{ג} איש איש וגו' אשר ישחט. טעם כפל איש איש?

בזבחים (קח.) דרשו אליבא דרבי שמעון לרבות השוחט להדיוט שחייב, וכאילו אמר איש לאיש, ולא דרשו לרבות שְׁנַיִם ששחטו, משום שאמר הכתוב לאיש ההוא ונכרת האיש ההוא, ודרשו תיבת ההוא אחת למעוטי מוטעה ואנוס ושוגג, ואחד למעט שנים ששחטו, על זה הדרך ההוא ולא הם. וקשה, שבתורת כהנים דרשו למעט שנים ששחטו מדכתיב דם שפך ולא מתיבת ההוא. ויש לומר כי להיות שיש ב' מיעוטים ההוא ושפך ודרשו בתורת כהנים מיעוט אחד לשוגג ואנוס ומוטעה, ומיעוט א' למעט שנים ששחטו. אינו מקפיד הש''ס להמציא מיעוט שנים ששחטו משפך או מההוא, ועיין בפסוק שאחר זה.

אשר ישחט. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם:

אין לי אלא וכו' מנין לשוחט עוף?

תלמוד לומר: או אשר ישחט, והלא דין הוא: ומה שחיטה וכו' מליקה וכו' אינו דין וכו'?

תלמוד לומר: אשר ישחט על השחיטה הוא חייב ואינו חייב על המליקה ע''כ.

משמע כי מתיבת או מרבה שחיטת עוף, ומאשר ישחט ממעט המליקה שהיתה באה בקל וחומר. וקשה מברייתא שהביא במסכת זבחים (קז) מוכח כי רבי ישמעאל דורש מאשר ישחט לרבות שחיטה לעוף, וממה שאמר הכתוב זה הדבר מיעט המליקה שהיתה בא בקל וחומר. וגם לרבי עקיבא שחולק שם עם רבי ישמעאל דורש ריבוי שחיטת העוף מדם יחשב, ומיעוט המליקה מאשר ישחט, כדמוכח מהש''ס שם, ואם כן ברייתא של תורת כהנים לא רבי עקיבא ולא רבי ישמעאל. והנה בהכרח לומר כי ברייתא של תורת כהנים אינה כר' ישמעאל ממה שדרש שם זה הדבר לגזירה שוה מה זה הדבר וכו' אל ראשי המטות וכו' אם כן בהכרח שלא כרבי ישמעאל, גם ממה שלא דרש בתורת כהנים יתור דם יחשב לדרשת רבי ישמעאל לרבות הזורק, אם כן מוכח שדורשה כרבי עקיבא. גם ממה שדרשו בפ' י' או זבח לרבות הדם, כדברי רבי עקיבא בברייתא שהביא בש''ס דזבחים, הרי זה מראה באצבע כי דרשת תנא דתורת כהנים הוא כדרכו של רבי עקיבא, ומעתה תהיה דרשת שחיטת עוף מדם יחשב, ומיעוט מליקה מאשר ישחט. ולמה דורש תנא דתורת כהנים ב' הדרשות מאו אשר ישחט?

ועוד לתנא דתורת כהנים שדורש ב' הדרשות מאו אשר ישחט דם יחשב שאמר הכתוב למה לי?



וראיתי להרמב''ם ז''ל שכתב בפרק י''ח מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו:

שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים, שנאמר אשר ישחט או אשר ישחט אחד ולא שנים ע''כ.

וקשה להרמב''ם ז''ל למה עשה לימוד חדש, ולא רשם הלימוד שהוזכר בברייתא ובתלמוד? ועוד קשה להרמב''ם ז''ל והרי פסוק אשר ישחט אשר ישחט דרשוהו למשפט העוף בין לתנא דתורת כהנים, בין לרבי ישמעאל, בין לרבי עקיבא, שהובא דבריהם בזבחים שכתבנו למעלה. אשר ישחט אצטריך ללמד על העוף, למר לרבות שחייב על שחיטתו, ולמר למעט המליקה, ודין זה פסקו רמב''ם בסוף פרק י''ט מהלכות מעשה הקרבנות.

