{א} כי תחטא. צריך לדעת לאיזה ענין אמר כי תחטא שלא היה לו לומר אלא כי תשמע קול וגו'?

ונראה כי להיות שלא הוצרך זה להשביעו לזה אלא לצד שלא רצה להעיד עדות שיש לו לזכותו, כי בתחלה ישאל ממנו עדותו בלא השבעה, ועל כפירתו קורא עליו הכתוב כי תחטא, כי חטא הוא זה לדבר שקרים, ואם שמעה קול וגו' תתחייב בקרבן. ובזה תתיישב וא''ו של ושמעה שיורה שזולת זה הוא החטא הרשום בו חטאה.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק שבועת העדות (ל.) וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה.

ופירש''י:

ואין חייבין על שגגתה, אם שוגגין הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות וכו'.

וכתב הרמב''ם בפרק א' מהלכות שבועות:

כיצד שגגת שבועת העדות?

כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה וכו' ושהיא שקר ע''כ.

הרי שהשגגה שחייב עליה הוא שיודע על כל פנים שהיא אסורה ושקר, והוא אמרו נפש כי תחטא, פירוש בין במזיד בין בשוגג תכיר שחוטאת. לשלול אם שגגה שחשבה שמותר, או ששכחה העדות אינו חייב על שבועה זו.

ובאגדת אנשי אמת (זהר ויקרא יג:) נדרש פסוק זה על הנפש בירידתה לעולם על נכון.

ושמעה קול אלה. יתבאר על דרך מה שאמרו בריש פרק שבועת העדות (שם) וזה לשון המשנה:

שבועת העדות וכו' בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בהן בפני בית דין ע''כ.

הנה לרבי מאיר כל שהיא בבית דין אין צריך שתהיה השבועה מפי עצמו, אלא בשמיעת האוזן לבד מתחייב. והוא אומרו ושמעה קול אלה, פירוש הגם שלא ענה אמן.

ולחכמים לסברת הראב''ד והאחרונים כל ששמעה קול אלה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין אפילו לא ענה אמן. כל שהיתה הכפירה בבית דין, אפילו שלא בשעת השבועה - חייב. ולדרך זה ידוייק הכתוב שבכל הצדדין הוא תולה הדבר בשמיעת קול אלה ואין צריך ביטוי שפתים.

ורמב''ם ז''ל הגם שפסק כחכמים שצריך שיהיה הכפירה בבית דין, אע''פ כן חלק, שאם היתה השבועה שלא בפני בית דין צריך שיענה אמן, כמבואר בדבריו בפרק ט' הלכה א', ובפרק י' הלכה י''ז, א''כ סובר שכל שלא בפני בית דין לא מְהַנֶּה מפי אחרים אלא מפי עצמו, או מפי אחרים וענה אמן, שהוא כמוציא שבועה מפיו. וכמו מה שכתב בתחלת פרק ב' מהלכות שבועות.

והשיגו הראב''ד פרק ט' הלכה י',

כי אין הלכה כרבי מאיר.

ועוד בין לרבי מאיר בין לחכמים מה צורך שיהיה הבית דין בשעת השבועה, והלא אין מקפידין וכו' אלא על הכפירה ע''כ.

והכסף משנה כתב שלא ידע מנין לו לרמב''ם חילוק זה.

ולי נראה כי לא נחלקו רבי מאיר ורבנן אלא בנשבע מפי עצמו חוץ לבית דין, ולא היתה הכפירה בבית דין כל עיקר, דלרבי מאיר חייב משום דיליף משבועת הפקדון, ודן מיניה ומינה כשם ששם מפי עצמו חייב, ומינה אפילו שלא בפני בית דין חייב, גם שבועת העדות כמו כן, ורבנן סוברים דון מינה ואוקי באתרה כאמור שם, אבל בנשבע מפי אחרים שלא בפני בית דין והיתה הכפירה בבית דין אין מחלוקת להם בזה, ומשמע דלכולי עלמא חייב.

