה, יצאת בהמה טמאה שאין לה טריפה.

(ו) המשמע מוציא את בהמה טמאה שאין לה טריפה ומביא חיה טהורה שיש לה טריפה? תלמוד לומר: לא תאכלוהו, חלב שהוא אסור באכילה טיהרתי, יצא חלב חיה טהורה שהוא מותר באכילה.

(ז) [לא תאכלוהו -
יכול לא יאכילנו לאחרים תלמוד לומר ואכל, מאכילו אתה לאחרים.
או ואכל , יכול חלב שיהא מותר בהנאה יהא טהור, חלב שור הנסקל ועגלה ערופה שהוא אסור בהנאה לא יהיה טהור?
תלמוד לומר: כל חלב].

(ח) יעשה מלאכה -
מה תלמוד לומר לכל מלאכה?
ר' יוסי הגלילי אומר:
יכול למלאכת הקודש יהא מותר למלאכת חולין לא יהא מותר?
תלמוד לומר: לכל מלאכה.

ר' עקיבא אומר:
יכול למלאכת חולין יהא טהור למלאכת הקדש לא יהא טהור?
תלמוד לומר: לכל מלאכה.

[ז, כה]
(ט) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' -
אין לי אלא חלב תמימים שהן כשרים ליקרב, חלב בעלי מומין מנין?
תלמוד לומר: מן הבהמה, חלב חולין מנין?
תלמוד לומר: כי כל אוכל חלב, אם כן למה נאמר אשר יקריב ממנה אשה לה'?!
חלב שכמותו כשר לקרב אמרתי, יצא חלב דפנות שאין כשר לקרב.

(י) ונכרתה הנפש -
ולא צבור.

הנפש -
להביא את השותה.

האוכלת -
ולא המאכלת.

אוכלת -
כדי אכילת כזית.

מעמיה -
ועמה שלום.

[ז, כו]
(יא) וכל דם לא תאכלו -
יכול [אף] דם מהלכי שתים דם שרצים דם ביצים דם חגבים ודם דגים הכל בכלל?
תלמוד לומר: לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה ויש בהם טומאה חמורה ויש בהם איסור ויש בהם היתר והם מין בשר, יצא דם מהלכי שתים שאין בו טומאה קלה דם שרצים שאין בו טומאה חמורה, דם ביצים שאנין מין בשר, דם דגים ודם חגבים שכולו היתר.

לעוף ולבהמה -
מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה שאין בה כלאים?
תלמוד לומר: ולבהמה.
או מה בהמה שאין בה באם על הבן אף עוף שאינו באם על הבן?
תלמוד לומר: ולעוף.

פרשה יא
[ז, כח]
בני ישראל -
מניפים, ואין הגוים מניפים.
וכי איזו מידה מרובה מידת סמיכה או מידת תנופה?
מרובה מידת סמיכה ממידת תנופה, שהסמיכה נוהגת בכל החוברים ואין התנופה נוהגת בכל החוברים, אם מיעטתים מסמיכה מרובה לא אמעטם מתנופה מועטת?!
אתה אומר בצד זה נתרבת סמיכה ונתמעטת תנופה, או בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטת סמיכה, שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים, אם מיעטתים מסמיכה מועטה אמעטם מתנופה מרובה, הא מפני שיש בסמיכה שאין בתנופה ובתנופה שאין בסמיכה צריך לומר בני ישראל, בני ישראל מניפים ואין הגויים מניפים.

(ב) בני ישראל -
מניפים ואין בנות ישראל מניפות.

אמר רבי יוסי:
אם מצינו שלא חלק הכתוב בין קרבנות גויים לקרבנות נשים לסמיכה, כך לא נחלוק ביו קרבנות גויים לקרבנות נשים לתנופה, מה לי לא חלק בין קרבנות גויים לקרבנות נשים לסמיכה, שאין הסמיכה אלא בבעלים [לא] נחלוק בין קרבנות גויים לקרבנות נשים לתנופה שהרי התנופה בכהן ומה תלמוד לומר: בני ישראל?
בני ישראל מניפים ואין בנות ישראל מניפות.