ועוד קשה למה שכתב הרמב''ם חיוב לשוחט לאיש מפסוק דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, שכתב וזה לשונו:

אף על פי שלא נתכוון לשחוט קדשים אלו לה' הרי זה חייב שנאמר דם יחשב וגו' דם שפך אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך לא כקרבן הרי זה חייב, ע''כ.

והרי הש''ס דורש חיוב שוחט לאיש מאמרו איש איש ועוד דם שפך דרשו בתורת כהנים למעט ב' ששחטו, או למעט אנוס שוגג מוטעה כמו שכתבנו למעלה, ומה מקום לדרוש ממנה שוחט לאיש. והנה דרשה זו אמרוה בזבחים דף ק''ח ע''ב אליבא דרבי יוסי שחולק על רבי שמעון בדרשת איש איש, ולזה יש לומר שבחר הרמב''ם להביא הראיה מיתור דם שפך שהיא יותר חזקה מדרשת איש איש, שאינה דרשה חזקה. והראיה ממה שאמרו במסכת מציעא (לא.) בפסוק העבט תעביטנו שסובר רבי שמעון דברה תורה כלשון בני אדם, וכתבו התוספות שם כי במקום שיש איזה הוכחה הפך דרשה הנשמעת מכפל הדברים, אנו דורשים כפל התיבה ואין אנו אומרים דברה תורה כלשון בני אדם. וכשיש התנגדות לדרשת הכפל אנו אומרים דברה תורה כלשון בני אדם, מעתה אין דרשת כפל איש איש חזקה כדרשת דם שפך שהביא הש''ס אליבא דרבי יוסי, והגם דהש''ס לא קאמר לה אלא אליבא דרבי יוסי, אף על פי כן ממנה נקח לרבי שמעון כי אין הכרח לעשות מחלוקת ביניהם בזה, והגם דהש''ס קאמר לסברת רבי שמעון שדורש שוחט לאיש מאיש איש, זה היה קודם שידע דרשת דם יחשב וגו' דם שפך מה שאין כן אחר דרשה זו הוא דבר השוה לכולם, ולזה כתב הרמב''ם מדרשת דם שפך, אבל קושיתינו הראשונה לדברי רמב''ם במקומה עומדת.

ונראה לומר דסובר רמב''ם כיון שאנו רואים כל כך שינויים בין ברייתא של תורת כהנים וברייתא שהביא הש''ס בזבחים ובין דברי הש''ס גם כן, כמו שכתבנו למעלה, אם כן מוכיחים הדברים שאין להקפיד על שינוי מקום דרשות אלו, ולזה למה שמוכיח רמב''ם מפסוק דם שפך שוחט לאיש דחייב, אם כן אין לנו מנין לדרוש מיעוט שנים, לזה חפש אחר דרשות יתור אשר ישחט שהיא מיותרת ואין אנו דורשים שחיטת עוף אלא מתיבת או, וכמו שדרשו בתורת כהנים שמרבה שחיטה לעוף מאומרו תיבת או לרבות, ולפי זה דרשינן מיעוט מליקה בעוף, מאומרו זה הדבר למעט מליקה בעוף, וכדברי רבי ישמעאל שכתבנו למעלה שדורש מיעוט מליקת עוף מזה הדבר. ולא יקשה לך ממה דקיימא לן (ערובין מו:) הלכה כרבי עקיבא מחברו, כי אין בזה הפך רבי עקיבא בענין הלכה.

{ה} זבחי שלמים לה' וגו'. היה צריך לומר וזבחו אותם זבחי וכו', ואולי שנתכוון האדון להראות חיבת הקודש אשר חבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קרבנות המשתתפים בשולחן אחד יחד בנים ואביהם, והוא אומרו שלמים לה' אותם, וחוזרת תיבת אותם לבני ישראל הזובחים האמורים בתחלת הכתוב לא לנזבחים.

ועל דבר זה לבד תתנתק הנפש מנרתקה ותקום לעבודת האל במסירת נפש, מבלי הרגש להפלגת עריבות הנרגש בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת בטעימת נועם חיבתו, וכל זה קטן הוא להמתחייב לנו עשות לערך המוקדם ממנו יתברך, בבחינת שעשוע חיבובינו ורוממות אשר רומם עם קדושו.