אלא דטעמו של הרמב''ם שהצריך בכל שבועה שהיתה שלא בפני בית דין להיות מפי עצמן, הוא ממה דתנן שם דף ל''א ע''ב וזה לשונו:

שבועת העדות כיצד?

אמר לב' בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, או שאמרו אין אנו יודעין משביע אני עליכם ואמרו אמן - הרי אלו חייבין.

השביע עליהם ה' פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו – פטורין. כפרו - חייבין על כל וכו' ע''כ.

הרי דקתני בפרוש ואמר אמן, מני מתניתין, אי רבי מאיר ומיירי שלא היתה הכפירה בבית דין, אם כן הוו ליה מחלוקת ואח''כ סתם שבמשנה שקדמה כתב רבי מחלוקת רבי מאיר ורבנן ובמשנה זו שלאחריה כתב סתם כרבי מאיר. וממה שמצינו שרמב''ם הצריך הכפירה בבית דין אפילו נשבע מפי עצמו, אם כן מפרש מתני' כרבנן, וקתני ואמר אמן, ובמאי?

שלא בפני בית דין, שאם בפני בית דין לכל הסברות אין צריך שיאמר אמן.

אם כן הרי לך, שלדברי חכמים צריך שיאמר אמן שלא בפני בית דין.

והתוספות כתבו שטעם שאמר ואמרו אמן היא לקצר, ואין הכי נמי אם אמרו אין אנו יודעים לך עדות, ואין כן דעת רמב''ם. אלא כל שהשבועה חוץ לבית דין צריך שיאמר אמן, דהיינו מפי עצמו, והטעם הוא כי לא אמר הכתוב ושמעה קול הגם שלא אמר הוא מפיו אלא בבית דין שבו מדבר הכתוב, דכתיב: אם לא יגיד, אבל שלא בפני בית דין צריך שיוציא מפיו.

והגם שאמרו שם דף ל''ב וזה לשונם:

מנלן שהכפירה בבית דין הוא דמחייבי אחוץ לא מחייבי?

אמר אביי: אמר קרא אם לא יגיד וגו' לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייבין, אמר ליה ר' פפא: אי הכי אימא, שבועה גופא בבית דין אִין, שלא בבית דין לא! לא סלקא דעתך. דתניא: לאחת לחייב על כל אחת, ואי סלקא דעתך בבית דין, מי מחייב על כל אחת, והתנן השביע עליהן ה' פעמים בפני בית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת וכו'. אלא לאו שמע מינה: שבועה חוץ לבית דין, כפירה בבית דין.

משמע כי השבועה שישנה בבית דין היא עצמה אשר תהיה חוץ לבית דין ומתחייב עליה, ואם כן אפילו השביעוהו אחרים לא שנא בפני בית דין לא שנא שלא בפני בית דין.

לכשנעמוד על אמתתן של דברים משם דלבית דין ומתחייב עליה, ואם כן אפילו השביעוהו אחרים לא שנא בפני בית דין לא שנא שלא בפני בית דין. לכשנעמוד על אמתתן של דברים משם דגל עמוד דינו של רמב''ם ז''ל, כי ממה שמוכיח מדתניא לאחת לחייב על כל אחת. וקשה והלא לאחת כתובה בשבועת בטוי, ואנו עוסקים בשבועת העדות, ואינו דומה שבועה זו לזו. ובהכרח לומר כי אינו מוכיח אלא לשבועה מפי עצמו, שלמדוה שישנה בשבועת העדות משבועת בטוי בגזירה שוה, דתחטא תחטא כאמור שם, ולזה מוכיח שפיר לשבועת העדות בנשבע מפיו הנלמד ממנה, אבל השביעוהו אחרים שהיא שבועה המוזכרת בפרשת שבועת העדות דוקא בבית דין הוא שחייב עליה, כי אין מוכיח כלום מלאחת.

ואנו חוזרים למה שדייק ר' פפא בבית דין אִין שלא בבית דין לא, ולא דחה אביי לדברי רב פפא אלא למה שדקדק בדבריו שבועה וכו' שלא בבית דין לא, שמשמע שאין חיוב שבועת העדות אלא בפני בית דין, לזה שלל זה מדעתו, ולעולם מפי אחרים דוקא בבית דין וכדעת רמב''ם.