(ג) אי בני ישראל אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות הגרים העבדים?
תלמוד לומר המקריב, או אינו אומר המקריב אלא זה כוהן המקריב, כשהוא אומר ידיו תביאנה, לרבות ידי בעלים, הא כיצד?
כהן מניח ידו תחת יד בעלים.

(ד) יכול כל הקרבנות כולן יטענו תנופה?
תלמוד לומר: זבח, יצאו עופות ומנחות שאינן זבחים.

(ה) אוציא עופות ומנחות שאינן זבחים ולא אוציא את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שהם זבחים?
תלמוד לומר: מזבח, לא כל זבחים.

(ו) אוציא הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאין טעונים סמיכה ולא אוציא חטאת ואשם שהם טעונים סמיכה?
תלמור לומר: שלמיו,
אוציא את כל אשמות ולא אוציא אשם מצורע?
ודין הוא, ומה אם שלמי יחיד שאין טעונים תנופה חיים טעונים תנופה שחוטים אשם מצורע שטעון תנופה חי אינו דין שיטעון תנופה שחוט?
תלמוד לומר: שלמיו, לא אשם מצורע.

(ז) [כשהוא אומר שלמיו לרבות זבחי שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח שיטענו תנופה שחוטים], כשהוא אומר: מזבחי שלמיכם, לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.

(ח) והלא דין הוא, ומה אם שלמי יחיד שאין טעונים תנופה חיים טעונים תנופה שחוטים, זבחי שלמי צבור שטעונים תנופה חיים אינו דין שיטענו תנופה שחוטים, אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה חי ואינו טעון תנופה שחוט.

(ט) אף אתה אל תתמה על זבחי שלמי צבור שאף על פי שטעונים תנופה חיים לא יטענו תנופה שחוטים, כשהוא אומר: מזבחי שלמיכם לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופות שחוטים.

[ז, ל]
(י) יכול כל הזבח כולו יטעון תנופה?
תלמוד לומר: חלב, אין לי אלא חלב, מנין לרבות את החזה?
תלמוד לומר: חלב.

חזה –
אין לי חלב [ו]החזה, כשהוא אומר יביא לרבות את האליה.

מאשי ה' -
לרבות שתי הכליות.

יביאנו -
לרבות יותרת הכבד.

(יא) למדנו שהן טעונים תנופה כולן, מנין שיטעננו הרמה?
תלמוד לומר: שוק [התרומה], אין לי אלא שוק מנין לרבות את כולן?
תלמוד לומר: וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה, שאין תלמוד לומר אשר הונף ואש הורם,אלא זה בנין אב כל שהור טעון תנופה טעון הרמה.

פרק טז
או אינו מביא אלא כיוצא בזה, מה זה מיוחד איל קשה בן שתי שנים וטעון לחם אף אין לי אלא איל קשה בין שתי שנים וטעון לחם, מנין [ל]קשה ואין טעון לחם רך וטעון לחם רך ואינו טעון לחם עד שאתה מרבה בבקר בכבשים ובעזים מנין?
תלמוד לומר: כי תרומה היא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיכם תרומתם לה' לרבות את כולן.

(ב) נטמאו כולם ונשתייר אחת מהם מנין שיטען תנופה?
תלמוד לומר: החזה להניף אותו, אפילו כוליא אחת.

תנופה -
ולא תנופות.

(ג) לפני ה' -
במזרח, כיצד הוא עושה?
נותן את החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה מהם ושתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהם, אם יש שם לחם נותן את הלחם למעלן, מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר: אשר הונף ואשר הורם.
ותנופה הייתה במזרח והגשה במערב, ותנופות קודמות להגשות.

[ז, לא]
(ד) מנין שאין אהרן ובניו זכאים בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים.
תלמוד לומר: והקטיר הכהן את החלב המזבחה ואחר כך והיה החזה לאהרן ולבניו.

(ה) נטמאו אימורים או אבדו, יכול לא יהו אהרן ובניו זכאים בחזה ושוק?
תלמוד לומר: והיה
וכן הוא אומר בבני עלי: גם בטרם יקטירון את החלב [ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל] כי אם חי, ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ויאמר לו כי אתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה].

