אור החיים, ויקרא פרק ד


{ב} דבר אל בני ישראל וגו'. בתורת כהנים דרשו בני ישראל מביאים חטאת ולא גוים מביאים חטאת על ז' מצות בני נח. וקשה, מנין יעלה על דעת לומר שיביאו?

שהוצרך למעטם.

ואם מנדרים ונדבות, מה לנדרים ונדבות שאינם לכפרה, תאמר בחטאת, וכדרך שאמרו בחולין (ה:)
בצריכות מיעוטא דמומר דמיעטיה קרא בעולה ובחטאת, דאצטריך למעט מומר בעולה ולא גמרינן ליה ממיעוט חטאת, משום דלכפרה הוא. מה שאין כן עולה ע''כ,
ומינה בהיכא דנתרבו בעולה שהיא נדבות ונדרים שאין ללמוד חטאת שהיא לכפרה. ונראה לומר שהכוונה היא לשמור, שלא תרבה גוים מייתור נפש, שאמר הכתוב. לזה אמר בני ישראל למעט גוים וריבוי נפש לרבות גרים.

וקשה, לא היה לו לכתוב לא בני ישראל ולא נפש, ואני יודע שהגוים לא, מטעם שכתבנו. וגרים מביאין, דמנין יעלה על דעת למעטם. זו אינו קושיא כי הלא מצינו שהוצרך הכתוב לרבותם בתחלת הפ' דכתיב (פסוק ב') אדם ודרשו שם בתורת כהנים להביא גרים, וא''כ סלקא דעתך אמינא שלא ריבה אותם אלא לעולה ולא לחטאת קא משמע לן. ואם כן אם לא היה מיעוט שמעט ביתור בני ישראל היה צד לומר כי גרים לא איצטריך, משום דכיון דנתרבו בתחלת הפרשה נתרבו לכל פרטים הרשומים בכל הפרשה. ולא בא רבוי שריבה ביתור נפש, אלא לרבות הגוים, שמביאין חטאת. לזה אמר בני ישראל למעט גוים, הא למדת שאומרו נפש אינה אלא לרבות גרים, ולא הספיק רבוי שבתחלת הפרשה, לצד מדרגת חטאת עדיפא מעולה, גם לצד שהפסיק בענין ואין למידין לזה אצטריך.

ועוד נראה לומר כי לא מיתור בני ישראל דורש, אלא ממשמעות בני ישראל יגיד כי לא גוים, ולצד שבמשמעות בני ישראל יתמעטו גם הגרים, לזה אמר נפש לרבות הגרים, ומעתה הגם כי בני ישראל צריכה לגופה, ככל התורה כולה להודיע למי באה מצוה זו, ממילא מתמעטים הגוים.

נפש. אמרו רז''ל (תו''כ) לרבות גרים, ואם לכלול נשים היה לו לומר אדם כי יחטא, כי אדם כולל זכר ונקבה, דכתיב (בראשית ה ב): ויקרא שמם אדם.

ובדרך רמז יכוין כי לצד שנפש של אדם רשע היא נחסרת, לצד מעשה הרע באמצעות העון במזיד, ולזה יקרא הרשע בחייו מת, דכתיב: (יחזקאל יח) במות המת, כי אין לו נפש, והוא ג''כ אומרו (משלי כג) אם בעל נפש אתה, והודיעו הכתוב כי תחסר הנפש גם בחטא השוגג, האמת שלא תחסר כולה אלא מקצתה. ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה' כי יביא קרבן, ובזה תתקרב הנפש לשורשה ויאיר אורה כבתחלה. אבל במזיד שתחסר כולה. לא יועיל תקנת הקרבן. כי אין נפש במציאות לקרבה עד אשר ישוב ויעבור עליו יוה''כ ויחיה על דרך אומרו (יחזקאל יח) השיבו וחיו.

