{ב} דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו'. כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו' לאמר?

ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם שאמרו (תו''כ) בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין עכו''ם מטמאין בזיבה. לזה אמר דברו פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו''ם.

ישראל זב מטמא משכב ומושב,

ואין העכו''ם זב מטמא משכב ומושב.

ואמר ואמרתם פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (תבא כו יד) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו''ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג:).

איש איש כי יהיה זב וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר איש איש?

ואולי שיודיע מה שאמרו ז''ל במדרש (תדב''א פט''ו):

ראה אדם קרי שחייב טבילה, ואמר מי רואה אותי אין בכך כלום, שוב ראה פעם ב', אמר מי רואה אותי, פעם ג', עבר על מה שכתוב פעמים שלש עם גבר, הוא נעשה זב וכו' ע''כ.

זה הוא שרמז באומרו איש איש, פירוש פעם ראשונה איש, על דרך אומרו (תצא כג יא) איש כי לא יהיה טהור מקרה לילה, ואמר פעם ב', איש לרמוז על פעם ב' אם חזר בו מוטב אם לאו יהיה זב גמור ויטבול לטומאה חמורה.

זובו טמא הוא. רז''ל דרשו בתורת כהנים על זה הדרך זובו הוא טמא, למד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא: הזב שהוא גרם לו טומאה טמא, הזוב שהוא גורם טומאה אינו דין וכו'?! שעיר המשתלח יוכיח וכו' שהוא טהור ומטמא?

תלמוד לומר: זובו הוא טמא.

ודרשו עוד על זה הדרך הוא טמא ואין דם היוצא מהאמה טמא, פירוש שהייתי דן קל וחומר מֵרוֹקוֹ ומה רוק שהוא יוצא ממקום טהרה טמא, דם שיוצא ממקום טומאה אין דין וכו'?! תלמוד לומר: הוא וכדרך שדן התנא שם כשרצה להצריך ריבוי למי רגלים שמטמאים, ודן קל וחומר מרוקו וסתר לה מדם היוצא?

תלמוד לומר: וזאת לרבות מי רגלים.

ובפרשת דם נדה (נדה נו.) הקשו:

ומה ראית לרבות מי רגלים ולמעט דם היוצא?

ואמר ר' שמעון: מרבה אני מי רגלים לטומאה דדומה לרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, מה שאין כן הדם, ע''כ.

וקשה אם כן לא לכתוב אלא ריבוי וזאת ואני יושב ודן ריבוי זה למה, הלא בין מי רגלים בין דם היוצא באים בקל וחומר מרוקו, ומכח זה הייתי מכריח לומר שלא לדון קל וחומר, ונאמר שבא הכתוב לסתור קל וחומר שתחייבך לרבות מי רגלים ודם היוצא ולא ריבה אלא אחד מהם, ולידע איזה מהם הוא המתרבה ידון בדומה לרוק שמתעגל וכו' כדברי ר' שמעון, ולא היה צריך לכתוב מיעוט הוא?

ואין לדחות שאז הייתי אומר שבא ריבוי וזאת לדם היוצא הגם שאינו מתעגל וכו', אבל מי רגלים אתי בקל וחומר, זה טעות, כי כשאנו באים לדון בקל וחומר מהרוק שאינו יוצא ממקום טומאה, אנו דנין מי רגלים ודם היוצא כאחד בקל וחומר, שהרי הם שוים בצד החמור שיצאו ממקום טומאה, ולא צריך ריבוי לדם, אם לא שתאמר דאתא קרא לסתור לקל וחומר, ותמצא שגם התנא שגמר מיעוט הדם ממיעוט הוא כשבא ללמוד מי רגלים מקל וחומר דרוקו דחה. דם היוצא יוכיח שאינו נלמד בקל וחומר ולא דחה פירכא זו, מה לדם היוצא שאינו מתעגל וכו'. ומעתה כשלא יהיה אלא ריבוי וזאת תתחייב מעצמך לומר, שהתורה מנעתך מלדון קל וחומר זה כדי שלא תדון הכל, ואני יודע כי מה שבא לטהר הוא דם היוצא. ומכח זה בניתי מקום לפרש שנתכוון הכתוב בייתור תיבת הוא, לומר כי אין גופו של זב לבד הוא המטמא את בעליו, אלא הוא סימן אשר יעשה ה' בטמא לצד מעשיו הרעים.