{ח} ואליהם תאמר וגו'. במסכת זבחים (קז.):

תניא: ר' ישמעאל אומר: לעירוב פרשיות, לומר שאף שחוטי חוץ שהעלה בחוץ הגם שאין ראויים לפנים, כגון השוחט בפנים ומעלה בחוץ.

דתניא במשנה תחלת פרק י''ג דזבחים. וליתן כל האמור של זה בזה זולת דברים שריבה הכתוב באחד מהם ומיעט בחבירו. ועיין בדברי רש''י בזבחים.

איש איש וגו'. עיין בפסוק שלפני זה.

מבית ישראל. הוצרך לומר מבית ישראל ולא הספיק במאמר ואליהם שממנו מובן שחוזר להאמורים למעלה מהענין. לצד שאמר איש איש לומר שנים ששחטו כמו שכתבתי בסמוך, וחש הכתוב שיבא הדורש וידרוש לרבות הגוים כמו שדורשים (מנחות עג) באיש איש האמור בנדרים ונדבות (אמור כב יח) שהוא לרבות גוים, לזה הוצרך לומר מבית וגו' דוקא ישראל ולא אומות וממילא נתחייב לדרוש באיש איש כל מה שדרשו ז''ל.

ואחר שהוצרך לומר מבית ישראל חש הכתוב לומר שמיעט הכתוב הגרים?

תלמוד לומר: ומן הגר, והוצרך לרבות כל הריבוים דזולת זה יאמר האומר שלא ריבה אלא מה שהזכיר בכתוב. וגם לדעת ר' יוסי שסובר דברה תורה כלשון בני אדם. אולי שלא אמר כן אלא לצד שיש לו מניעת הדרשה בו לצד מיעוט ההוא. והגם שהקשה הש''ס לר' יוסי דכיון שאינו דורש איש איש שבפסוק ב' גם איש איש שבפסוק א' לא ידרוש, אין הכי נמי אם לא היה הש''ס מוצא דרשות דם שפך היה אומר שדורשה מאיש איש, שכל שאין נגדיות לדרשה לא אמרינן דברה תורה וכו', ועיין בדברי התוספות במציעא דף ל''א ד''ה דברה תורה כלשון בני אדם, שאין סברא לומר, דלית לתנא כמה דרשות שנדרשו בכפל, והגם שהתוספת פרטו הקושיא לרבי שמעון עם כל זה ישנה לכל. ועיקר מחלוקת התנאים היא בסברא בדבר המתנגד לדרשה, שכפי הסברא מטה לומר דברה תורה כלשון בני אדם, ותמצא שגם רבי שמעון מצינו שאמר (ב''מ לא:) דברה תורה כלשון בני אדם, ומצינו לו שדורש הכפל.

{י} ואיש איש וגו' אשר יאכל וגו'. טעם כפל איש איש?

בתורת כהנים דרשו וזה לשונם:

ישראל אלו ישראל, גר אלו גרים, הגר לרבות נשי הגרים, בתוכם לרבות נשים ועבדים, אם כן למה נאמר איש איש?

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: להביא ולד ישראל מן הגר ומן העבד ע''כ.

צריך לדעת למה הוצרך הכתוב לפרט כל הפרטים, וכדרך שהקשו במסכת סוכה (כח) באותה ברייתא שאמרה האזרח לרבות הנשים וזה לשונם:

מדר' יהודה אמר רב נפקא, דאמר ר' יהודה אמר רב: השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה ותירץ שם שאיצטרכא לתוספת עינוי וכו' ע''כ.

אם כן גם במה שלפנינו יש להקשות כן, למה הוצרך לרבות הנשים וכו', בין נשי ישראל בין נשי הגר?

עוד יש לנו לעמוד על כוונת דברי התנא מה הוא הולד ישראל הבא מן הגר שהוצרך הכתוב לרבות מאיש איש, אם הוא המיר כבודו מגירות והלך לחרפות, הרי הוא גוי ולמי בא הכתוב להודיע האיסור?