מה נאמר בהם?
ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד את פני ה', כי נאצו האנשים את מנחת ה'.

[ז, לב]
(ו) שוק [הימין] -
למדנו לשוק שינהוג בשל ימין, זרוע חולין מנין?
תלמוד לומר: תתנו.
זרוע מוקדשים מנין?
תלמוד לומר: תרומה.

מזבחי שלמיכם -
זהו שאמרנו לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.

[ז, לג]
(ז) מנין לטמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. שאינו חולק בבשר?
תלמוד לומר: המקריב את דם השלמים.

(ח) אבא שאול אומר:
מנין לטהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר?
תלמוד לומר: ואת החלב מבני אהרן [לו תהיה שוק הימין למנה].

(ט) רבי שמעון אומר:
כל מי שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.

אמר ר' שמעון: לא זו בלבד אלא מנין היציקות והבלילות [הפתיתות והמליחות] והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות וההקבלות וההזאות והשקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע ונשיאות כפים בין בפנים ובין בחוץ?
תלמוד לומר: מבני אהרן, כל עבודה שהיא מסורה לבני אהרן. [לו תהיה שוק הימין למנה, בחלק].

(י) וכן היה רבי שמעון אומר:
הרי הוא אומר: מי גם בכם ויסגור דלתיים [ולא תאירו מזבחי חינם אין לי חפץ בכם] אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם, שני דברים המשמשים את הגוף אין נמנעים מלעשותם ואין נוטלים עליהם שכר, אדם אומר לחבירו הדליק לי את הנר הזה והגף את הדלת אחריך, אין נמנעים לעשותם ואין נוטלים עליהם שכר.
[והרי הדברים קל וחומר, ומה אם דברים שאין נוטלין עליהם שכר] לא עשיתם עמי חנם, על אחת כמה וכמה דברי שנוטלים עליהם שכר.

פרק יז
רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר:
בא טבול יום ואמר לכהן תן לי מן המנחה שאוכל.
אמר לו: ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שהורע כוחך במנחתך אינו דין שידחך ממנחת ישראל?!
אמר לו: מה לי דחיתני מחטאת ישראל שהרי יפה כוחך בחטאתך תדחני ממנחת ישראל שהרי הורע כוחך במנחתך.
אמר לו לכהן המקריב אותה: לו תהיה, בוא הקרב ואכול.

(ב) אמר לו: ואם לאו תן לי מן החטאת [שאוכל].
אמר לו: ומה במקום שהורע כוחי במנחתי דחיתיך ממנחת ישראל, מקום שיפה כוחי בחטאתי אינו דין שאדחך מחטאת ישראל?
אמר לו: מה לי דחיתני ממנחת ישראל שהרי הורע כוחי במנחתי, תדחיני מחטאת ישראל שהרי יפה כוחי בחטאתי.
אמר לו הכהן המחטא אותה: יאכלנה בא חטא ואכול.

(ג) אמר לו: ואם לאו תן לי החזה ושוק של שלמים ואוכל.
אמר לו: ומה אם במקום שיפה כוחך בקדשי קדשים שכולן שלך דחיתיך מהם, מקום שהורע כוחך בקדשים קלים שאין לך בהן אלא חזה ושוק אינו דין שידחך מהם?!
אמר לו: מה לי דחיתני מקדשי הקדשים שכולן שלי שהרי הורע כוחי בהן לאכילת נשי ועבדיי, תדיחני מקדשים קלים שהרי יפה כחי בהם לאכילת נשי ועבדיי.
אמר לו הכהן הזורק דם השלמים: לו יהיה, בו וזרוק ואכול.

(ד) יצא טבול יום בקוליו וחומריו על ראשו אונן מימינו ומחוסר כפורים משמאלו.

[ז, לד]
(ה) חזה -
זה חזה.

התנופה -
זו תנופת הסל.

שוק -
זה שוק.

התרומה -
זו תרומת תודה.