{ג} אם הכהן וגו'.
התחיל בכהן ולא בצבור, ומה גם שאמר לאשמת העם שדימה שגגתו לשגגת העם, ומן הראוי להקדים ברישא. ואולי שבא לומר, שצריך להקדים קרבנו של משוח לשל ציבור, ואין צריך לומר לשל מלך, והטעם כמו שאמרו במסכת הוריות (יג) כהן מכפר וצבור מתכפרין. ומצאתי לרז''ל (תו''כ פסוק יג) שאמרו:
פר כהן משיח ופר העדה פר כהן משיח קודם.
ודרשוה מאומרו ואם כל עדת ישראל וגו', הא למדת שיש להקדימו.

עוד דרשו מאומרו כאשר שרף וגו', מכאן שצריך להקדים פר משיח לפר העדה. וצריך לדעת למה לא הספיק לרז''ל ללמוד הקדימה ממה שהקדימו הכתוב, שהוצרכו לחפש אחר דרשות אחרים?

ואולי, שאם לא היתה אלא הקדימה בסדר לבד, הייתי אומר שלא סדרו הכתוב קודם קרבן צבור, אלא לצד שאם היה מסדרו אחר קרבן צבור, היה נשמע אומרו אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, פירוש האמורה בסמוך שהורו בית דין והוא הורה עמהם, וזה אינו, כי אם הורה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, וכדאיתא במשנה שם (הוריות ו), לזה קדם וסדר משפטו לבד. ועדיין אני אומר שלא יקדים קרבנו לשל צבור, לזה דרשו מאומרו ואם וגו'.

ועדיין קשה, למה הוצרכו ב' דרשות, לזה דרשת ואם, ודרשת כאשר שרף?

ונראה כי אחד לרשות ואחד לחובה. ומה שראיתי לבעל קרבן אהרן שנתן טעם שהייתי אומר למקצת ולא לכולה, אין טעם בטעמו. עוד נראה לומר אחד לאם קדם והביא ועדיין לא הביאו פר העדה והביאו אחר כך והרי שניהם עומדים, וחד לאִם באו כאחת פר משיח ופר העדה, אף על פי כן תקדים של משיח.

לאשמת העם. יתבאר על דרך אז''ל (אבות פ''ה מי''ח):
המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.
ובראות כי כהן המשיח חטא, זה יגיד שלא זכו הזוכים על ידו, כדי שלא יבא חטא על ידו בשבילם, והוא אומרו לאשמת העם. ובתורת כהנים דרשו כי לאשמת העם יכון הכתוב להראות מין החטא אשר יתחייב עליו קרבן, שהוא העלם דבר עם שגגת מעשה, כאמור לאשמת העם (פסוק יג) ונעלם דבר וגו'.

ואם הכהן המשיח שגג בשגגת מעשה לבד, הדבר תלוי אם יתחייב להביא קרבן הדיוט או לא, ודרשו ז''ל (הוריות יא) בפסוק מעם הארץ, להוציא כהן משיח כי פטור לגמרי.

ואם הכהן המשיח אינו חכם מופלא הרי זה פטור (שם ז) מכל מין קרבן, בין בהעלם דבר ושגגת מעשה בין בשגגת מעשה לבד, וצריך לתת טעם לדבר זה?

ואולי כי העושה בהעלם דבר והוא חכם מופלא, שגגה זו עושה רושם גדול בנשמתו ומרחיק נפשו משורשה, ולא יועיל זכותם של ישראל שהוא מכפר בעדן, למנוע ממנו הפגם. מה שאין כן כל ששגג במעשה לבד, או בהעלם דבר ואינו חכם מופלא, חטא זה לא יפעיל פגם בבחינת נפש כהן משיח לרחקה משרשה, כדי שיצטרך לקרבן לקרבה, כי באמצעות זכות הרבים הן אל כביר לא ימאס, גם לא יספיק זה לסימן כי העם אשמים ממה שבא ליד המשיח שוגג זה מהטעם עצמו שכתבנו.