ועוד התנא אומר בפירוש ולד ישראל משמע שביהדותו עומד, אם כן פשיטא שלא גרע מגר שאמר קרא בפירוש ולמה איצטריך לאיש איש?

והרב בעל קרבן אהרן כתב:

שגרסינן בברייתא מן הגוי ומן העבד, וירצה ולד בת ישראל הבא מן שאף על גב או עבד שאף על גב שאביו עכו''ם, או עבד שלא הוזהרו על הדם וכו' מחויב אם אכל דם, דגריר אחר אמיא וכו' דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, כדאמרינן ביבמות (כג.) בנך הבא וכו' קרוי בנך וכו' ע''כ.

וקשה לי כיון שהכתוב קראו לזה בן ישראל, אם כן ישראל גמור הוא, ואם מדבר הכתוב בבן שלא רצה לעמוד ביהדות אמו, אם כן פקע כליליה, ולמי בא הכתוב להודיע תורת ה'. ואם לכופו על הדבר ממה נפשך אם ביד ישראל לכופו פשיטא שכופין אותו, כדין כל איש ישראל שעובר על התורה ואם אין בידינו לכופו הרי אין ברשותינו, ואם כן קרא למאי אתא.

ונראה לומר בהקדם לדעת טעם איסור זה, כפי מה שהאירו חכמים את עינינו בפנימיות התורה, כי כל נפשות עם בני ישראל הם ממדריגה שאין למעלה, ממנה בסוד (דברים לב ט) חלק ה' עמו. גם אמרו שהגם שהם בעולם התחתון ורחוקים ממקום גבוה, אף על פי כן ישנם דבוקים בחוט של חסד עד מקום שורשה בסוד אומרו (שם) יעקב חבל נחלתו, ונפש הבהמה היא ממדריגה התחתונה אשר יתיחס מקומה אל קליפת נוגה והנה באכול אדם מדם בהמה שהנפש יוצאה בו שעליו בא עונש כרת קונה נפש הבהמיית מקומה בנפש אדם. והודיענו הכתוב כאן כי האוכל דם ומכניס נפש הפחותה בנפשו יגעל אותו שורש העליון לבל יהיה עוד נדבק בו. והוא מאמר ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה פירוש שיכרות החוט הקשור בשרשו שהוא מקור כללות נפשות עם ה', והוא אומר מקרב עמה.

עוד ידוע הוא כי הגם שבכללות עם ישראל שורש אחד, אף על פי כן הם במדריגות זו למעלה מזו, בסוד (קהלת ה) כי גבוה מעל גבוה וגו'. וכיון שכן תבא הסברא לומר לצד שהנפש בהמה זו, לא טמאה היא, שהרי היא בהמה טהורה הנאכלת, לזה לא תעשה נפש הלזו פגם ודופי, אלא דוקא בהדרגה הגדולה שבישראל, ועונש שיחד ה' לעבירה זו אינו אלא להאזרחים זכרים ולא נקבות, וכשירבה הכתוב איזה ריבוי אין לנו בו אלא חידוש הדרגה אחת עד שירבה קצת המדרגות.

גם כלך לדרך אחר יש לומר שאין הפעולה הלז עושה כל כך רושם להצטרך לכורתה, אלא נפש שהיא קלת הערך, אבל נפש רמה אפשר שהגם שתעשה בו רושם, אף על פי כן לא תעשה כל כך פעולה בה כדי שתצטרך לכרת. אשר ע''כ נתחכם אל נורא עלילה וריבה כל הריבוים, ואמר כי קטן וגדול ישנו בהכרת באוכלו דם הנפש, ואמר ריבויים לכל ההדרגות קטן וגדול.

והנה לפניך ההדרגות זו למעלה מזו:

ראשון שבקדושה זכרי ישראל.

ב' נשיהם לצד שהאשה אינה במדריגת האיש.