והודיע ה' כי אדם שיהיה בו סימן זה הוא לו לסימן, כי איש טמא הוא. ותיבת הוא שאמר הכתוב חוזרת אל האדם שטמא הוא. ולזה יצו ה' משפט האדם שהוא עצמו אב הטומאה, לטמא אדם וכלים, והגם דהתנא דרשה למיעוט דם, זה היה קודם דרשת וזאת ואחר דרשת וזאת נחזור לדון ולדרוש. והרבה פעמים דורש בתורת כהנים בדרך זה, וכאן הניח מקום לדורשי תורה.

{ג} טומאתו בזובו. בתורת כהנים אמרו:

טומאתו בזובו למעט שאינו מטמא באודם ע''כ.

פירוש וזולת מיעוט זה הגם שאמר קרא זובו טמא הוא ודרשו בתורת כהנים שבא למעט אודם היוצא שאינו מטמא, לא דרשו כן אלא לצד שאחר האמת מיעט הכתוב שאינו מטמא הזב באודם, אבל אם לא היה מיעט טומאת האודם אז היה נכלל גם האודם בכלל אומרו זובו טמא, כי שניהם נקראים זובו, ולא היינו יכולין למעט האודם, והיינו מוכרחין לפרש מיעוט הוא על טומאת הזב שאינו מטמא באודם, ולא היה לנו מקום למעט דם היוצא שאינו מטמא, והוה אתי בקל וחומר מרוקו כאמור שם. או היינו מתחכמים למעטו ממה שיוצרך לריבוי וזאת, כמו שכתבנו למעלה.

טומאתו היא. בתורת כהנים דרשו:

ומה הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן, זבה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן?

תלמוד לומר טומאתו היא.

פירוש שלא היה צריך לומר טומאתו, אלא בא למעט זבה, טומאתו ולא טומאתה. ולא מתיבת היא ממעט הזבה כדברי בעל קרבן אהרן, כי כשנבא לדייק ממשמעות מיעוט המתדייק מתיבת היא יהיה המיעוט בטומאה ולא בנטמא והבן.

ומה שיש לפרש בברייתא זו שהצריך למעט זבה שלא תטמא בלובן שלא תדון בקל וחומר מזב, ובראש ברייתא זו ממעט הזב שלא יטמא באודם שלא ידון בקל וחומר מזבה, והם ב' קל וחומר הסותרים זה את זה. כבר הארכתי בפרשה זו בפסוק והזה על המטהר, ולדרך שכתבתי שם יתיישבו גם כן דבריהם ז''ל במקום זה, כי יש בנדה חומרא שדמה מטמא לח ויבש, (נדה נד:) מה שאין כן זובו של זב שאינו מטמא אלא לח, גם מטמא משכב ומושב בראיה אחת, מה שאין כן הזב, ולזה יש להגדיל טומאת הדם. ויש חומרא בזב שאינו צריך ימים אלא ראיות, וגם שסופר שבעה לב' ראיות מה שאין כן הזבה. ואם כן יש צדדים להגדיל טומאת הלובן, וחש הכתוב למי שיגדל בעיניו חומרא זו לדון קל וחומר בדרך זה, ולמי שיגדל בעיניו חומרא זו שידון בדרך זה, והבן. וטעם אומרו תיבת היא, נראה שחש הכתוב שיאמר האומר לא מיעט הכתוב לובן בזבה, אלא למעט שלא יטמא בחומרות האודם, דהיינו לטמא משכב ומושב בראיה אחת, שלא לומר דון מינה ואוקי באתרא, אבל לטמא בטומאתו של זב עדיין אני אומר שכן הוא?

תלמוד לומר: מיעוט ב' היא, פירוש שהמיעוט בא על מציאות עצמה של טומאת הזב, שאינה אלא בו. ושיעור הדברים הם על זה הדרך טומאה זו כמשפט אשר בו היא דהיינו שמטמאים בב' וג' ראיות אינה אלא בזב, כמובן מאומרו טומאתו ולא של זבה.