נמצינו אומרים לדרך זה כי אמרו ושמעה קול אלה הוא שהשביעוהו, והגם שלא ענה אמן, ודוקא בבית דין כמו שדייק אם לא יגיד, ואם הוציא שבועה מפיו יתחייב גם כן על פרט השבועה שחלה עליו, בדין זה מגזירה שוה דתחטא תחטא דשבועת בטוי, ובתנאי שתהיה הכפירה בבית דין. ומה שמסיק בגמרא שמע מינה שבועה חוץ לבית דין, פירוש ישנה לשבועה חוץ לבית דין וכגון שבועה מפיו.

ומעתה הרווחנו פשט הכתוב לדעת רמב''ם על נכון, שמדבר הכתוב במציאות אחד, והוא שמשביעין אותו בבית דין ולא הגיד בבית דין, וב' דברים אלו לעיכוב, בין ההשבעה מפי אחרים צריכה להיות בבית דין, וחוץ לבית דין לא, הגם שהיתה הכפירה בבית דין בזמן אחר, וכן הכפירה גם כן צריכה להיות בבית דין. וזולת זה הגם שנשבע מפי עצמו שלמדוהו מתחטא תחטא משבועת בטוי אינו חייב, והיכא שהיתה הכפירה בבית דין והשבועה שלא בפני בית דין למדינן משבועת בטוי אם נשבע בפיו חייב.

והמשכיל יבין שדינו של רמב''ם מאיר, והכתוב מסייעו, והאומר ששבועה מפי אחרים תועיל שלא בפני בית דין, עליו להביא ראיה כי לימוד לאחת אינה אלא לנשבע מפי עצמו, או השביעהו אחרים, ואמר אמן דהיינו מפי עצמו.

{ז} ואם לא תגיע ידו וגו'. פירוש הגם שהגיעה ידו ליותר מב' תורים וב' בני יונה, כל עוד שלא השיג ידו די שה חסר איסור או חסר פונדיון הרי זה מביא קרבן עני.

ובתורת כהנים דרשו:

ידו אין אומרים לו ללות ואין אומרים לו עסוק באומנותו וכו',

הטעם משום דחביבה מצוה בשעתה, וכמאמרם ז''ל (תו''כ כאן) בפסוק:

ואם לא תשיג ידו די שה, יש לו שה ואין לו צרכיו מנין שיביא קרבן עני?

תלמוד לומר די שה, פירוש היה לו לאדם זה שה אבל הוא לו לצרכיו של זה האדם כמו שתאמר היה לו או לכסותו או למחיתו הרי הוא כאלו אין לו, והוא שדקדק לומר די שה פי' בידו להביא שה, וזה הגם שיש לו השה אין בכחו להביאו כי הוא צריך לו.

וראיתי לרבינו הלל שפירש צרכיו פירוש של שה שאין לו, שהדין הוא שהוא צריך להטפל בו להביאו לעזרה, וזה דוחק, כי מה טורח בזה יותר מהבאת תורים ובני יונה?!

ואם על גודל הכבש, יוליך בידו מעות למקדש ושם יקנה, ואם לצד שהשה צריך סמיכה, והלא סמיכה אינה מעכבת, ולמה יבטל קרבנו בשביל הסמיכה ויביא קרבן עני?!

ואנו שנינו בסוף מסכת נגעים:

עשיר שהקריב קרבן עני לא יצא.

והגם שבמסכת נגעים (פי''ד מי''ב) שנו לה,

הוא הדין לכל קרבן עולה ויורד.

וכן מוכח בדברי רמב''ם פרק י' מהלכות שגגות, אבל הסמיכה אינה אלא שירי מצוה ואם לא סמך כיפר, כאומרם בריש זבחים (ו:).

שוב ראיתי שדרשו בתורת כהנים בפרשת יולדת

אם לא תמצא ידה וגו' יש לה שה ואין לה צרכיו מנין שתביא קרבן עני?

תלמוד לומר די שה ע''כ.

