{א} ונפש וגו'. בתורת כהנים דרשו יתור ונפש, שיש בו מיעוט וריבוי, מיעוט נפש לשון יחיד למעט צבור, שלא יביאו מנחת נדבה, ריבוי ביתרון הוא''ו לרבות יחיד, שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו שהוא כהן משיח, שמביא מנחת נדבה.

וטעם הכתוב שכתב כאן רבוי ומיעוט בתיבה אחת, אולי כי לצד שלא הוכרח למעט הצבור, אלא לצד שריבה כהן משיח, לזה רמז שניהם יחד הגם שהם ב' דברים הפכיים. כי לולי רבוי כהן משיח אין צורך למעט צבור, כי מנין יעלה על דעתנו שיביאו שיוצרך למעט?

ואחר שבא רבוי כהן משיח, יצא לנו דין חדש שישנו במלמד לצבור, כאומרם שם בתורת כהנים לזה הוצרך למעט.

{ד} וכי תקריב. אמר וכי בתוספת וא''ו, לסמוך דין זה לענין ראשון, לומר לך שגם בפרטי המנחה נתרבה כהן משיח, ונתמעטו צבור גם לתנאי פרטי ההקרבה שנרשמו בקומץ מנחת סולת, גם להביא לבונה הגם שלא הוזכרה בה.

{י} והנותרת וגו'. צריך לדעת למה כפל פסוק זה ב' פעמים?

ואולי שיתבאר על דרך אומרם ז''ל (מנחות נח.) בכל המנחות שמותר לאכול שירי מנחות בדבש, אבל אם החמיץ שיריה לוקה.

ודרשו (שם נה) ממה שאמר הכתוב:

לא תאפה חמץ חלקם פירוש גם חלקם, ע''כ.

ועדיין אני אומר דוקא על האפיה הוא לוקה, אבל אם החמיצה ולא אפאה לא, לזה אמר הכתוב והנותרת וגו' כל המנחה אשר תקריבו לא תעשה חמץ, פירוש אפילו שיריה.

והגם שרז''ל (שם) דרשו מפסוק לא תאפה חמץ וסמיך ליה חלקם, מאותה דרשה אין לחייב על שיריה, אלא על האפיה ולא על שאר מעשה, ובפסוק זה לבד לא יספיק לחייב על שיריה, על כל פרט ופרט, והגם שדרשו שם בתורת כהנים:

אפיה בכלל היתה ולמה יצתה?

לומר לך: מה אפיה מעשה יחידי וחייב עליו, אף אני אביא כל מעשה יחידי.

עדיין אני אומר דוקא קומצה ולא שיריה קא משמע לן והנותרת וגו'.

עוד יתבאר על דרך אומרו בתורת כהנים:

והנותרת אף על פי שלא הומלחה, אף על פי שלא הוגשה, אף על פי שלא הקטיר כל לבונתה, מן המנחה פרט לשחסרה וכו'. ושלא הקטיר מלבונתה כלום.

וכתב הראב''ד:

כי וא''ו וה''א ריבויא הוא לרבות הנזכר ע''כ.

ואין דעתי משגת רבוי זה שיעורו, שאין משמעות לתיבה בהסיר וא''ו וה''א. ובעל קרבן אהרן פירש כי וא''ו לבד הוא דאייתר וגם על זה יש לגמגם. ועוד מנין לתנא לומר ג' רבויים:

מליחה,

והגשה,

וכל הלבונה,

בשלמא מה שמעט ג' מהמנחה יש לדרוש כל דמיון שבמנחה לעכב, מה שאין כן ריבוי אחד אין לנו להרבות הרבה פרטים.

אכן נראה כי לצד שאמר הכתוב ג' מצות אלה המלחה והגשה והקטרת כל לבונתה מפוזרים בג' מקומות:

הקטרת כל לבונתה כתבה בפרשת מנחת סולת,

הגשה במנחת מרחשת,

המלחה אחר תשלום זכרון כל דיני מנחות.

ומצינו שאמר הכתוב והנותרת מן המנחה אחר זכרון מנחת סולת, הגם שלא הוזכר בה הגשה, הא למדת שאין הגשה מעכבת בה, שהרי הגם שלא הוזכר בה הגשה אמר והנותרת וגו' לאהרן ובניו, והגם שאנו אומרים מדרשות סמיכות וא''ו האמורה בתחלת כל הפסקה והפסקה, שיכוין הכתוב ליתן את האמור של זה בזה, ואם כן גם ההגשה שנאמרה במנחת מרחשת צריכה להיות גם במנחת סולת וגו', ממה שכתב והנותרת באמצע המנחות, גילה כי הלימוד אינו אלא לכתחלה, אבל אינו מעכב ליפסול בשבילה, אבל כל הלבונה מעכב.

ועוד מצינו שחזר הכתוב ואמר והנותרת וגו' אחר דין מנחת מרחשת, ופסוק זה כל רואה יגיד שהוא עצמו נותר, שהדברים ככתבן נאמרו למעלה, הא ודאי לא בא אלא לומר שבפרטי דינים הרשומים שם יספיק להיות הנותרת לאהרן וגו' ושם לא הוזכר הקטרת לבונה כל עיקר אלא הקומץ, דכתיב והרים הכהן וגו' אזכרתה פירוש הקומץ ולא הוזכר לבונה, הא למדת שעל זה בא הכתוב ללמד שהגם שלא הקטיר כל לבונה כרשום בפרשת מנחת סולת, הנותרת לאהרן. והוא מאמר התנא והנותרת אף על פי שלא הוגשה אף על פי שלא הקטיר כל לבונתה, וקתני גם כן אף על פי שלא הומלחה, כי ראינו שצוה אחר אומרו והנותרת לאהרן, הא למדת שישנו השיריים בהיתר הגם שלא הומלחה.

{יד} ואם תקריב וגו'. פירוש אם יהיה זמן הקרבת מנחת בכורים וגו', תקריב פירוש חובה, כי חיוב מצוה זו בכל זמן, ובמקום זכרון תנאי הזמן אמר ואם.