{ז} לפני ה'. בתורת כהנים מה תלמוד לומר?
אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא ביום הכפורים שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת, יכול אף זה כן?

תלמוד לומר: המזבח לפני ה' ולא כהן לפני ה', ע''כ.
משמע שאם לא מצינו בפר הבא ביום הכפורים, לא היה צריך להשמיענו לפני ה'. וקשה ומנין אני יודע מקום עמידתו, ומחמת שאין אני יודע מהכתוב שיש לו מקום ידוע, נבוא לומר רצה עומד לפנים מן המזבח עומד רצה עומד חוץ למזבח עומד?

תלמוד לומר: לפני ה', לומר כי צריך לעמוד חוץ למזבח.

ולמה הוצרך לומר (לפי שמצינו) לפני ה'?

עוד קשה מנין מקום לדרוש שיזה על הפרוכת והוא חוץ למזבח, דלמא לגופא בא שיזה על המזבח והוא חוץ למזבח, וכדרך אומרו בפר יום הכיפורים (לקמן טז יח) ויצא אל המזבח, ולעולם הזאת הפרוכת תהיה והוא לפנים. ואלו לא היה לנו אלא דקדוק זה היה מקום ליישב. אלא שראיתי עוד בפרשת אחרי מות (שם) תניא:
ויצא אל המזבח, מה תלמוד לומר?

אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא על המצוות, שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת, יכול אף זה כן?

תלמוד לומר ויצא,

והיכן היה?

לפני ה' ע''כ.
קשה, מה היא כח קושית מה תלמוד לומר, והלא אצטריך לומר שיצא ממקומו ולא יזה על המזבח והוא בפנים?

עוד אומרו, לפי שנאמר משמע דוקא לצד שנאמר, אבל זולת שנאמר לא יודיענו הכתוב מקום עמידתו כשיזה על הפרוכת?

ועוד לפי דבריו לא היה לו לומר לא ויצא שממנו נתחייב לומר לפני ה' בפר המצות, כמו שמדקדק בדבריו מה תלמוד לומר לפני ה'?

לפי שמצינו וכו' ולא לפני ה' שממנה נתחייב לומר ויצא בפרשת פר יום הכיפורים, כאומרו מה תלמוד לומר ויצא?

לפי שמצינו וכו'.

ועוד קשה אומרו, לפי שמצינו בפר הבא על המצות שעומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת, היכן מצינו שאמר הכתוב כן?

ואם מאומרו לפני ה', דלמא על הזאת המזבח הוא אומר כפשט הכתוב, ולא על הזאת הפרוכת.

ועוד נראה אנחנו אם לא היה אומר לא ויצא ולא לפני ה', איה מקום כבוד עמידתו, ואם כן איך יכול תנא לומר מה תלמוד לומר בשניהם?!

אכן דרשת התנא היא כסדר זה, כי אם לא אמר הכתוב לא ויצא ולא יתור לפני ה', פשוט הוא שנשפוט בו שיכול להזות בין על הפרכת בין על המזבח בכל אופן שיהיה, בין המזבח בפנים בין הוא בפנים, ואחר שבא הכתוב וזכר בפר העלם מצות מזבח בפנים, ופשט הכתוב הוא על הזאת מזבח, וזכר בפר יום הכיפורים גם כן מזבח בפנים כאמור, ויצא אל המזבח, ובפרט זה הושוו פר יום הכיפורים עם פר המצות.

