 |
 |
אור החיים, ויקרא פרק כא
פרשת אמור
{א} ויאמר ה' וגו'. צריך לדעת למה שינה מסדר הרגיל לומר בכל התורה דבר אל וגו'?
עוד למה הקדים התואר למתואר שהיה צריך לומר בני אהרן הכהנים?
ודרשות שדרשו חז''ל (תו''כ) במקומן עומדים הגם שידבר בסדר זה. ויתבאר על דרך מה שאמרו ז''ל (תנחומא כאן) וזה לשונם:
אמר הקב''ה למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת וכו' ע''כ,והוא אומרו אמור לשון מעלה, אל הכהנים פירוש לצד שהם כהנים משרתי פני מלך, ומה היא המעלה שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז''ל שאין נאה ליוצא ונכנס וכו'.
ומטעם זה הקדים התואר למתואר להסמיך המעלה לצד היותם כהנים מה שלא היה נשמע כן אם היה אומר אמור אל בני אהרן.
ואמרת אליהם לנפש וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ואמרת?
ורז''ל אמרו (תו''כ יבמות קיד:) כמה דרשות, ועוד יש לאלוה מילין והוא על דרך מה שכתב הרמב''ם פרק ב' מהלכות אבל וזה לשונו:
המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידים - הכהן לוקה, וזה המטמא עובר משום ולפני עור וגו', ואם היה הכהן שוגג והמטמא מזיד - הרי זה שמטמאו לוקה, ע''כ.וקשה, מנין לו להרמב''ם לחייב המטמא מלקות, והרב המגיד ומהרי''ק לא אמרו כאן דבר, כי אם הלחם משנה אשר הוא כתב וזה לשונו:
בהלכות כלאים כתב רבינו בזה, שהמלביש כלאים לחברו אם היה הלובש שוגג - המלביש לוקה.ותמה עליו הכסף משנה וכתב ששאל זה הרא''ש מהרשב"א ולא זכינו לתשובה וכו', ואפשר לו דמשמע ליה לרבינו דמדאמרינן בפרק ג' מינים (נזיר מד.)
דגלי קרא בנזיר שלא עשה המטמא כנטמא מדכתיב וטמא את ראש נזרו משמע דבעלמא עבדינן המטמא כנטמא ולכך כתב רבינו בפרק ה' מהלכות נזירות שאם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אינו לוקה ע''כ.דברי הרב אינם נראים דקשה, א' למה לא יהיה הנזיר בנין אב לכל התורה כולה, דלא אמרינן המטמא כנטמא וכו' וכן על זה הדרך?
ועוד ההוא דנזיר שהוצרך הכתוב למעט משום שהייתי דן קל וחומר מתגלחת שחייב דהא חומר בטומאה מבתגלחת?
תלמוד לומר: וטמא את ראש וגו' ע''כ.
אם כן זולת הקל וחומר לא היה צריך למעט, ואדרבא תגדל מדורת הקושיא לרמב''ם מההוא דפרק ג' מינים.
והנכון בעיני שטעמו של רמב''ם הוא מאותה שאמרו במסכת נזיר דף מ''ד וזה לשונם:
ומה טומאה וכו' לא עשה בה מטמא כמיטמא תגלחת לא כל שכן שלא עשה מגלח כמתגלח אמר קרא תער לא יעבור קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר, עד כאן.ופירש''י:
לא יעביר לו אחר ע''כ,פירוש אזהרה לאחר שלא יעביר תער על ראש הנזיר, שאם לא כן תהיה הכוונה שלא יעביר הנזיר שער של אדם אחר ופשוט. וצריך לדעת כוונת הש''ס, מנין דורש לא יעביר לו אחר, אם דורש המסורת הלא מסורת לא יעביר הוא ביו''ד בין בי''ת לרי''ש. ועוד לכשנאמר שאין חסרון היו''ד מעכבת, אף על פי כן עדיין חסר תיבת לו, שזולתה יהיה משמעות לא יעביר שהנזיר לא יעביר לאחרים?