הנה דרשה זו צריכה לענין נסכים כי הנסכים מעכבין. וקרבן יולדת עולה, הוא שטעון נסכים, ומעתה ריבוי זה שריבה הכתוב בפרשה זו של חטאת מה הוא?

אם לסמיכה, קשה למה אצטריך לומר די שה בעולה?

והלא קל וחומר הוא: אם בחטאת שאין צרכיה מעכבין מכל שכן שיביא קרבן עני בשבילה, עולה שצורכיה מעכבין מכל שכן שיביא קרבן עני. אלא ודאי נראה כמו שכתבתי, וכן ראיתי שהסכים הרב בעל קרבן אהרן.

{י} מחטאתו אשר חטא. טעם שבקרבן עשיר אמר (פסוק ו) מחטאתו ובקרבן עני אמר מחטאתו אשר חטא?

יתבאר על פי מה שפירש בתורת כהנים (לקמן פסוק יג):

בקרבן דלי דלות, יכול החמורים שבהם יהיו בכשבה ושעירה, הקלים יהיו בתורים ובני יונה, הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה?

תלמוד לומר: מאחת מאלה להשוות הקלים לחמורים וכו' ע''כ.

פירוש, לפי שיש בפרשה זו ג' מיני חטאות:

טומאת מקדש וקדשיו שיש בה עונש כרת, זו חמורה מכולן.

ושבועת העדות שחייב על זדונה ושגגתה, זו קלה משלפניה,

וחמורה משלאחריה שהיא שבועת ביטוי שאינו חייב אלא על שגגתה, יכול החמורים וכו'. קשה, איך יכול אדם לומר כן, והכתוב אומר ואם לא תגיע וגו' משמע שבמציאות עצמו שחייב כשבה ושעירה הוא מדבר. וכן אם לא תשיג ידו וגו' שבדלי דלות.

וראיתי להרא''ם שפירש:

ואם לא תגיע שלא נגעה ידו במעל שחייב בעבורו כשבה וכו' אלא למעל קל ממנו המוזכר בפרשה, יביא ב' תורים וגו', ואם (לא) השיג ידו במעל שחייב להביא בעבורו ב' בני יונה וגו' ע''כ.

ולדרך זה יתישב אומרו מחטאתו אשר חטא, לצד שחלוקה זו היא חלוקת הקלים שהיא שבועת העדות, כדי שלא תטעה שאין קרבן זה של עוף אלא לחטא זה הקל, אבל לחמור ממנו שהוא טומאת מקדש וקדשיו אין עוף בא אפילו בעניות?

תלמוד לומר: מחטאתו אשר חטא.

ב' חטאות נאמרו:

אחד לשבועות העדות,

ואחד לטומאת מקדש וקדשיו,

שלא תטעה בו כנזכר, וחזר הכתוב בפרשת דלי דלות וריבה אפילו לענין עשירית האיפה שישנה בכל הג'. אלא שנראה בעיני פירוש הרא''ם ז''ל דחוק ביותר, כי איך יקבל הדעת לפרש אומרו אם לא תשיג ידו שהכוונה היא לחטא יותר?!

כמו זר נחשב הענין.