ג' גר הבא מישראל וגיורת,

ד' גר הבא מגר וישראלית,

ה' גיורת כיוצא בשני ההדרגות,

ו' גר הבא מגר וגיורת,

ז' גיורת הבא מגר וגיורת,

ח' גר עצמו,

וכל אלו ההדרגות באו בכתוב, ראשון שבקדושה ישראל הזכירם בפירוש והוא מאמר תנא של תורת כהנים ישראל אלו ישראל. והזכיר הגרים ב' פעמים, וב' ריבויים עמהם הגר הגר. ותמצא שבמסכת סוכה (כח) דרשו הֵא של האזרח לרבות נשיהם, נמצאת אומר כי ה''א של הגר הגר ריבויים הם, הרי לפניך ד' ריבויים בגרים והם כנגד ב' הדרגות שבגרים:

הא' הוא הגר שנולד מגר וגיורת,

והב' הגר עצמו שנתגייר,

ושני הריבויים כנגד נשיהם שבהדרגתם.

ואולי שלזה דקדק ואמר תנא דתורת כהנים הגר אלו הגרים ולא אמר זה גר, שנתכוון לב' הדרגות דגרים כאמור, ואמר הגר לרבות נשי הגרים פירוש מריבויי ה''א נתרבו נשיהם, ואמר בתוכם לרבות נשים ועבדים כמאמר התנא פירוש נשים אזרחיות ועבדים שדינם שוה לנשים. ולא תקשה למה הוצרך לרבותם והלא קל וחומר מגרים, ואין לומר שהייתי אומר כי לצד שהם גדולים מערך גר, יצטרך לומר כי גם בהם יפעיל הכרת, כמו שאמרנו בטעם זכרון ישראל, כי אחר שהוזכרו זכרי ישראל, מכל שכן הנשים, הנה אם לא היה ריבוי בתוכם שריבה בה קרא נשי ישראל, לא היינו מרבים מהֵא של הגר ב' גיורים כמו שאמרנו. הרי לפנינו ו' ריבויים, ואמר איש איש ב' ריבויים אחרים, ודרש אותם תנא בתורת כהנים ואמר להביא ולד ישראל הבא מן הגר ומן העבד, פירוש ולד ישראל שיש בו זרע ישראל ובא גם כן מן הגר, והוא אומרו מן הגר, והכונה היא שאביו ישראל ואמו גיורת, או אביו גר ואמו ישראלית, ושני הדרגות אלו נדרשים מכפל איש איש.

ולא תקשה למה הוצרך הכתוב לרבות ההדגרות אלו, אחרי שכבר ריבה גר גמור כמו שאמרנו, כי אם לא היה ריבוי איש, היינו מפרשים דגרים האמורים בבאו מישראל וגיורת או מגר וישראלית. ומעתה הקדים הכתוב הדרגה החשובים שבגרים שיש בהן חלק ישראל, ואחר כך אמר הגר הגר שכולן גרים, הרי לפניך ח' ריבויים. ואם תאמר גיורת הבאה מישראל וגר מנין?

יש לומר שלאחר שנתרבה אפילו גר עצמו שנתגייר פשיטא שאין להפחית ממנו גיורת הבאה מישראל וגר הגם שהיא נקבה, ולדרך זה תתהלך בכל מקום שירבה ריבויים כאלו.

בנפש וגו'. בתורת כהנים דרשו:

ולא בציבור ע''כ.

הטעם כי אין כח בעון זה להכרית ציבור. ועיין במה שפירשתי למעלה.

מקרב עמה. בתורת כהנים דרשו:

ועמה בשלם ע''כ,

ואין ידוע הכוונה בזה, ממה נפשך אם חייבים מדין ערב למה יהיו פטורים כאן?

ואם אינו מדבר במי שחייב מדין ערב, כגון שלא ידעו או נאנסו אין צריך לומר?

ונראה כי יכוון לומר כי כריתת הענף הרע מהאילן משביחו כידוע, ולזה אמר מקרב עמה פירוש כדי שלא יזיק ענף הרע לנצר מטעיו יתברך יכריתהו, וישאר עמה בשלם.

{יא} כי נפש הבשר וגו'. צריך לדעת נתינה טעם למה חוזר זה, ולפי מה שפירשתי למעלה הן הן הדברים שכתבנו, שנותן הטעם למה תכרת נפש האוכלת, לצד שיש בדם הנפש, והוא נותן בתוכו נפש הבהמית. אלא שעדיין יש לנו לחקור, למה אמר נפש הבשר ולא אמר כי הנפש בדם?