אכן כוונת הש''ס שמדייק מאמר הכתוב תער לא יעבור וגו' שהיה לו לומר לא יגלח את ראשו או לא יעביר על ראשו יו''ד בין בית לרי''ש ויחזור אל הנזיר האמור בסמוך ויתלה האיסור כמצווה עליו לא במעשה התער שלא בכינוי אל המתגלח, כאומרו תער לא יעבור שמשמעות הדברים יגידו שאסר המעשה בין על יד המתגלח בין על יד אחרים, והוא מאמר הש''ס קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לו אחר, פירוש משמעות התיבה תגיד לאסור הדבר בין על ידו בין על ידי אחר. ומאמר קרי ביה אינו מדויק אלא מלבישים המכוון בתיבה, והבן. ומעתה כמו כן נאמר בדין כלאים שאמר (לעיל יט יט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ולא אמר לא תעלה עליך משמע שלא על המעלה עליו לחוד מצוה אלא על המעשה הוא מצוה, שלא יהיה בין ממנו בין מהזולת, ולזה פסק הרמב''ם (הל' כלאים פ''י הל''א) שהמלביש כלאים לחבירו מזיד לוקה, וכמו כן נאמר במה שלפנינו בטומאת כהן ממה שאמר הכתוב לא יטמא, אזהרה שלא בכינוי לנטמא. לומר שמזהיר בין לכהן עצמו בין לאחרים על הטומאה. ושיעור המצוה היא שמצוה ה' ב''ה, לבל יהיה הכהן טמא. ומעתה כל המטמאו בין הוא בין אחר הרי זה עבר על הלאו ולוקה. וכפי זה עלו פסקי רמב''ם על נכון.
ובזה נבוא ליישב דקדוק הכתוב שכפל לומר אמור ואמרת, כי לצד שצוה ה' לכהנים גם לאחרים על טומאתם, כנגד הכהנים אמר אמור אל הכהנים, וכנגד אזהרת אחרים שלא יטמאו אמר ואמרת אליהם. ואולי שתיבת אליהם חוזרת לישראל המצטווים בכל המצוות, ותמצא שאמר בסוף ענין זה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הרי שהציווי נאמר מה' גם לישראל, וזה יצדיק לך פירושנו שהאזהרה בא כאן גם לישראל, שלא יטמאו הכהנים. ובתורת כהנים (לקמן כד) אמרו וזה לשונם:
וידבר ה'הזהיר את אהרן על ידי הבנים, ואת הבנים על ידי ישראל, ואת הבנים זה על ידי זה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
לנפש. רז''ל דרשו (בתו''כ)
לרבות רביעית דם וכו',וראיתי לרמב''ם ז''ל שכתב בפרק ג' מהלכות אָבֵל וזה לשונו:
אחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת, שנאמר: לנפש, עכ''ל.והקשו עליו מדתנא בתורת כהנים וזה לשונם:
אין לי אלא המת, מנין לרבות הדם?ותירץ הכסף משנה שסובר רמב''ם:
תלמוד לומר: לנפש.
מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת?
תלמוד לומר: ואמרת אליהם לרבות וכו' ע''כ.
שמתיבת לנפש גמרינן הכל, ששקולים הם וקרא לא צריך אלא אסמכתא, ע''כ.ואין דברי הכסף משנה נראים, כי מנין לו לרמב''ם לבנות בנין חדש שלא כדברי הברייתא.
אכן הנכון הוא כי רמב''ם ז''ל ברייתא אחרת הוא שראה, והנה היא כתובה בפסיקתא, וזה לשונם:
אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים, לנפש לא יטמא, להביא רביעית דם שתצא מן המת שהוא בלא יטמא, עכ''ל.