ואולי נוכל לפרש כונת התנא על זה הדרך, שאם לא אמר הכתוב מאחת מאלה, הייתי אומר החמורים שבהם שהוא טומאת מקדש וקדשיו קרבנם קבוע בכשבה, ומה שאמר הכתוב ואם לא תגיע ידו די שה והביא תורים ובני יונה, לא לכל הוא אומר אלא לקרבן הקל שבכולן הוא שהקיל בכפרתו, שהגם שבעושרו חייבו כשבה, בעניו אם לא תגיע ידו לכשבה יביא תורים, והבא לומר שיועיל גם לחמור, עליו להביא ראיה, וגם אומרו ואם לא תשיג ידו לב' תורים וגו' יביא עשירית האיפה, הייתי אומר על הקל שבקלות הוא אומר שיועיל קרבן זה שהוא שבועת בטוי, ולא על שבועת העדות שהיא חמורה, ואין צריך לומר טומאת מקדש וקדשיו שלא יקיל בו ה' לכפר עליו בעשירית האיפה. והייתי דן לחזק זה ממה שמצינו שקבע ה' קרבן כשבה ושעירה לכל השגגות כאמור בפרשה שלפניה, למה יגרע כרת זה של טומאת מקדש וקדשיו, הא ודאי לא בא קרבן עולה ויורד אלא על הקלין. והוא על סדר זה, העשיר יביא על כולן כשבה ושעירה הדל הקל בו הכתוב להביא תורים ובני יונה על שבועת העדות אבל על טומאת מקדש וקדשיו לא יצא מכלל החטאות שחייב בפרשה שלפניה דכתיב: נפש וגו' כי תחטא בשגגה, דלי דלים, הקל בו הכתוב להביא עשירית האיפה על שבועת בטוי, אבל על שבועת העדות שהיא חמורה לא יביא עשירית האיפה, וזה הוא עיקר הטעות שהייתי טועה בענין, דתלמוד לומר מאחת מאלה הרי השוה הכתוב את כולן להביא אפילו על טומאת מקדש וקדשיו עשירית האיפה ומכל שכן תורים ובני יונה, והוא כוונת התנא שאמר יכול. אלא מה שאמר בחלוקת השואת קלים לחמורים, כדי נסבה, ואין עיקר הטעות שעליו בא הכתוב אלא חלוקות השואת חמורים לקלים.

עוד נראה לפרש דברי התנא על זה הדרך, לפי שסדר הכתוב ג' מיני חטאות, ורואני כי יש בהם ג' הדרגות, ובא לסדר החטאות הצריכין לכפרה, התחיל בחמור שבכולן ואמר יביא כשבה, ואם לא תשיג ידו יביא קרבן השייך למה שלפניו, שהוא שבועת העדות ב' תורים וגו' או ב' בני יונה שהוא בא על שבועת העדות בין בעשירות בין בעניות ועל טומאת מקדש וקדשיו בא בדלות ולא בעשירות. ואומרו ואם לא תשיג ידו פירוש על שבועות העדות הוא אומר שקבוע לו תורים ובני יונה, אם לא תשיג ידו הרי זה מביא קרבן הקבוע לשבועת בטוי.

נמצאת אומר על שבועת בטוי מביא עשירית האיפה קבועה ואפילו עשיר.

על שבועת העדות בעשרו - יביא תורים ובני יונה,

ובעניו יביא עשירית האיפה,

על טומאת מקדש וקדשיו - עשיר יביא כשבה או שעירה,

בעניו - יביא תורים ובני יונה אבל לא עשירית האיפה,

והוא מאמר התנא, החמורים שבהם יהיו בכשבה, פירוש הם הוא שיביאו כשבה, ולא הקלים שהם שבועת העדות ושבועת בטוי ואפילו בעשרם. ולא חש התנא עליך שתטעה שיהיו בכשבה לבד, ולא בתורים ובני יונה. שהרי תברך בצדך ואם לא תגיע ידו, אלא לומר שאין הקלים בכשבה. ואומרו הקלים בעוף, פירוש, הם יביאו ולא קל שבקלים שהם בעלי שבועת בטוי יביאו עוף, אלא עשירית האיפה. ולא חש עליך לטעות שאין מביא על שבועת העדות עשירית בעוני, שהרי כתיב: ואם לא תשיג וגו'. נמצאת אומר שאין כשבה אלא בחמור ולא בב' קלים, ואין עוף בקל שבקלים אלא בקל. ואומרו הקלים שבקלים, יהיו בעשירית האיפה, פירוש ולא החמור שהוא טומאת מקדש וקדשיו בעשירית האיפה. ולא חש עליך לטעות, שבא לשלול שבועת העדות, שהרי בהדיא כתיב ואם לא תשיג סמוך לו, גם אין לומר שבא לשלול שאין קל שבקלים בתורים ובני יונה, ואין צריך לומר בכשבה, שהרי דבר זה, הוא מה שפירש באומרו החמורים שבהם בכשבה לשלול הקלים, ואין צריך לומר קלי קלים, ומעופות גם כן הוא מה שמיעט באומרו הקלים בעופות, לשלול קלי קלים מעופות. נמצאת אומר, שבועת בטוי אינה אלא בעשירית האיפה ולא בתורים, ואין צריך לומר בכשבה, ושבועת העדות אינו אלא בתורים ובני יונה, ובעוני בעשירית האיפה ולא בכשבה. וטומאת מקדש וקדשיו אינה כל עיקר בעשירית האיפה אלא בעושר כשבה, ובעוני תורים ובני יונה?