גם השמיענו בפר יום הכיפורים שהזאת פרוכת תהיה והוא בפנים, כי מאומרו ויצא מכלל שהיה בפנים, והנה הדעת נותנת שהוא הדין בפר המצות תהיה הזאת הפרוכת והוא לפנים מהמזבח, וילמוד מה שחסר בפר העלם מפר יום הכיפורים ונמצאו פר יום הכיפורים ופר המצות שוים, שיזה על הפרוכת והוא לפנים ויצא ויזה על המזבח, אשר על כן בא התנא והוציא דבר זה מלב שומע בכח הדרשה, ואמר לפני ה' מה תלמוד לומר, פירוש אחר שאמר הכתוב בפר יום הכיפורים ויצא הא למדת שהזאת המזבח תהיה ומזבח לפנים.

אם כן למה הוצרך לומר כאן לפני ה'?

אם ללמד בא שלא יזה על המזבח והוא בחוץ, אינו צריך וילמד הכל מפר יום הכיפורים, ותירץ רבי נחמיה כי הוצרך לומר לפני ה', פירוש ממה שאנו רואים שלא רצה הכתוב ללמוד פר מצות מפר יום הכיפורים, הרי זה מראה באצבע שאין דומה לו. ובמה אין דומה לו?

לפי שמצינו בו פרט אחד שלא הוזכר בפר המצות והוא הזאת הפרוכת והוא בפנים, והוא אומרו, לפי שמצינו בפר יום הכיפורים שהוא עומד לפנים ומזה על הפרוכת, ואם הייתי דן פר מצות ממנו, הייתי יכול לומר גם זה (כן)?

תלמוד לומר לפני ה' כו', ומעתה אומרו מזבח לפני ה' שולל כהן לפני ה' בכל ההזאות, בין של מזבח בין של פרוכת, שעל מי סמך עליו הכתוב, להבין איה מקום עמידתו בשעת הזאת פרוכת? אם ללמוד מפר יום הכיפורים, נלמוד גם כן הכל, אלא ודאי שקנה לו מקומו מזבח לפני ה' ולא כהן לפני ה' בכל ההזאות האמורים בענין זה.

ובפסוק ויצא האמור ביום הכיפורים דרש על זה הדרך, מה תלמוד לומר פירוש משמעות פשט הכתוב הוא?

שלא יזה על המזבח עד שיצא, ומשמיענו גם כן שקודם כשהזה על הפרוכת היה לפנים.

והנה דרשה ראשונה נשמעת בכתוב שצריך לצאת להזות על המזבח, אבל הזאת פרוכת שצריך לעמוד בפנים אין הכרח בדבר, ויכול להזות בין שהוא לפנים בין שהוא לחוץ, ולצד כי רשות, יש לו לעמוד במקום שירצה להזות על הפרוכת, הזהיר הכתוב שכשיגמור בפנים להזות על הפרוכת יצא להזות על המזבח, לזה בא התנא ואמר הדרשה שבשבילה בנה הקושיא, והוא לפי שמצינו בפר הבא על המצות שהוא עומד וכו', פירוש הגם שלא הוזכר שם אלא גבי הזאת המזבח, ולא למדנו על הזאת הפרכת אלא ממה שלא למד מפר יום הכיפורים, והוצרך לומר לפני ה', אף על פי כן לפי מה שאנו דנים עליו עתה הוא אם לא נאמר בפר יום הכיפורים ויצא אלא לפני ה' שבפר העלם, ובמציאות זה כשאני בא לדון על מקום עמידתו בשעת הזאת הפרוכת, הייתי אומר כי רצה עומד בפנים רצה עומד בחוץ, שלא הקפיד הכתוב אלא על הזאת המזבח שצריך שיעמוד בחוץ, אבל בשעת הזאתו על הפרוכת אין עכוב בדבר.

נמצאת אומר כי יכול לעמוד בחוץ למזבח ומזה על הפרוכת, והוא אומרו לפי שמצינו וכו' שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת. יכול גם זה כן?