והובאה ברייתא זו ביבמות (קיד.). ולפי ברייתא זו תתחייב לומר, שגם שאר טומאות הפורשות מן המת מתרבות מן לנפש, שהרי דורש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. והדבר פשוט אצלי שנעלמה ברייתא זו מעיני הכסף משנה. והראיה שכתב הרב בפרק הנזכר דין י''ב וזה לשונו:
כהן קטן וכו' הגדולים וכו' כפירש''י אמור ואמרת וגו' עד כאן.הנה ממה שמוכיח דין זה מדברי רש''י ולא מדברי הברייתא אתה יודע שלא ידע הברייתא.
ונשאר ליישב מנין להם לדרוש מתיבת לנפש רביעית דם וכו'?
ודלמא הוצרך לומר לנפש, להודיע שאינו מזהיר אלא על טומאת מת, ולא על שאר טומאות, ויש לומר שהיה לו לומר למת לא יטמא ומאומרו לנפש דרשו רביעית דם וכל שיש בו נפש. אבל טמאי מת אינם בכלל זה.
לא יטמא. אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים הכהנים, אליהם. לסברת תנא שדרש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן, לזה אמר לשון יחיד, ואמירה לרבים, לומר שאזהרת רבים על היחיד, הא למדת אזהרה למטמא.
עוד נראה שחש הכתוב לומר לא יטמאו שלא תבא הסברא לטעות, שלא הקפיד הכתוב אלא על טומאת כללות הכהנים, כי דבר זה אינו אלא חוקה, ואין לנו אלא מה שבא בפירוש, אבל כהן יחיד לא יקפיד עליו?
תלמוד לומר: יטמא לשון יחיד.
עוד לצד שצוה ה' לכהנים (לעיל י ט) איסור יין ושכר ושם גילה הכתוב שטעם האיסור הוא לבל יעבדו עבודת הקדוש שתויי יין, ואם כן שלא בזמן משמרתם או שלא בזמן עבודה יכולין לשתות יין ושכר, ואם כן תבא הסברא לומר שילמד סתום מהמפורש לדון בטעם איסור טומאה שהוא מהטעם עצמו שנאסרה שתיית יין ושכר נאסרה טומאה כדי שיהיה ראוי לעבודה. לזה נתחכם ה' וידבר לשון יחיד לא יטמא, לומר שאפילו אחד מהכהנים הוא עומד באיסור זה. וממוצא דבר אתה למד שלא מטעם ביטול עבודה, כי אין עבודה בטילה מהעדר כהן אחד, אלא ודאי שאיסור טומאת כהן היא חובת גברא, ואפילו מי שמשמרתו באה לזמן רחוק, אף על פי כן הוא באיסור זה. ומטעם האמור בדבריהם ז''ל וכתבנוהו למעלה.
{ב} כי אם לשארו וגו' תניא בתורת כהנים וזה לשונו:
שארוזו אשתו, דכתיב: שאר אביך.
הקרוב למעט ארוסה. פירוש לצד שעדיין לא נתקרבה, אליו למעט הגרושה, פירוש קרוב שנתרחק. יאמר לאמו, מה תלמוד לומר לאביו?
מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו?!
אלו כן הייתי אומר, מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקה מנין?
תלמוד לומר: ולאביו ע''כ.
הקשו חכמי לוניל לר' יצחק:
לעולם לא יאמר הכתוב לאביו ואנו למדין מקל וחומר מאמו, מה תאמר הרי אביו זה אינו ידוע כאמו יטמא ממה נפשך אם זה אביו מטמא ואם אינו אביו אם כן הוא ממזר ואין לו כהונה, עד כאן.ובעיני אינו קושיא כלל כי הכתוב כאן בא לב' דברים, להתיר, ולהצריך, להתיר טומאה בקרובים הגם שאסר ברחוקים, ולהצריך. שאם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו, כמו שאמר הכתוב לה יטמא ואמרו בתורת כהנים מצוה, שחייב כל כהן ליטמא למתים האמורים בענין. והגם שלא נאמר לה יטמא אלא באחותו, הרי אמרו בתורת כהנים וזה לשונם:
מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כורחו עכ''ל.הרי שלך לפניך שעל כל הקרובים האמורים בענין הוא חייב ליטמא. וכפי זה אם הייתי דן טומאת אביו מדין ממה נפשך אין לי מקום לחייבו ליטמא לו, כי יאמר מי יאמר שהוא אביו, ומה גם אם ימות אביו בערב פסח, אין לבטל מצות פסח א' במועדו מחמת ספק, ולא מבעיא למאן דאמר (רמב''ם ופר''ח) ספק דאורייתא מותר מדאורייתא, פשיטא שלא יטמא לדחות מצות פסח במועדו, אלא אפילו למאן דאמר ספק דאורייתא אסור מדאורייתא, אף על פי כן אין לו לדחות מצות ודאי מפני מצות ספק?