תלמוד לומר: מאחת מאלה פירוש מהשלשה חטאות האמורות יביא עשירית האיפה על כל אחת מהשלשה, והשוו גם קלים לחמורים. מאומרו מאחת מאלה, על זה הדרך על חטאתו אשר חטא מאחת פירוש מאחת שתהיה לא על הקלים לבד, אלא על כולן מאלה, חזר והשוה אותם פעם ב', לומר כי אלה שוים הם להביא קרבן כשבה, גם על הקלה שבקלות בעושרו.

או סובר התנא כי מאומרו אחת מאלה השוה אותם לכל מה שבזה יש בזה. ואין לומר שסובר התנא כיון שהשוה הכתוב החמור לקל בעשירית האיפה, מכל שכן הקל בכשבה, זה אינו. כי אנו על החיוב אנו דנים לחייבו, ומנין לנו לחייבו.

עוד נראה לומר, כי התנא דורש השואת קלים לחמורים שיביאו כשבה ממה שאמר הכתוב בתחילת הפרשה (פסוק ה) והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו' והביא את אשמו וגו' כשבה, הרי שהשוה אותן קלין לחמורים, וכאן השוה חמורים לקלים, והגם שקבע הדרשה מפסוק א' סמך על פסוק אחר לבא להקשות, וקבע שני החלוקות במקום אחד, וכן דרך התנא.

ובזה אין אנו צריכין לדוחקו של רא''ם שאמר כי פסוק ראשון בא להשוותם לוידוי האמור שם, שזה דוחק, כי כשהשוה אותם הכתוב ואמר והתודה והביא את אשמו מנין תמצא לחלק ולומר שלא השוה אלא לסמוך ממש, כי במה חלק הכתוב למאמר והביא את אשמו אדרבה וא''ו סמכיה.

ומעתה נבוא לדייק אומרו מחטאתו אשר חטא על זה הדרך, שלא תאמר שאין קרבן זה של עוף בא אלא הקל, שהוא שבועות העדות, אבל החמור שהוא טומאת מקדש וקדשיו לא?

תלמוד לומר: אשר חטא לרבות חטא חמור.

וכשהזכיר פרשת דלי דלות, ריבה גם כן עשירית האיפה בכולן, מאומרו מאחת מאלה, ואפילו בטומאת מקדש וקדשיו.

ואם תאמר ישמיענו בקרבן דלי דלות שישנו בחמור, ומכל שכן קרבן דלות, נראה לומר כי לצד שבדלי דלות אמר ואם לא תשיג ידו לשתי תורים, ולא אמר כאומרו בפרשת דלות. ואם לא תגיע ידו די שה, ודרשו בתורת כהנים, אפילו יש לו שה אם אין לו צרכיו, הרי זה מביא קרבן עני, ופירשנוהו למעלה.

והנה דרשת התנא היא, ממה שלא אמר כמו שאמר כאן ואם לא (תגיע) [תשיג] ידו לשתי תורים, וכן פירש בעל קרבן אהרן, ופשוט הוא, אם כן כאן, שלא אמר הכתוב די שתי תורים, הדברים מוכיחים כי אם יש לו הרי זה חייב להביא, אפילו הוא צריך להם, ומעתה הוצרך הכתוב לרבות בעוף שיביא להחמור שהוא טומאת מקדש וקדשיו, הגם שהיה לו כבש, אם הוא צריך לו, והבן.

גם מה שפירש רבינו הלל ואין לו צרכיו, של שה קאמר, יוצדקו דברינו, כי השמיענו שיפטר בזה גם לחמורות, שהוא טומאת מקדש [וקדשיו] מה שלא היה נשמע זה, מקרבן עשירית האיפה.