ונראה שנתחכם ה' להשיב לשואל למה לא אסר גם הבשר כי גם בו היה חיות הבהמי וכשאדם אוכלו יגרום הפגם בנפשו, לזה אמר וכי נפש הבהמית היתה בבשר, לא כן הוא, לא היתה אלא בדמו של בשר והדם הוא מחיה הבשר. ואין הנפש בבשר כל עיקר, כאומרו נפש הבשר בדם היא הנפש, ולא בבשר. ותכונה זו לא הכינה ה' בתכונת אדם, כי האדם התפשטות חיונותו היא גם בבשר וגם בעצמות, ונקרא בדבריהם הבלה דגרמי שנשאר אחר כמה שנים בעצמות, ולזה אינם נרקבים הצדיקים. ויש רשעים שנמשלו כבהמות, והן הנה שאינם עומדים בתחיית המתים לצד שיבשו עצמותם וירקבו, וכלתה הנפש והלכה לה כרוח הבהמה.

ואני נתתיו וגו'. פירוש ותדע שהדם הוא הנפש שהרי אני נתתיו לכם וגו' לכפר על נפשותיכם, נפש תחת נפש, הרי כי הדם הוא הנפש. עוד יכוון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה' דם הבהמות לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו נתתיו לכם על המזבח לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה, לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו. ותמצא (סנהדרין ב.) שדין הריגת בהמה צריך שיהיה על פי בית דין של כ''ג כמשפט אדם שהשוה הכתוב משפטם למשפט אדם, ולא הותרה בהמה לשחוט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר, שכן גמר קונה עולמו והקנה לנו, דכתיב (ראה יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אַוַּת וגו'.

{יג} אשר יצוד ציד וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך הכתוב לכתוב כל זה, שלא היה לו לומר אלא איש אשר ישחט חיה או וגו' או אשר ישפוך דם וגו'?

עוד אם גזירת הדברים היא מצות הכיסוי, היה לו לומר יכסהו בעפר כי אומרו וכסהו משמע שקדמה מצוה אחרת?

ונראה כי באמרו אשר יצוד נתכוון לאסור צידת מין טמא לכתחלה, הגם שהתירו הכתוב בהנאה, וכמו שהעליתי בספרי פר''ת סי' קי''ז כדעת רמב''ם (מ''א פ''ח) שאין התרה לצודם, אלא אם מתכוון לצוד טהורים, ונזדמנו עמהם טמאים, והוא מאמר הכתוב כאן אשר יצוד וגו' תנאי הוא הדבר שאין מתיר לו לצוד אלא אשר יאכל ולא אשר לא יאכל ואמר וכסהו לצד שקדם מצוה אחרת שלא לצוד שלא יאכל, יוצדק לומר וכסהו בתוספת ו', ואמר ושפך וגו' פירוש שאסור לאכלו כדרך שאמר במקום אחר (דברים יב טז) לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, ולזה גמר אומר כאן ואמר כי נפש כל בשר וגומר ואומר וגו' הא למדת כי נתכוין במאמר ושפך לאסור אכילת דם חיה ועוף.

נמצאת אומר ג' מצות נאמרו כאן:

א' לא יצוד טמאים ליהנות מהם,

ב' לא יאכל דם חיה ועוף,

ג' מצות עשה לכסות דם חיה ועוף.

עוד נראה שרמז באומרו ושפך וכסהו שאין צריך לכסות כל דמו אלא חלק בשפיכה וחלק בכיסוי (חולין פח.).

{יד} דמו בנפשו. פירוש במקום נפשו. ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו הוא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד זה, כדרך שצוה ה' לקבור אדם מת משום כבודו, וטעם שלא אמר כדרך שאמר בבהמה נפשו בדמו. אולי שהבהמה יש לה נפש והיא נתונה בדם, אבל חיה ועוף אין להם נפש כבהמה, אלא הדם הוא במקום הנפש, ובזה אינם באים על המזבח לכפר כבהמה זולת תורים ובני יונה, וגם המה אין בדמם הזאה על המזבח אלא מיצוי כשמולק.