תלמוד לומר: לאמו ולאביו שחייב ליטמא לכל אחד מהם דבר תורה. ועיין בפסוק שאחר זה.
ועוד נראה לי כיון שיש מציאות שאביו אין לו אלא חזקה, והבן מוחזק בכהן, כגון שיש לפנינו ב' בני אדם מוחזקים בחזקת כהנים כל אחד בפני עצמו, גם מוחזקים שאחד מהם אב, ואחד בנו, ומציאות זה יכול להיות שיורע חזקת האב שאינו כהן, ולא יורע חזקת הבן להסירו ממדריגת כהן, ונאמר שאין זה אביו ונשאר הבן בחזקתו. וכיון שכן אם לא אמר לאביו, הייתי דן שלא יטמא לאביו חזקה באופן הנזכר מטעם שמא יורע חזקת אביו, והבן ישאר כהן לעולם, ולזה אמר התנא אביו חזקה מנין?
תלמוד לומר: לאביו. והנה בין לדרך זה ובין לדרך ראשון אביו חזקה חייב לטמא לו, כי סוף כל סוף אביו אינו אלא חזקה והתורה חייבתו ליטמא.
ולבנו ולבתו ולאחיו וגו'. תניא בתורת כהנים וזה לשונם:
יאמר לבנו ולבתו מה תלמוד לומר לאמו ולאביו?קשה, כפי זה לא היה צריך לומר אלא לאמו ולבנו וגו' ולא יאמר לאביו, ולטענת מה אמו בידוע, בנו ובתו יוכיחו שמן הסתם אינם בידוע, אלא חזקה ומטמא להם. ואין לומר שגרוע אביו מבנו ובתו, שהרי מצינו שדן התנא קל וחומר מהם לאביו ולאמו, ואם כן למה הוצרך לומר לאביו?!
בנו ובתו שאינו חייב בכבודם הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שהוא חייב בכבודם אינו דין שיטמא להם?!
אלו כן הייתי אומר לבנו ולבתו הנפלים?
תלמוד לומר: לאמו ולאביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא ע''כ.
ואם לגלות על בנו ובתו שהם בני קיימא, למדינן מיתור לאמו שאין צריך שבאה מק''ו בנו ובתו, ואין לומר שצריך לאביו ולאמו שניהם יחד למעט בנו ובתו הנפלים, כי למה לא יספיק אחד?
ועוד אם צריך שניהם מה מקום לתנא לעשות צריכיות בין לאביו ולאמו, הלא צריכין שניהם למעט בנו ובתו נפלים, והדברים פשוטים.
ונראה לומר שאם לא אמר לאביו הייתי דן על זה הדרך מה תלמוד לומר לאמו בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מטמא להם, אמו לא כל שכן, אילו כן הייתי דן גם אביו?
תלמוד לומר: לאמו למעט אביו מטעם שאינו אלא חזקה, והיינו מתחייבין לפרש כי בנו ובתו שאמר הכתוב הם דומים לאמו בידוע. וכגון שלא היה מציאות שתתעבר אשתו אלא ממנו, על ידי ידיעה ברורה במציאות שיכול להיות, מה שאין כן אחר שאמר הכתוב לאביו, והקשינו למה הוצרך ויבא דינו מאמו?