{כא} נפש כי תחטא ומעלה וגו'. צריך לדעת למה אמר כי תחטא?

ואין לנו לפרש כאן כי החטא הוא ההכחשה, שהרי הוא אומר וכחש בעמיתו?

עוד אומרו מעל בה' מה שלא אמר בכל החטאות?

עוד אומרו וכחש בעמיתו שלא היה צריך לומר בעמיתו?

גם שיעור התיבה אינו מדוקדק.

ואולי כי יודיע הכתוב שלשה ענפי רשע שיעשה בעל עבירה זו:

הא' נטילת דבר שאינו שלו, הוא ענף הגזל.

ב' ומעלה מעל בה', פירוש בה' כביכול עשה המעל פירוש לשון שינוי, כי הוא שפט על פי המעשים וזיכה לזה שיהיה לו ממון, וכשזה בא וגוזלו נמצא שגורם מעילה בה', ששינה עליו את הדין, שלא עמד בידו ממה שהגיעו כפי משפט ה', ונמצא ה' כביכול נחשד שלא עשה משפט צדק, ואולי שכפל לומר ומעלה מעל, ולא הספיק לומר ומעלה בה', נתכוין לכלול גם כן צד הגזלן, כי גם לצדו מעל בה' כביכול, כי הוא דנו בחסרון הלקוח, והוא נוטל מה שלא נקצב עליו במשפטי ה'.

ג' וכחש בעמיתו, פירוש שמרשיע את הצדיק כשתובע ממנו פקדונו וכו' והוא אומר לו לא היו דברים מעולם, ומשימו מכחש, והוא אומרו וכחש בעמיתו, פירוש משים הכיחוש בעמיתו, שהוא הנגזל ממנו, משימו רשע, שתובע דבר שאינו שלו ואומר לו למה תשקר עלי ויריב עמו. והנה ב' דברים אלו אינם אלא:

בפקדון או בתשומת יד או בגזל כשגוזל ממנו את שלו,

או עושק שכר שכיר,

אבל במצא אבידה אין בה כחש בעמיתו, לזה אמר הכתוב בפני עצמה, או מצא אבדה וכחש בה וגו'.

עוד ירמוז שלשה דברים רעים הגורמת הנפש המרשעת:

הא' היא נחסרת מאורה וממעלתה, והוא אומרו נפש כי תחטא לשון חסרון בנפש עצמה.

ב' ומעלה מעל בה' על דרך אמרו אנשי אמת, כי אין לך נפש מישראל שאין שפע נשמתו יורד לה להתקיים, שזולת זה אין לה חיות, זולת הנפש אשר עלתה צחנתה ובאשה בעון פלילי, לזה יכרת ממנה השפע האלהי, כאומרו (בראשית יז יד) ונכרתה הנפש ההוא, ודרך השפע בא דרך ב' חוטין דקים, דרך ב' נקבי האף, והוא דרך מקום דביקות הנפש עם קונה, כאומרו (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם.

והנה בחטא האדם מהחטאים כאלה, הנפש ההיא שולטים בה ובשפעה החיצונים כידוע, ונהנים מהשפע האלהי הרשעים ההם, וזהו אומרו ומעלה מעל בה', כביכול באור הנמשך ממנו, והוא סוד הרמוז באומרו (משלי כח ד) גוזל אביו ואמו וגו' חבר הוא לאיש משחית, פירוש לצד שמתחבר לבחינת הרע הנקרא איש משחית, והבן.

הג' כי גם לכללות הקהל הוא גורם הכחשה, פירוש לצד שכל ישראל כאחד רעת אחד תסובב רע לכל הנצר, והוא אומרו וכחש בעמיתו שנעשית עמיתו כחושה מצדו רחמנא ליצלן, והוא מה שרמוז בפסוק (שם) גוזל אביו ואמו ואמרו ז''ל (ברכות לה:) אמו זו כנסת ישראל, כי באמצעות אנשי חיל מתרבה בכללות עם ה' השלום והטוב והחיים.

חסלת פרשת ויקרא