תלמוד לומר: ויצא, פירוש לעכובא שצריך לעמוד בפנים בשעת הזאת הפרוכת, שאם אתה אומר רשות, לא היה צריך לו לומר ולומד אני מפר העלם, הא למדת שמכח אומרו לפני ה' בפר העלם אתה מתחייב לומר כי אומרו ויצא בפר יום הכיפורים, בא לומר שצריך לעמוד בפנים בשעת הזאה על הפרוכת, שאם רשות לא היה צריך לומר והיה למד מפר העלם ב' דברים:

שצריך לעמוד בהזות על המזבח בחוץ,

ובהזות על הפרוכת יעמוד במקום שירצה.


הא למדת מאומרו ויצא ב' דברים:

שצריך לעמוד בפנים כשיזה על הפרוכת,

וצריך לעמוד בחוץ כשיזה על המזבח,

ולפי זה נתיישבו צריך עיון שהניח הרא''ם בפרשת אחרי מות (טז יח) בדרשת ויצא ועיין שם דבריו.

אלא שצריך לחקור זאת, לפי ברייתא זאת שהכריחה עמידת פנים בהזאת הפרוכת, ממה שלא למד פר יום הכיפורים מפר העלם, אם כן כשנחזור להבין ברייתא דלפני ה' למה נאמר וכו'? קשה, והלא צריך לדעת לפני ה' שזולתה לא הייתי יודע כי כוונת אומרו ויצא הוא להצריך עמידה בפנים בהזאת הפרוכת כנזכר.

ומעתה נחזור למה שהיה עולה על דעתינו לומר כי גם בפר העלם יעמוד בפנים בשעת הזאה על הפרוכת כסדר האמור בפר יום הכיפורים, מה תאמר, למה הוצרך לומר?

אצטריך, כדי לגלות על פר יום הכיפורים, שחובה לעמוד בפנים בהזאת הפרכת כאמור, שזולת זה הייתי אומר רשות. ויש לומר כי סובר התנא שלא תבא לפני ה' לעשות ממנו פלפול זה לבד, דהיינו להקשות, ילמוד ממנו פר יום הכיפורים וממה שלא למד וכו' כנזכר, כי אין זה דרך הכתוב, שעל כל פנים תהיה צריכה ללמוד דבר לגופה, שאם לא היה כוונת ה' אלא לגלות על ויצא כנזכר, היה לו לפרש הדבר במקומו בפר יום הכיפורים.

עוד נראה לומר כי כיון שדרשה זו צודקת כשנקדים להקשות למה נאמר לפני ה' וילמד מויצא, למה תדחה דרשה זו מאידך?

הלכך למדינן תרווייהו.

{יג} ואם כל עדת וגו'. בתורת כהנים דרשו עדת זו סנהדרין, נאמר כאן עדה ונאמר להלן וכו', ישראל דרשו המיוחדת שבישראל, שהיא של ע''א.

ישגו, יכול יהיו חייבים על שגגת מעשה?

תלמוד לומר: ונעלם, אינם חייבים אלא על העלם דבר.

ואמרו עוד:
הורו בית דין ועשו, יכול יהיו חייבין?

תלמוד לומר: הקהל ועשו, ההוראה בבית דין והמעשה בקהל, ע''כ.
ובדרך רמז ירצה שאם ישגו העדה ויטעו מדרך הישר, גם סנהדרי ישראל תורתם תהיה נעלמת מהם, לצד שלא השגיחו על עדת ה' ליישר המעקשים, כי החטא יולד חטא אחר, וצא ולמד (כתובות ס:) מהוראת אביי בלא נטילת רשות מרבו ששגג באותה הוראה והרגיש כי דין גרמה, וכדאיתא בסנהדרין (ה:).

{כב} אשר נשיא יחטא. פירוש אפילו בהוראת בית דין כל שאין חייבין בית דין ועשה הוא חייב שעיר, וכן כתב הרמב''ם (הלכות שגגות פט''ו ה''ח).

או הודע. אומרו או, לצד שקדם ואמר ואשם, ואמרו ז''ל (תו''כ), מלמד שמביא אשם תלוי אם נסתפק, לזה אמר או הודע פירוש אם הודע אליו ודאי.