והכרחנו לומר שבא לומר אפילו אינו אלא חזקה, אם כן אמו למה לי?
שמע מינה למעט בנו ובתו נפלים. והגם שהתנא אמר לאביו ולאמו למעט הנפלים, לאו דוקא, וסמך על מה שהעירך בסמוך בדרשת לאביו שבא לומר אפילו אינו אלא חזקה.
אלא שקשה למה שאמרו שם בתורת כהנים בסיפא דברייתא דלאמו ולאביו וזה לשונם:
אלו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו וכו' הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת, אמו שנתחללה מנין?הרי שהוצרך לאמו לרבות אפילו נתחללה.
תלמוד לומר: לאמו ע''כ.
ומנין לו למעט הנפלים?
אם תדרוש לנפלים נתחללה מנין?
ועוד צריך לדעת כפי זה בתו שנתחללה אם חייב לטמא לה או לא?
שיש פנים לומר, דוקא אמו שחייב בכבודה הוא שנתרבית אפילו נתחללה.
ויש פנים לומר, כיון שגילה קרא שהחילול אינו פוגם הקורבה הוא הדין בתו.
אכן בהעיר בדברי התנא, מנין מצא לומר שיטמא לאמו שנתחללה, אם מיתור, דלמא אצטריך משום שהייתי אומר לאביו לצד שיש בו מעלה שאינו מתחלל, מה שאין כן האם שגרועה מערך אב לצד שמתחללת. וכמו כן דקדק התנא בתחלת דבריו באמרו מה אביו שאינו מתחלל, משמע כי ההפרש יוצרך לעשות בו הדרגה, הגם שאינו בנמצא, אלא כיון שראוי להיות, ואם כן נוכל לומר עד עתה שאמו שנתחללה פטור מלטמא, ובהכרח לומר שהתנא סובר כי אומרו לאמו משמעותה הוא, בין כהנת בין חללה. האמת שאם לא היה אומר אלא לאביו, היה לבעל דין לחלוק ולומר אמו גרועה מאביו, גם בהיותה כהנת, כיון שישנה בחילול, אבל אחר שאמר לאמו אפילו נתחללה במשמע.
וכמו כן תדון כשאמר הכתוב ולבתו אפילו נתחללה במשמע. כי לא תלה הכתוב הדבר אלא בסיבת הקורבה, ואמו שנתחללה ובתו שנתחללה נקראים אמו ובתו. ומעתה כיון שבלא ריבוי אנו אומרים כי משמעות בתו הוא אפילו שנתחללה כל שנקראת בתו יטמא לה, אם כן נבא לדין למה אמר אמו, והלא תבא בקל וחומר מבתו, ומה בתו שנתחללה מטמא לה אמו אצטריך.
אכן אם לא אמר הכתוב לאמו אז לא היינו אומרים כי לאביו בא למעט בנו ובתו הנפלים, אלא למעט אמו, ומיעוט זה קרוב יותר בנשמע מלילך לחפש אחר הנפלים של בנו ובתו, לומר שעליהם בא, והייתי ממעט אמו מטעם שמתחללת. וכשהיינו באים לדון מבתו שמתחללת ומטמא לה היינו מעמידין מיעוט האם כשנתחללה דוקא, אבל לא נתחללה היתה באה מקל וחומר מבתו, וכשנבוא לדון בבתו אפילו נתחללה ממשמעות התיבה, כמו שאמרנו למעלה שאפילו נתחללה תקרא בתו, היינו חוזרים ודנים בתו שנתחללה מאמו שנתחללה, ומה אמו שנתחללה אינו מטמא לה כמו שדרשנו מיתור לאביו בתו שנתחללה לא כל שכן.
והגם שמשמעות בתו יגיד אפילו נתחללה, זה מן הסתם, אבל כשיבא הלימוד במיעוט או בקל וחומר נחזור להעמידה בשלא נתחללה.