כי נפש כל בשר וגו'.ס פירוש לא לצד שהדם מכפר על המזבח הוא שאסרתי הדם, שאז תחלק בין דם בהמה לדם חיה ועוף, אלא טעם האיסור הוא לצד כי נפש כל בשר וגו', ומעתה גם חיה ועוף בכלל.

כל אוכליו יכרת. כבר כתבתי למעלה טעם הכרת. וטעם אומרו אוכליו לשון רבים, ויכרת לשון יחיד, להעירך על פירושינו שהכרת הוא שיסתלק חיוניות המאיר בשורש נשמתו, ונכרת השורש ההוא, לזה אמר לשון יחיד. ואמר אוכליו לשון רבים, לצד שהנהנים מהאכילה רבים המה, כי חיוניות הנדבק בשורש עליון יש תחתיו הכנות כדי שיוכל עמוד ביחד עם הגוף, כי הגוף הוא חומר גשם וברא ה' בו כח המניע, והוא הנפש שתכונתה היא נוטה על הגשם ויתאו למטעמותיו, ובראם ה' ב''ה בתכונה זו כדי שיתמזג עם הגוף והוא מוכן לבחינת הנשתוה לרוח. והרוח הוא מוכן לנשמה, והנשמה הוכנה להשרות שכינתו על הראויים, ומעתה כשאדם אוכל הדם הרי לפניך אוכלין מרובים, הגוף, הנפש, הרוח, הנשמה, ובבחינת העונש שהוא הכרת, אין נכרת אלא חוט הנשמה הקשורה למעלה, ובזה יבשו כל הענפים לזה אמר לשון רבים.

עוד רצה על דרך מה שאז''ל (תו''כ לעיל ג') כי הציבור אינ' נכרתים בעון אכילת דם, לזה אמר אוכליו לשון רבים, ויכרת לשון יחיד, לומר שהגם שיאכלו רבים אין כרת אלא ליחיד ולא לציבור.

ונתתי אל לבי לדעת מה טעם יצו ה' לכסות דם חיה ועוף ולא דם בהמה?

בשלמא דם הנזרק על המזבח הוד ותפארת לו מדם חיה ועוף אבל דם שחיטת חולין אשר הוא נופל וגלוי לעינים, למה תגרע בהמה מחיה?

ומה גם למה שמצינו שבחר לו יה קרבן מהבהמה, ולא מחיה ועוף, זולת תורים ובני יונה?

והנה לפי מה שפירשנו שחיה דמה היא הנפש עצמה, מה שאין כן הבהמה, כי יש נפש מלבד הדם, והיא מורכבת בדם ואין דמה עצמו נפשה. לזה לא צוה ה' לכסות הדם, אלא הדם שהוא עצמו נפש, מה שאין כן הבהמה, שאין הדם עצמו נפש כמו של חיה ועוף. והגם שגם בדם בהמה יש נפש בו, על כל זה לא הדם עצמו נפש ואין כיסוי אלא למורגש ולא להיולי הגם שישנו והבן. וראיתי לתת לב משכיל מפני מה נשתנית בריית חיה מבהמה בבחינה זו.

ונראה שהטעם הוא לפי מה שקדם לנו בהתבוננות מושכלות השפעות הקיום והעמדת כל יש, כי האל הבורא ב''ה הוא חיות הכל, והכין ועשה פעולות כדי שכל הווה יגיענו ההסתפקות מן הצורך לקיומו, וחלק כל בריותיו לד' הדרגות והם אש רוח מים עפר, וכל אחת כלולה מהד'. וארבעה אלו תחלת הווייתם היא נעלמת מעיני כל בשר, והיא רוחנית בתכלית הרוחניות. והם ד' רגלי כסא כבודו יתברך, ונשפעים מהם בכיוצא בהם ד' בריות אחרות, נושאי הכסא,

פני אדם,

פני נשר,

פני אריה,

פני שור.

