פסוק יז
וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲונו. כְּבָר קִבְּלוּ ז"ל שֶׁזֶּה מְדַבֵּר בְּאָשָׁם תָּלוּי, שֶׁאֵינו יודֵעַ אִם חָטָא וְאִם לָאו. וְעַל זֶה אָמַר "וְנָשָׂא עֲונו" כְּפִי הָרָאוּי לו: אִם חָטָא בְּשׁוגֵג, או לא נָפַל בְּחֵטְא אֲבָל הָיָה עֲונו שֶׁלּא נִזְהָר עַד שֶׁנָּפַל בְּסָפֵק. וּכְפִי עֲונו יִשָּׂא הָענֶשׁ.

פסוק יט
אָשָׁם הוּא. אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים יוּבָא זֶה הַקָּרְבָּן וְהוּא לא נִכְשַׁל בְּאותו הַחֵטְא, לא יַחֲשׁב הַחושֵׁב שֶׁמַּכְנִיס בָּזֶה חֻלִּין לָעֲזָרָה, כִּי אָמְנָם הוּא קָרְבַּן "אָשָׁם" עַל כָּל פָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁלּא נִכְשַׁל בְּאותו הַחֵטְא שֶׁנָּפַל בּו הַסָּפֵק, וְהַטַּעַם הוּא כִּי "אָשׁם אָשַׁם לַה'", כְּשֶׁלּא נִזְהָר בַּדָּבָר עַד שֶׁנָּפַל בְּסָפֵק.

פסוק כג-כה
וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה וְאֶת אֲשָׁמו יָבִיא. שֶׁאֵין הַקָּרְבָּן מְכַפֵּר אֶלָּא אִם כֵּן פִּיֵּיס אֶת הַנִּזּק קדֶם הֲבָאַת הַקָּרְבָּן כְּאָמְרָם ז"ל "הֵבִיא אֶת אֲשָׁמו עַד שֶׁלּא הֵבִיא גְּזֵלו לא יָצָא" (בבא קמא קי, א).