העולֶה מכל הכתוב בעומק הכתוב הוא, שאם לא אמר הכתוב לאביו שממנו נבא לטעות שבא למעט אמו כמו שכתבתי, לא היה צריך לומר לאמו והיתה באה מבנו ובתו כנזכר. ואם לא אמר לאמו שממנה היה בא הטעות לומר שבא למעט אביו, לצד שאינו ידוע אלא חזקה, לא היה צריך לומר לאביו. אם כן תקשה לא יאמר לא אביו ולא אמו לזה דרשו שבא למעט הנפלים, שאינו מטמא להם, ומעתה אין מקום לנו לומר שיאמר או לאמו לבד, או לאביו לבד, כי אחד מהם שיאמר יוליד הטעות ויסתור הבנין. ונתחכם ה' לדבר דברי אמת, ולזה נתחכם התנא וקדם להודיע הטעות היוצא מאִם יאמר א' מהם, ואחר כך דרש יתור שניהם יחד, והבן. ובזה עלה דברי התנא לאור עולם דברי אלהים חיים.
{ח} וקדשתו ולא אמר וקדשתם כסדר הנדבר עד עתה בלשון רבים. לדבריהם ז''ל (יבמות פח:) שאזהרה זו באה שאם כהן לא רצה לגרש אשה זונה וחללה וגו' שמלקין אותו ומיסרין אותו עד שיגרש, ולפי הטעם שנתן הכתוב כי את לחם אלהיך הוא מקריב, תבא הסברא לומר כי כל עוד שיש כהנים שלמים וכן רבים המספיקים להקריב, אין חיוב לכוף, לזה אמר לשון יחיד, שאפילו על אחד מהם יקפיד לעשות כמשפט הזה.
קדוש יהיה לך. פירוש כדי שיהיה קדוש יהיה לך הכהן פירוש הנה הוא שלך לכופו על הדבר. ואומרו כי קדוש, פירוש לצד שקדמה לנו הידיעה כי הקדושה היא בחינה הנקנית ברצון, ובהשלמת החפץ והחשק בה ולא בכפייה. ואיך אומר הכתוב לכופו על הקדושה?
לזה אמר כי קדוש, פירוש לא להמשיך לו הקדושה מחדש שכבר הוא קדוש, אלא שלא לאבד קדושתו.
ואומרו אני ה' מקדשכם, נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדושת כהן ה' ב''ה משרה שכינתו בתוכינו ומקדש אותנו, ואם אין כהן אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן.
{יז} דבר אל אהרן לאמר. אמר לאמר, לצד שהמצוה באה לאהרן, כאומרו דבר אל אהרן שהטיל עליו להפריש בעלי מומין מהכהנים להיות שהוא כהן גדול, לזה אמר לאמר שיזהיר גם כן כל הכהנים שיאמר להם המצוה, ונמצאו מוזהרים הכהנים על עצמן וכהן גדול גם כן מוטל עליו לבל [יגש] (יזיד) איש בעל מום.
איש מזרעך וגו'. לא אמר כסדר שאמר בתחלת הפרשה, ולא כסדר שאמר בפרשה שאחריה דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו, ולא כסדר יין ושכר שאמר אתה ובניך. ואולי כי נתכוין ה' במתק לשונו לומר שאהרן ובניו מובטחים מכל המומין האמורים בפרשה, לזה לא הזכיר לא הוא ולא בניו אלא זרעך. והגם שגם בניו יקראו זרעך, אף על פי כן ממה ששינה העירך כי על הבאים אחריהם הוא אומר, ודקדק גם כן לומר מזרעך, הבטיחך שלא יפול המום בכולם אלא במקצתם, ועיין בפירוש פסוק והוא צרוע (לקמן כב ד).
{כא} כל איש וגו' מזרע אהרן וגו'. כפל האזהרה הוא לישראל שלא יניחו להקריב בעל מום, ולזה לא עשה הציווי לנוכח, והבן.
הפרק הבא הפרק הקודם