{יח} ורחצו במים. טעם זכרון רחיצתו, אז''ל (תו''כ) להשוות לה משפט רחיצתה לכל התנאים הרמוזים בדין רחיצתו. ואם תאמר אם לזה נתכוון הפסוק לא היה צריך, והיינו לומדים כן מאומרו ואשה בתוספת ו' מוסיף על ענין ראשון, להשוות משפט שניהם וליתן את האמור העליון בתחתון, כמו שדרשו בתורת כהנים בפרשת ויקרא כל אותם דינים שכתוב בהם וא''ו בתחלה, ולפי מה שדרשו רז''ל בתורת כהנים וא''ו ואשה לרבות קטנה בת ג' שנים ויום אחד, לפי זה אם לא אמר ורחצו היינו דורשים הוא''ו למשפטי הרחיצה, ולא ידעי טומאה קטנה בת ג' שנים ויום אחד. וזולת דבריהם היה נראה לומר לפי מה שאמרו (בתו''כ) בפסוק אשר תצא ממנו שכבת זרע עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו, אבל אם לא יצתה הגם שהרגיש אוחז באמה ובולע התרומה, מה שאין כן האשה שטמאה אפילו בנגעית שכבת זרע במסתריה, לזה אמר ורחצו לומר שאין משוה שניהם אלא ברחיצה, לא במשפט הטומאה.

ומעתה אנו מפרשים אומרו ואשה בוא''ו כי גם האשה לפעמים יש בה משפט שוה לאיש, שאינה טמאה במסתריה, לרבנן אם בא עליה שלא כדרכה, ולרבי יהודה ביאה ראשונה של כלה (בתו''כ כאן, יבמות לד:), ודייקו לה מתיבת אותה, ומעתה אם לא אמר ורחצו והייתי בא לדון משפטי הרחיצה שבאיש לאשה מוא''ו ואשה, הייתי דן נמי שמטמא באיש אפילו לא יצתה שכבת זרע חוץ ויגמור מהאשה, והייתי מפרש אומרו תצא כי עקירתה ממקומו נקראת יציאה. או על זה הדרך כי תצא לעתיד, פירוש כל שראויה לצאת הגם שלא יצאתה טמא, וכמו שמצינו באשה, לזה אמר ורחצו לגלות לך שלא נתקו בוא''ו של ואשה ליתן האמור של זה בזה.

ואם היה אומר ורחצו בלא וא''ו ואשה, הגם דאיכא תיבת אותה שממנה דורשים מיעוט למר שלא כדרכה ולמר הכלה, אז לא היינו דורשים תיבת אותה בדרך זה, והיינו דורשים אותה לדרשה אחרת. אחר שנתגלה לנו בפירוש בפסוק שמטמא בית סתירה מה לי כלה מה לי וכו', ואדרבה היה מקום לומר אותה לרבות כל סתרים, אבל מאומרו ואשה בוא''ו השוה אותם הכתוב לשאר טומאת סתרים דלא מטמאים. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים ואשה לרבות בת ג' שנים ויום אחד, גילו דעתם שסוברים שתיבת אותה מיוחדת היא לדורשה למיעוט ולא לרבות, ולזה נשארת וא''ו ואשה מיותרת ודרשו לבת ג' שנים ויום אחד.

{כח} ואם טהרה מזובה וספרה וגו'. צריך לדעת גזירת הכתוב באיזה מקום היא, אם הספירה היה לו לומר תספור לה, ואם אחר תטהר לא היה לו לומר ואחר?

ונראה על פי מה שאמרו בתורת כהנים וזה לשונם:

ואם טהרה מזובה, כשתפסוק מזובה ע''כ.

לפי זה תהיה גזירת הכתוכ תיבת מזובה, והכי קאמר ואם טהרה תדע מאיזה זמן תקרא טהרה מזובה מעת נפסקה זובה נקראת טהרה לספור ז' ימים, והוא שאמרו כשתפסוק מזובה והבן. ותמצא שפרש''י בפרק קמא דמגילה (ח) וזה לשונו:

כשתפסוק מזוב' לאלתר תספור שאינה צריכה לטבול קודם,

והוא מכוון למה שכתבתי.

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך ואם טהרה פירוש נסתלק הזוב, שכן הוא משמעות תיבת טהרה ולא תחשוב שבהסתלק הזוב נסתלקה טומאה ממנה, לא כן, שלא נסתלקה אלא טומאת הזוב עצמו, והוא אומרו מזובה אבל לא טומאה מגע זוב, ועודנה טמאה, וצריך לספור ז' נקיים, והוא אומרו וספרה לה וגו' ואחר תטהר מכל.

חסלת פרשת מצורע