{כז} ואם נפש וגו'. אמר ואם בוא''ו להוסיף על ענין ראשון מה שרשם מהדינים בפרשה זו שאין בהם נגדיות להאמור במה שלפניה.

מעם הארץ. דרשו רז''ל (הוריות יא) למעט כהן משיח בשגגתו בלא העלם דבר, שלא יביא אפילו שעירה. גם מ''ם של מעם אמרו למעט נשיא בהיכא שאכל חצי זית והוא הדיוט וחצי זית והוא מלך, שאינו מביא כשבה. פירוש מתחלה דורש עם הארץ שלא היה לומר אלא נפש כי תחטא, ודרש עם הארץ לאפוקי הגדול ומיוחד שבהם שהוא מלך. ודרשא זו היתה נדרשת הגם שהיה אומר בעם הארץ, ומאומרו מעם חזר וחלק גם חלק מההדיוט, וכגון הדיוט שאכל חצי זית ונתמנה והשלימו שאינו מביא.

בעשותה. לא היה צריך לומר, ודרשו ממנה בתורת כהנים מיעוט ורבוי:

מיעוט שאם עשה על פי הוראת בית דין פטור, דסלקא דעתך אמינא מה שקבע הכתוב פר הקהל אינו אלא על בית דין שהיו סבה בהוראתם לחטוא, אבל העושים כדינם עומדים להביא כשבה או שעירה, קא משמע לן דדוקא התולה בעצמו.

רבוי שאם תלה בבית דין פירוש שהורו בבית דין ועשה על פיהם, אם היה יודע שטעו אינו נפטר מצד הוראתם, וחייב בשעירה או כשבה. הגם שיביאו בית דין פר החטאת כמשפטו.

הרבוי רמוז בתיבת בעשות,

והמיעוט בדקדוק בעשותה,

משמע בעשות אותה ולא אחרת, ובזה תבין ב' ברייתות בתורת כהנים על נכון.

{לב} ואם כבש וגו' עד ונסלח לו. צריך לדעת למה הוצרך לחלקם לב' פרשיות, והיה לו לומר למעלה והביא קרבנו שעירת עזים וגו' או כשבה תמימה וגו' ולא היה צריך לכתוב כל הפרשה? ונראה כי חלקם הכתוב לטעם עצמו שאמרו רז''ל (תו''כ ג) בפרשת ואם עז שבא לרבות אליה בחטאת מן הכשבה, לזה דקדק לומר בכשבה כאשר יורם חלב הכשב, ובשעירה אמר ואת כל חלבה יסיר. וחדא בשלמי נדבה וחדא בחטאת חובה.

גם רואני שיש חידוש בכל האמור, אומרו וסמך דרשו רז''ל (תו''כ הכא) שבא ללמד על חטאת נזיר וחטאת מצורע שטעונין סמיכה.

ואומרו ושחט אותה לחטאת דרשו (זבחים ז) שצריך שתהיה שחיטה לשם חטאת, ופרט זה לא נרמז בפרשת שעירה ומכאן אתה למד לשניהם.

ואומרו במקום אשר וגו' אמרו בזבחים (מח:) בפרק איזהו מקומן:
חטאת מנלן?

דבעיא צפון, דכתיב ושחט החטאת במקום העולה.

אשכחן למצוה לעכובא מנלן?

דכתיב: במקום אשר ישחט את העולה וגו' ע''כ.
הרי שהוצרכו ב' כתובים. ושם בש''ס העלה שלמדין לכל החטאות למצוה, ואומרו (תו''כ כאן) מדם החטאת דרשו שצריך לקבל דמה לשם חטאת, וכן בכל מה שכפל יש בו חידוש משפט, ולזה חלקינהו קרא ללמד חוקים ומשפטים וכו'.

הפרק הבא    הפרק הקודם