לקחתי מאת בני ישראל -
ראוים היו לישראל וכשנתחייבו ניטלו מהם ונתנו לכהנים.
יכול כשם שנתחייבו וניטלו מהם כך אם זכו יתננו להם?
תלמוד לומר: ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחוק עולם, נתונים לכהן מתנה לעולם.

(ו) יכול אף הקדשים יהו חייבים במתנות?!
ודין הוא, ומה אם חולין שאין חייבים במתנות בחזה ושוק וחייבים במתנות, קדשים שהן חייבין בחזה ושוק אינו דין שיהו חייבים במתנות?
תלמוד לומר: ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו, אין לך אלא מה שאמור בענין.

מאת בני ישראל -
מרצון ישראל.

פרק יח
[ז, לה]
זאת משחת אהרן ומשחת בניו -
אמר ר' שמעון:
יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה?
תלמוד לומר: משחת אהרן זאת, ומשחת בניו זאת, כדיי אהרן לעצמו וכדיי בניו לעצמם.

רבי יהודה אומר:
יכול יהו אהרן ובניו צריכים שמן המשחה לעתיד לבא?
תלמוד לומר: משחת אהרן זאת ומשחת בניו [זאת, כדיי אהרן לעצמו וכדיי בניו לעצמם].
הא מה אני מקיים אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ?
זה אהרן ודוד.

מאישי ה' -
מלמד שאף האישים סייעו.

ביום הקרב אותם לה' -
מלמד שאף היום סייע.

[ז, לו]
(ב) אשר ציווה ה' להם ביום מושחו אותם -
אמר רבי שמעון:
מנין מפרישין היו ישראל מתנות כהונה מהר סיני ולא זכו להם אהרן ובניו עד שזכו בשמן המשחה?
תלמוד לומר: אשר ציווה ה' לתת להם ביום משחו אותם.

מאת בני ישראל -
מרצון ישראל.

חוקת עולם -
לבית עולמים.

לדורותם -
שינהוג הדבר לדורות.

[ז, לז]
(ג) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים -
מה מילואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.

(ד) אי מה מילואים קרבן צבור אף אין לי אלא קרבן צבור, קרבן יחיד מנין?
תלמוד לומר: ולאשם, [אי] מה אשם קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד, קרבן צבור מנין?
תלמוד לומר: ולמלואים.

[ה] [כ]שתמצי לומר לעולה, לעולת יחיד ולעולת צבור.

למנחה -
למנחת יחיד ולמנחת צבור.

ולחטאת
לחטאת יחיד ולחטאת צבור.

ולזבח השלמים -
לזבחי שלמי יחיד ולזבחי שלמי צבור.

[ז, לח]
(ו) אשר ציווה ה' את משה בהר סיני -
זה הבכור והמעשר והפסח, לרבות את כולן שכולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

(ז) אשר ציווה ה' אל משה בהר סיני ביום צותו -
למדנו לכל הקרבנות שאין כשירים אלא ביום.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
הרי הוא אומר: ויקח משה חצי הדם וישם באגנות למדנו לעולת סיני שהיא טעונה כלי.

(ח) ומנין לעולת הדורות שתיטען כלי?
תלמוד לומר: עולת תמיד לדורותיכם עולת תמיד העשויה בהר סיני הקיש עולת הדורות לעולת הר סיני, מה עולת הר סיני טעונה כלי אף עולת הדורות תטען כלי.

(ט) אין לי אלא עולה, מנין לרבות את כולם?
תלמוד לומר: זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח שלמים [אשר ציווה ה' את משה בהר סיני וגו'], למדנו לרבות את כולם שכולם טעונים כלי.

(י) אשר ציווה ה' את משה וגו' -
לדנו לדברות מדבר סיני שלא נאמרו אלא ביום,ומנין לדברות הר סיני שלא נאמרו אלא ביום?
תלמוד לומר:אלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני.
ומנין לדברות אהל מועד שלא נאמרו אלא ביום?
תמוד לומר: וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, הקיש דברות אהל מועד לדברות מדבר סיני, מה דברות מדבר סיני ביום אף דברות אהל מועד ביום.

סליק דיבורא