וכנגדם ד' מלאכים:

גבריאל,

רפאל,

מיכאל,

נוריאל

אלו הכנה לאלו ומקבלין זה מזה ולעומתם יש למטה מקבלין בבעלי חיים:

אדם,

שור,

נשר,

אריה.

אדם מין אנושי,

שור מין בהמה,

אריה מין חיה,

נשר מין עוף,

וכנגדם בדוממים:

עפר,

מים,

אש,

רוח.

וכל א' כלול מארבעתם.

וגם בבחינת הנשמות שהם בריאה העליונה שבעליונות, אשר ברא ה' מאורות עליונות חלק ה' ב''ה. כמו כן ימצאון בחינות, וחזר הדין שכל נושא ונושא כולל כל זה, וכל מדרגה משפעת ונשפעת ממדריגת כסא הכבוד שהיא למעלה מחיות הקודש עד מדריגה הדומם.

ומעתה אבוא לראות הנשפעים הנדמים מהד' בחינות הנגלים דוגמתם למעלה. והנה יש לו בחינת שור בהמה טהורה הנשפעת מדמות פני שור, אבל חיה ועוף לא מצינו בנדמים נשפעים למטה מהמושפעים מהקדושה, כי אריה חיה טמאה, נשר עוף טמא. ויש לחקור זאת למה נמנע הנדמה מהתקבל בחינת הקדושה והטהרה, כמו שקבל השור.

גם מנין נמשכה בחינת הטוהר לשאר חיות הטהורות, אשר התירה תורה איל וצבי וגו'.

דע כי יש הדרגות שאין יכולת המקבל לקבל בתגבורת המשפיע בבחינתם, בסוד טעם עיני חכמי ישראל כידוע ליודעי דעת, בהתבוננות הצודק בשכל ההבחן. ולזה לצד כי אריה ונשר שלמטה באו בתגבורת לא יוכלו לסבול שיעור הנתכן והנשער אליהם בתכונת איכותם, ולצד חסרון התקבלם השערת ההסתפקות מביחון הנרזב אשר בגן ה'. כשיעור הצלחתם מהמקוה אליהם, זו סיבה למרחקם אשר צוה ה' לאיש ישראל לבל יקרב אליהם, כי איש ישראל הוצלח בנקוה אליו בסוד אומרו (דברים ד) הדבקים בה' ושיעור אשר הגיעו בבחינת אריה נשר כמוהו, וכשיעורו נסתעף בקצת מהחיות והעופות ועשה בהם שיעור ההסתפקות. והגם שלא בא איכותם אלא על ידי נשר כי הנשפע ראשון, זה הוא סוד (איוב יד) מי יתן טהור מטמא וגו' וכל זה עשאו יתברך לסיבה הידועה סוד ה' ליראיו וכיון שכן אין תכונת הקדושה והטהרה המשתלשלת, דבחינת הבהמה דומה לבחינת חיה ועוף. כי בחינת שור יש דומה לו למעלה במקור הקדושה, אשר ברא הבורא, ותיכן בו הנפש, מה שאין כן בחינת חיה ועוף לצד שנפסק דמות הנדמה למשפיע, הנה הוא טמא לפנינו, דכתיב (לעיל יא) את הנשר ואת וגו' תשקצו תש כחו ואין בו אלא החיונית שהוא דם טוהר, כאמרו דמו בנפשו וכמו שפירש דמו במקום נפשו, זולת תורים ובני יונה שיודע אל עליון שגבר בהם החיונית וממוזגים הם בין הבהמה והעוף, שמביאים מהם קרבן עולה וחטאת דוקא ויחיד דוקא ולא ציבור וצריך כיסוי, כי עד גדר הבהמה לא בא, כל זה כתבתי עם חפץ ד' והמשכיל ישכיל דבר אלהים חיים.

{טו} וכל נפש אשר תאכל נבילה. אמר וכל נפש, לכלול כל המתרבים למעלה (פסוק י) ח' הדרגות כמו שפירשנו, והזכיר ב' הדרגות כלליות אזרח וגר, ודקדק לומר באזרח ובגר, פירוש כל שנכלל באזרח וכל שנכלל בגר.